הוועידה הדמוקרטית הלאומית קיימה את הפאנל הראשון אי פעם בנושא זכויות הפלסטינים ביום שני (19 באוגוסט 2024), שכללה עדות מצמררת של ד"ר טניה חאג'-חסן, שהתנדבה בבית חולים בעזה מוקדם יותר השנה.
במשך 10 החודשים האחרונים, היינו עדים לטבח אזרחי אחר טבח אזרחי. טבח בבתי ספר שבהם עקורים עזתיים מצאו מחסה. טבח הקמח (29 פברואר, 2024), טבח של אנשים שניסו לאסוף מים, טבח של אנשים שבקשו סיוע באתרי סיוע, טבח אחר טבח אזרחי. משפחות שלמות הושמדו בפצצה אחת. צוותים הומניטריים, עובדי בריאות, נהרגו, ועיתונאים נהרגו במספרים ששוברים שיאים. קטיעות גפיים אצל ילדים, קטיעות בילדים ששוברות שיאים. מעל 17,000 ילדים שאיבדו הורה אחד או את שני הוריהם מאז אוקטובר בעזה. טיפלנו בכל כך הרבה ילדים שאיבדו את כל משפחתם, עד שנטבע מונח לתאר את הילדים האלה. בטח שמעתם אותו. ילד פצוע ללא משפחה שורדת.
.WCNS-Wounded child no surviving family זהו המונח שנטבע מאז אוקטובר כדי לתאר את התופעה השכיחה הזו, שאני אישית הייתי עדה לה בזמן שהייתי שם יותר פעמים ממה שאני יכולה לספור.
עם ילדים, החזקתי את ידם של ילדים נושמים את נשימתם האחרונה משום שכל משפחתם נהרגה באותה ההתקפה ולא יכלה להיות איתם להחזיק את ידם ולנחם אותם, ולא יכלה לקבור אותם לאחר מכן. עבור הילדים שטיפלתי בהם ושוחררו, הם שרדו – הם עומדים בפני רולטה רוסית של 100 דרכים שבהן הם כנראה ויתכן שימותו כשיעזבו את בית החולים עקב הנסיבות, שאינן מאפשרות חיים, שנוצרו על ידי מתקפה צבאית זו. הפצצה ישירה, רעב, התייבשות, מחלות, דיווחים מדאיגים על מקרי הפוליו הראשונים בעזה כרגע. פוליו היא מחלה שעלולה להיות קטלנית וגורמת לשיתוק, כולל שיתוק השרירים הדרושים לנשימה. פוליו נכחדה מזה עשרות שנים באזור הזה. הייתה מערכת חיסון נגד פוליו שבעצם חיסלה את המחלה ברוב העולם, ועכשיו אנחנו רואים מקרים צצים באזור בעולם, שמערכת הבריאות בו שהושמדה לחלוטין.
הזכרתי את הילדים הפצועים האלה שאין להם משפחה שנותרה בחיים. אני הולכת לתת לכם שני סיפורים קצרים רק כדי שתוכלו להבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת את זה, כי אני יודעת שקשה מאוד לשמוע את הסיפורים האלה ולחשוב על אנשים ומה המשמעות בשבילם. הגיע ילד צעיר לחדר מיון במהלך אחד מ[האירועים] רבי הנפגעים, שחצי מפניו וצווארו התפוצצו. למרבה המזל, האיברים החיוניים לנשימה ולאספקת דם למוח נשמרו. הם היו גלויים אך נשמרו והוא דיבר איתנו. הוא לא ראה את עצמו, אז הוא לא ידע איך הוא נראה באותה רגע, והוא המשיך לשאול על אחותו. אחותו הייתה במיטה לידו. רוב גופה נשרף ללא היכר. הוא לא זיהה שהילדה במיטה לידו הייתה האחות שלו. כל משפחתו, הוריו ושאר אחיו נהרגו באותה ההתקפה. הילד הזה שרד ולמחרת הלכתי לראות אותו. מנתח פלסטי צעיר מאוד, אחד המנתחים הפלסטיים הבודדים שנותרו בעזה, מכיוון שהאחרים נהרגו או נמלטו באופן מובן, הסיר חלק מחזהו ויצר שתל כדי לכסות את איברי הצוואר. הוא שכב במיטתו, ממלמל, כי היה כל כך קשה לדבר, והוא המשיך לומר – התקרבתי אליו מאוד והוא אמר, הלוואי שגם אני הייתי מת. ואני אמרתי, ׳מה?׳ והוא אמר, אני חושב שכל המשפחה שלי הלכה לגן עדן. זה לא היה "כל המשפחה שלי". המילים המדויקות שלו היו משהו כמו: כל מי שאני אוהב עכשיו בגן עדן. אני לא רוצה להיות כאן יותר. זה אחד מסיפורים רבים. אני מספרת לכם, ואני כל כך מצטערת, ליילה, אבל אני חושבת שאנשים צריכים לשמוע את זה (בתגובה למצוקה שהביעה אחת מחברות הפאנל). אני מספרת לכם את הסיפור של ילד אחד. אחד מעמיתיי עובדי הבריאות, אח צעיר, אחד האחים המסורים ביותר שפגשתי אי פעם, ניסה לפנות מטופל כאשר בית החולים אל-שיפא הופצץ מצפון לדרום. הוא נשא את המטופל, ובסופו של דבר קראו לו כוחות ישראליים, לא בשמו, אלא לפי הלבוש. "אתה, האדם במדים, בוא הנה." לאחר מכן הוא נעצר למשך 53 ימים. הוא דיווח על עינויים פיזיים, מיניים ופסיכולוגיים בזמן המעצר, ובסופו של דבר שוחרר מכיוון שלא עשה שום עבירה. לאחר ששוחרר, הוא עבד ללא הרף. ראשית, הוא היה כל כך מסור, ושנית, הוא סבל מנדודי שינה קשים מהטראומה של מעצרו. הוא היה תמיד בהחייאה בחדר המיון, מנקה חול מעיניהם של אנשים, שחולצו מתחת להריסות, מנסה לנחם אותם. יום אחד, בלילה, הוא נרדם כשהוא מחזיק את גופתו של ילד מת עדיין עם צינור הנשימה בגרון לאחר שנכשלו בהחייאת התינוק. יום אחר, ביקשתי ממנו ללכת הביתה כי הוא לא ישן כל כך הרבה שעות. אז הוא עזב את בית החולים. כמה שעות לאחר מכן, ראיתי אותו בחדר המיון מנסה להחיות אדם שזרועותיו ורגליו, סליחה, שתי רגליו וזרוע אחת פוצצו. שאלתי אותו מה הוא עושה בבית החולים, חשבתי שהלכת הביתה לנוח, והוא אמר, זה בעלה של אחותי. הם העירו אותי כדי לספר לי שאתר חלוקת הסיוע הופצץ ובעלה של אחותי הלך לשם. אז הלכתי למצוא אותו ומצאתי אותו פצוע קשה. אז עזרתי לו להחיות את המטופל הזה. הבית שלו נהרס. הוא בחור צעיר. הוא מאורס. הוא מנסה להתחתן. היו לו חיים שלמים לפניו. והוא היה עובד בריאות מסור מאוד.
אני מספרת לכם שני סיפורים, ילד ועובד בריאות, אבל אלה מייצגים כמעט את כל מי שאני מכירה בעזה. אני לא מכירה עובד בריאות אחד שלא איבד מספר בני משפחה. אז בעוד ארה"ב ממשיכה לממן את המבצע הצבאי הזה ללא תנאי ובצורה עיוורת למדי, בניגוד מוחלט למציאות המתועדת בשטח, בניגוד מוחלט לממצאי בית הדין הבינלאומי לצדק בנושא סבירות לרצח עם, ובניגוד מוחלט לגינוי העולמי האוניברסלי של ארגונים הומניטריים וארגוני זכויות אדם, אין לנו ברירה אלא להפעיל כמה שיותר לחץ ולהשתמש בכל המינוף שאנו יכולים כדי לשנות כיוון, את הכיוון שהמדינה הזו נקטה בו.