הדבר שהכה בי הכי חזק, ואני אספר לכם על ילד צעיר, זה עדיין שובר לי את הלב. היה ילד בן 10 שנקלע להפצצה. רסיס גדול עבר דרך הבטן שלו ויצא מהעכוז הימני. הוא הגיע כשהמעיים שלו חשופות כי דופן הבטן שלו התבקעה. והוא לא היה במצב יציב, אז הבהלתי אותו במהירות לחדר הניתוחים. הייתי צריך לפתוח לו את הבטן, היו המון חורים במעי הנפוח שלו. הפין שלו הופצץ, שלפוחית השתן שלו הופצצה, הרקטום שלו התפורר לחלוטין, והמעי שלו השתלשל החוצה דרך החור שבאחורי העכוז שלו. אז הייתי צריך לשלוט בדימום ולהדק את כל חלקי המעי האלה כדי לשלוט בזיהום, והייתי צריך לדחוס את כל האגן שלו פנימה, כי היה שם הרבה דימום שמקורו בטראומה לורידים באזור הזה. ואני זוכר שבזמן שניתחתי אותו, ישבתי שם וחשבתי, האם אני עושה את הדבר הנכון עבור הילד הזה? האם הולכים להיות לילד הזה חיים טובים אם אני מציל את חייו? וחלק ממני פשוט רצה שהוא יוכל למות בשלווה. ובכל אופן סיימנו את הניתוח, הוא היה במצב יציב – באוסטרליה היינו שמים אינטובציה לילדים האלה. היינו שומרים אותם מורדמים למטרות של שיכוך כאבים ויציבות. אבל אין מיטות טיפול נמרץ. אז הוא נשלח למחלקה בלי צינור האינטובציה והוא היה בהכרה מלאה. ובמקביל לזה, אין מורפיום. אז הילד הצעיר הזה נמצא שם עם הבטן שלו פתוחה והמעיים שלו מתחת לחבישה דקה, אחרי שהוא עבר את אחד מהניתוחים המזוויעים ביותר, עם פנדול פשוט בלבד. זהו. משהו שהיינו נוטלים עבור כאב ראש. והילד הזה נפטר באותו הערב. ואני לא חשבתי שאי פעם אחשוב דבר כזה, אבל בתוך תוכי ישבתי שם וחשבתי, אני בעצם מרוצה מכך, כי איזה מן חיים אותו הילד היה יכול לנהל?