מראיין: רופא ילדים, מ-Med Global, שיספר לנו יותר על מה שקורה מבפנים עם המקרים הללו. ד"ר אחמד, תודה רבה שהצטרפת אלינו. תן לי לפתוח בלבקש שתיתן לנו תמונה, תמונת מצב, הערכה של מה המצב בתוך בית החולים.

ד"ר אחמד : כרגע, מערכת הבריאות מוצפת לחלוטין בגלל מה שנראה כסימון של כל התשתית הרפואית של הרצועה הקטנה הזו, המונה 2.5 מיליון איש, כמטרה. בתי החולים המעטים שנותרו בתפקוד נמצאים במצב של כאוס, אתה מבין? כל כמה שעות אנחנו מוצפים באמבולנסים שמביאים אנשים בחתיכות ו… אתה יודע, נשים עם הקרביים בחוץ, ילדים קטנים עם פציעות רסיסים, גברים מתים כבר בהגעה. יש לנו סביבה שבה, יחד עם זה, הכאוס של משפחות נסערות שזה עתה הוציאו בני משפחה מההריסות, [הם] מגיעים במצוקה רגשית, בטראומה רגשית ופסיכולוגית ממה שחוו זה עתה. ואז, מעבר לזה, יש לך צוות רפואי שהוא חלק מהקהילה הזו, שהשאלה הראשונה שהם שואלים היא, איפה הייתה ההפצצה? זה בן משפחה שלי? איזה שכונה? זו השאלה הראשונה שאתה שומע. ולעתים קרובות, בגלל כמה שהקהילה מרגישה קטנה, הם מטפלים במשפחה שלהם. וכולם כאן הם משפחה. אז, מעבר להשפעה הפיזית והטראומה הפיזית שאנחנו רואים, [יש] מרכיב של לחץ רגשי שאני לא יכול, לא יכולתי לדמיין.
מראיין: ד"ר אחמד, בואו נדבר יותר ספציפית על מקרים שאתה מתמודד איתם מאז הגעתך לבית החולים, להתנדב במתקני הבריאות שנותרו. תוליך אותנו דרך כמה מהמקרים בהם חווים תנאים טראומתיים, במיוחד בקרב ילדים ונשים?

ד"ר אחמד: זה מצער במיוחד וקשה לדבר על זה, אתה יודע, בהתחשב במה שקרה אתמול. הייתה הפצצה של אחד מבתי הספר והיו לנו ילד אחרי ילד אחרי ילד, שהובאו לחדר ההחייאה עם דרגות שונות של פציעה טראומטית. לעמוד מעל ילד אחד, מונשם עם שבר גולגולת שונה, אחר, כנראה בן 10, עם פציעת חוט השדרה, כה חמורה שיכולנו לראות כליה חשופה וקרוב לודאי חוט שדרה חתוך, לנסות להבהיל אותם לחדר ניתוח כדי להציל מה שיכולנו. ואז ברקע, כרופא ילדים, אני רואה ילדים קטנים יושבים בפינה עם פציעות טראומטיות פיזיות פחות חמורות, אבל ללא ספק עדים למוות, והרס ומוות, באופן שהמוח הקטן שלהם לעולם לא יוכל להיות מסוגל להתמודד איתו. אז דיברנו על זה בקצרה, אבל ההשפעה הפסיכולוגית, מעבר להשפעה הפיזית, תהיה דורית. ואז אם אני נכנס להבנה הפסיכיאטרית של אפיגנטיקה, כשאנחנו מדברים על חשיפה של ילדים קטנים עם מוחות פלסטיים, כלומר היכולת להתעצב ולהשתנות לנוכח הרמה הזו של לחץ, לחץ פיזיולוגי, של אדרנלין והורמוני לחץ, אתה יודע, אנחנו יושבים כאן ואנחנו שומעים את הזמזום מעלינו של כטב"מים, אשר משמעותו יכולה להיות לעתים קרובות שהתקפה נוספת מגיעה, והילדים, הם מודעים לחלוטין לזה. והם מסתכלים למעלה בפחד והם נבהלים מכל רעש חזק, ההשפעה של פענוח ה DNA-והמחקר האפיגנטי מראה לנו ומלמדת אותנו שזה לעתים קרובות פותח את הפתח לשינויים שיהיו פעילים לצמיתות ושההשפעה יכולה אפילו להיות מועברת דורית לילדים שלהם. הטראומה לא קורית רק בילדים בני שלוש או ארבע עכשיו, היא קורית בילדים שלהם ואחרי זה בילדים של הילדים שלהם. כך שזה ייקח עשרות שנים של טיפול וטיפול קוגניטיבי התנהגותי כדי לפרק ולרפא את הטראומה והחלק הגרוע ביותר הוא שאנחנו עדיין בתוך זה. אז אין הזדמנות להתמודד עם טראומה פסיכולוגית, פסיכיאטרית כשאנחנו עדיין מתמודדים עם הטראומה הפיזית, עם חוסר היכולת לשרוד היום, למצוא מים נקיים, למצוא מספיק תרופות כדי לשרוד את היום. אז לחשוב על ההשפעות לטווח הארוך נראה טיפשי פרט לכך שאתה רואה את העיניים של הילדים האלה וזה כל מה שאני יכול לחשוב עליו, אפילו אלה שישרדו יחוו טראומה לנצח.

מראיין: ד"ר אחמד, אני יודע שזה הביקור הראשון שלך בעזה ובאחד ממתקני הבריאות שלה אבל אני יודע שזו לא הפעם הראשונה שאתה חלק ממשימות רפואיות ברחבי העולם. אתה יכול להסתמך על הניסיון האישי שלך? מה ההבדל אם אנחנו מעוניינים בהשוואה של הדומה והשונה במצב כאן? מה ההבדל כאן?

ד"ר אחמד: הייתה לי ההזדמנות לעבוד עם Med Global וארגונים אחרים ולטפל בקבוצות פליטים אחרות במשימות רפואיות ברחבי העולם ואני אומר שאין דבר שדומה לזה. הייתי בשדות ביוון בהם טיפלתי בפליטים סורים, והיו פליטים שנתלו בבנגלדש שזה היה, אלה היו מצבים קשים ביותר. ההבדל בין הדברים האלה לבין זה הוא שכאן מדובר בקופסת הרג. אין דרך לברוח והטראומה המתמשכת היומית, השעתית, היא בלתי נתפסת. ישבנו כרופאים ובני משפחה ואנשים בבית, כשהייתי בבית, בארצות הברית שממנה הגעתי, וצפינו בדברים בטלוויזיה וראינו כמה קטעי חדשות מערוצי חדשות כמו שלכם או מדיה חברתית ובכינו והיינו מודאגים, וזה היה מה שדחף אותי לבוא וכשנחתתי כאן, מהרגע שנחתתי ראיתי רמה כזו של הרס אשר לעולם לא יכולתי לדמיין אותה בהתבסס על מה שצפיתי בו קודם. הסרטונים והראיונות האלה אף פעם לא עושים לזה צדק. הדם על הידיים שלי והעיניים שעצמתי בפעם האחרונה למטופלים על הרצפה, כי אין להם אלונקות ותרופות, צרחות האימה של אמהות שאיבדו את ילדיהן. זה, אתה יודע, זה יהיה איתי לנצח.

מראיין: מה נדרש בדחיפות בתוך בית החולים עכשיו? רק כדי, אני יודע שיש יותר מדי דברים שקורים בתוך בית החולים עם המחסור באספקה רפואית, כמו גם תשישות הצוות הרפואי, אבל כדי להציל חיים, מה נדרש עכשיו?

ד"ר אחמד: הדימום חייב להיפסק, ההפצצות חייבות להיפסק וגישה לכל סוגי הסיוע ההומניטרי חייבת להיות מותרת. אתה יודע, אם יש למישהו ספק כלשהו האם סיוע הומניטרי מותר או לא אני יכול להבטיח לך שהתשובה היא לא. אני הוגבלתי. היו לי מספר מזוודות של הרבה אנשים נפלאים באמריקה שידעו שמשהו קורה וניסו לתרום ולעזור עם אספקה רפואית ולא התירו לי להביא כלום חוץ ממזוודה. בית החולים ריק מהאספקה שאתה צריך כדי לטפל במתים ובגוססים. אם אני יכול לומר דבר אחד אחרון שאני חושב שחשוב להבין מבחינת נקודת המבט הרחבה יותר של מה שקורה.
כשאנחנו שמענו את המספרים של כמה מתו 16,000 ילדים ו-35, 45, 45,000 אנשים אחרים אזרחים שנהרגו בזה, המספר מוערך בחסר. הסיבה שאני אומר את זה היא, כאיש מקצוע רפואי, היחידה לטיפול נמרץ שבה אני עובד היום מלאה במטופלי DKA [חמצת קטוטית סוכרתית], מטופלי סוכרת שסובלים ממחלה שהיא לחלוטין ברת טיפול אבל הם מתים מהדבר הכי פשוט, כי האינסולין לא זמין, כי הם לא מאפשרים להביא אותו פנימה והקירור לא פועל יותר. יש אנשים שמתים מדברים כרוניים. כשם שישנם הרבה קטועי איברים כתוצאה מפגיעות טראומה, ישנם קטועי איברים כתוצאה מסוכרת לא מבוקרת והאנשים האלה יהיו נכים לצמיתות אחרי המלחמה הזו. המספרים הם הרבה יותר גבוהים, הייתי אומר, פי ארבע או חמש, פי שש יותר בקלות. שלא לדבר על אלה שימותו בעשורים הבאים גם מהטראומה הפסיכיאטרית וגם מהנכויות הפיזיות הקשורות למה שקרה בתשעת החודשים האחרונים. מה שהם צריכים בבית החולים, מה שהם צריכים בבית החולים זה שההפצצות יפסיקו ואיזושהי רמה של יציבות, זרימה של סיוע הומניטרי ואספקה רפואית.

מראיין: ד"ר אחמד, תודה רבה על התובנות שלך. תודה.