מוניקה ג'ונסטון, אחות בבית החולים האירופי, שולחת את המסר הזה–
ככבת אדם, את לא יכולה, פשוט לא יכולה להתעלם את הסבל הבלתי נתפס שקורה כאן לילדים, לנשים, לכולם. לדוגמה, עזרתי לילד צעיר בחדר הניתוח שככל הנראה היה עסוק בלפתוח קופסת טונה. זה מה שאמרו לי. והוא איבד יד אחת, חלק מהיד השנייה, והיה צורך לקטוע את שתי רגליו. זה לא בסדר. זה מדבר לכל אחד. וגם, בנוסף לזה, רמת הטראומה היא הכי עצומה שראיתי אי פעם בחיי. בעבודתי במרכז טראומה עם כוויות ברמה 1 (הכי קשות), אני יכולה לספור אולי קומץ פציעות בסדר גודל כזה שטיפלתי בהן בשנה. כאן אני מתמודדת ביום אחד עם כמה טרגדיות חדשות בסדר גודל כזה. עכשיו תחשבו על המשאבים שנדרשים כדי לטפל רק בחולה אחד מהחולים האלה. באמריקה, לפעמים יש חוסרים. כאן, בלי אספקת סיוע חדש שמגיעה, אתה פשוט לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לשמור את האנשים האלה בחיים. ועכשיו, עם סגירת הגבול והפלישה לרפיח, הצוות לא מגיע לעבודה מחשש לבטיחותם ולבטיחות משפחותיהם. אז יש לכם יחידת טיפול נמרץ שמאוישת בפחות ממחצית האחיות ופחות ממחצית הרופאים. ראיתי שני רופאים לפני כמה ימים מטפלים בו זמנית בשלוש יחידות טיפול נמרץ. האחיות, הרופאים, צוות הניקיון, כולם מותשים. זה לא בגלל חוסר אכפתיות, אבל הטיפול שהם (החולים) מקבלים כאן פשוט לא בסדר. אין לנו את הציוד, אין לנו את בני האדם שנדרשים כדי לספק את הטיפול. אני מתחננת בפני כולם לפנות לממשלה המקומית שלכם ולהתחנן להפסקת אש כדי שנוכל להכניס עוד סיוע, עוד אספקה, עוד אנשים. ואז אנחנו נוכל לצאת מכאן בבטחה כשיגיע זמננו לסיים את השליחות שלנו. האנשים האלה צריכים את עזרתנו. בבקשה תעזרו.