איימי גודמן:
זוהי דמוקרטיה עכשיו, democracynow.org, דו"ח מלחמה ושלום. אני איימי גודמן. אנו פונים כעת לרעב הכפוי המתרחש בעזה, שם ילדים הסובלים מתת תזונה מציפים את בתי החולים הנותרים. היום, בית החולים הערבי אל-אהלי בעיר עזה הודיע על מותו של הילד הפלסטיני עבדול קאדר אל-פיומי מתת תזונה – מקרה המוות מרעב ה-115 מאז שישראל הטילה במרץ מחדש את המצור על עזה. תקיפות ישראליות ברחבי עזה הרגו לפחות 62 פלסטינים ביום חמישי, 19 מהם בזמן שניסו לאסוף מזון מאתרי הסיוע הצבאיים המנוהלים על ידי מה שמכונה הקרן ההומניטרית לעזה, הארגון העלום הנתמך על ידי ארה"ב וישראל או ה– GHF. ביום חמישי, נשים פלסטיניות עקורות ברפיח הופנו על ידו ה GHF לאזור חלוקה מיועד לנשים בלבד, ושם הן הותקפו בגז מדמיע ובתרסיס פלפל.
לקבלת מידע נוסף, אנו עוברים כעת לאוקספורד באנגליה, לפרופסור ניק מיינארד, מנתח בכיר בבתי החולים של אוניברסיטת אוקספורד, שחזר זה עתה ביום רביעי לאחר התנדבות של ארבעה שבועות בבית החולים נאצר בחאן יונס, מדרום לעיר עזה. הוא התנדב בעזה מספר פעמים. המאמר האחרון שלו ב"גרדיאן" נושא את הכותרת "אני עד להרעבה מכוונת של ילדי עזה – למה העולם נותן לזה לקרות?"
ושוב, ברוך הבא לדמוקרטיה עכשיו! אמרת שבחלק מהימים ראית מספר פצועים שהיו פצועים באותו חלק גוף – למשל, פצעי ירי במפשעה. האם תוכל להסביר את מה שאתה אומר?
ד"ר ניק מיינרד:
כן. תודה רבה על ההזמנה החוזרת.
אחד ההבדלים הגדולים בתקופה האחרונה בעזה, בהשוואה לנסיעות קודמות במהלך המלחמה הזו, היה המספר העצום של פצעי ירי בהם טיפלתי, ובמיוחד פצעי ירי אצל נערים צעירים שנורו במרכזי חלוקת המזון, מה שנקרא הקרן ההומניטרית לעזה. הנערים הם בגילאי 11 עד 15, 16. הם הולכים לשם כדי להשיג אוכל למשפחות שלהם, שגוועות ברעב. והנרטיב, הסיפורים שאני שומע מהמשפחות, מחלק מהקורבנות, ואף מעמיתיי בתחום הבריאות בעזה, שהיו באתרי חלוקת המזון האלה, הם במידה רבה זהים בכל המקרים. הם הולכים לקבל אוכל. במקום כאוס. יש שם מהומות. והם נורים על ידי חיילים ישראלים ועל ידי רחפני ארבע מדחפים (קוודקופטר), שנמצאים בכל רחבי עזה כרגע.
ומזעזע עוד יותר מזה, יש דפוס ברור מאוד שרופאי המיון בחדר המיון זיהו, ואכן גם המנתחים, כמוני, זיהו, שיש הצטברות של פציעות בחלקי גוף מסוימים בימים מסוימים. כך, למשל, יום אחד יהיו – רובם יגיעו עם פצעי ירי בראש ובצוואר. יום אחר יהיו פצעי ירי בחזה, יום אחר בבטן ואפילו ב – לפני 12 ימים, היו לנו ארבעה נערים צעירים, שכולם אושפזו עם פצעי ירי באשכים. וההתקבצות, הדפוס שאנחנו רואים הוא מאוד בולט. ונראה לנו שהם – זה כמעט כמו אימון מטרה – משחקים איזשהו משחק: ׳אנחנו הולכים לירות בראש היום, בבטן מחר, אל האשכים יום אחרי זה׳. באמת, באמת מזעזע.
איימי גודמן:
במאמר שלך, אתה מתאר תינוק בן 7 חודשים, ואומר, אני מצטטת, "הביטוי 'עור ועצמות' לא עושה צדק." תאר מה ראית.
ד"ר ניק מיינרד:
כן, אז, ביליתי לא מעט זמן במחלקת הילדים. אני מנתח מבוגרים, אבל ניתחתי גם ילדים. והייתה לי ילדה בת 11 שהייתה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, שאותה ראיתי מספר פעמים ביום. אז ביליתי לא מעט זמן במחלקת הילדים. והלכתי למחלקת היילודים וראיתי מקרים נוראים ביותר של תת תזונה, שלא יכולתי לדמיין שקיימים כאלה בעולם הזה. לפעמים, תינוק קטן בן 7 חודשים שנראה כמו תינוקות שזה עתה נולדו. כולם היו בתת משקל חמור. לא היה במה להאכיל אותם. לא היה – או, כמעט ולא היה שום מזון לתינוקות שזה עתה נולדו, לכל התינוקות האלה.
ואכן, לא מרשים להכניס מזון לתינוקות לעזה מאז הפסקת האש האחרונה, מזה מספר חודשים. וכמה רופאים אמריקאים שאני מכיר, שעבדתי איתם, ניסו להכניס מזון לתינוקות לעזה, וכל קרטוני המזון לתינוקות הוחרמו על ידי משמר הגבול הישראלי, ובאופן ספציפי מאוד החרימו את מזון התינוקות, שום דבר אחר, פשוט הוציאו כל קרטון של מזון לתינוקות. אז, הילדים הקטנים האלה, היילודים האלה, הפעוטות האלה, הילדים האחרים בטיפול נמרץ, כולם גוועים ברעב. לא היה מספיק מזון כדי שיוכלו להחלים כמו שצריך.
איימי גודמן:
ד"ר מיינרד, אתה כותב, "כל יום אני צופה בחולים מידרדרים ומתים, לא מפציעותיהם, אלא בגלל שהם סובלים מתת תזונה שלא מאפשרת להם לשרוד ניתוח." האם תוכל לתאר את זה?
ד"ר ניק מיינרד:
כן, זה היה במיוחד ב – כלומר, רוב החולים שניתחתי היו מבוגרים. הם מגיעים – רובם בכל מקרה סובלים מתת תזונה קשה כשהם מגיעים, והם מגיעים עם פציעות קשות, פציעות נפץ מפצצות, עם נזק רסיסים חמור בבטן או בחזה, או פצעי ירי. ואלה פציעות קשות מאוד שהטיפול בהן דורש ניתוחים גדולים. אבל אלו פציעות וניתוחים שבנסיבות רגילות החולים היו צפויים להחלים. אבל בגלל שהם סובלים מתת תזונה כל כך קשה, הרקמות שלהם לא נרפאות, מערכת החיסון שלהם מדוכאת. התיקונים הפנימיים שאנו מבצעים בכבד, בלבלב, בתריסריון, בקיבה, במעיים – לא נרפאים כראוי. לעתים קרובות האיברים הפנימיים מתפרקים וגורמים לזיהומים נוראיים בתוך הגוף. ולעתים קרובות החולים האלה מתים. אז שיעור התמותה מהפציעות האלה גבוה בהרבה ממה שניתן היה לצפות. והם – אין תזונה בבית החולים לתת למבוגרים. אין תזונה תוך ורידית. אין כמעט בכלל תזונה נוזלית אנטרלית בשביל צינורות הזנה (תזונה ישירה למעי). הם תלויים לחלוטין בבני משפחותיהם שמביאים מזון, ורבים מהם מורעבים בעצמם. הם לא יכולים להשיג מזון להביא לקרוביהם בבתי החולים.
איימי גודמן:
פרופסור ניק מיינרד, נסיים עם הכותרת שלך, "למה העולם נותן לזה לקרות?" חזרת לבריטניה. צרפת בדיוק הודיעה שהיא הולכת להכיר בפלסטין כמדינה. זה מפעיל לחץ עצום על בריטניה לעשות את אותו הדבר. מה אתה חושב שצריך לעשות?
ד"ר ניק מיינרד:
ובכן, למען האמת, אנחנו צריכים יותר ממילים. ראש הממשלה שלנו בבריטניה, שר החוץ שלנו, בהחלט יצאו באמירות חזקות יותר בשבועות האחרונים, אבל לא היו מעשים. ואנחנו צריכים יותר ממילים. הן חסרות ערך בלי מעשים. אנחנו צריכים שייכנסו כמה שיותר סיוע ומזון. אנחנו צריכים הפסקת אש. והממשלה שלנו וממשלת ארה"ב צריכות לאלץ את ממשלת ישראל לעצור את זה.
איימי גודמן:
פרופסור ניק מיינרד, מנתח בכיר בבתי החולים של אוניברסיטת אוקספורד, באוקספורד, חזר ביום רביעי לאחר התנדבות של ארבעה שבועות בבית החולים נאצר בחאן יונס. נקשר למאמר שלך, "אני עד להרעבה מכוונת של ילדי עזה – מדוע העולם נותן לזה לקרות?"