“אני זוכרת את פניהם, את העגילים שלהם, את שתי השיניים הראשונות הקטנות שלהם. אני זוכרת איך הם הולבשו בזהירות לשינה באוהלים הקרים שלהם, את העדינות שבה השיער שלהם נקלע. אני זוכרת תינוקת, שעדיין לא בת שנה, שהובאה על ידי דודה. היו לה נקבים מרובים במעי, דימום סביב הכליה ונפיחות במוח לאחר שפצצות ישראליות פגעו בביתה. אמא שלה נהרגה ואבא שלה נפצע באותה התקפה. כמה ימים אחרי הניתוח מציל החיים שלה, המילה הראשונה והיחידה שחזרה עליה הייתה "אמא".”
האימה של בתי החולים עבור ילדים בעזה
חווייתה של רופאה אחת על חיים ומוות באזור הלחימה
ב-16 ביוני נתתי עדות בוועדת החוץ בווסטמינסטר. הלוואי ויכולתי לחלוק סיפורי תקווה, או התקדמות, או של הגינות אנושית בסיסית. אבל הייתי שם כדי להעיד על הזוועות שישראל מבצעת בעזה, ולשאול כמה זמן הממשלה הבריטית תמשיך להיות שותפה.
בית החולים המרכזי האחרון אשר פועל בדרום עזה, בית החולים נאצר, נמצא בסכנה ועלול להיות מאולץ להפסיק לפעול על ידי הצבא הישראלי. טנקים התקדמו למרחק פגיעה. ניתנו פקודות עקירה כפויה. יש מאות חולים בפנים, כולל עשרות בטיפול נמרץ. בין הרופאים המותשים שנשארים לטפל בחולים יש עמיתים שעבדתי לצדם לפני כמה חודשים, כשהתנדבתי שם.
אם בית החולים יופצץ, ייכבש או ייאלץ להיסגר – כמו שקרה כמעט לכל בית חולים אחר בעזה – מערכת הבריאות בדרום תקרוס לחלוטין. מאות אלפי פלסטינים יישארו ללא שירותי בריאות. וחולים ימותו – זו לא הגזמה. זה חלק מדפוס של הפרות על ידי הצבא הישראלי שמומחי האו״ם וארגוני זכויות אדם הסיקו, שהוא מהווה רצח-עם המתרחש לנגד עינינו.
ב-23 במרץ טיפלתי בחולים בבית החולים נאצר, כולל עשרות ילדים שנפצעו מתקיפות אוויריות צבאיות בעקבות החלטת ישראל להפר את הפסקת האש ב-18 במרץ. אז, ללא אזהרה, פיצוץ עצום זעזע את הבניין. רצנו החוצה לראות מה קרה ועמית צרח: "הם פגעו בחדר הניתוח." להבות אפפו את הבניין. בית החולים המנתח הגדול ביותר בעזה, מלא צוות וחולים, היה יעד לתקיפה ישראלית. פשע מלחמה לעין כל.
ביום שישראל שברה את הפסקת האש התעוררנו באמצע הלילה בבית החולים, שם הצוות הרפואי המתנדב גם עבד וגם ישן, מהתקפות האוויר הגדולות ביותר שחוויתי אי פעם. הדלתות נטרקו והקירות רעדו. כולם היו במצב של פאניקה. כשהאמבולנסים ועגלות החמורים של הנפגעים החלו לזרום פנימה, חדר המיון ויחידת הטיפול הנמרץ לילדים שלנו הוצפו. רבים מהחולים היו ילדים, פצצות שהוטלו עליהם בזמן שישנו באוהליהם. בשעתיים הראשונות, לפחות 76 נפגעים נלקחו ישר לחדר המתים, מתים עם הגעתם. מאוחר יותר נודע לנו שלפחות 183 ילדים נהרגו בהתקפות הצבאיות הישראליות באותו יום אחד בלבד.
רצנו בין חולים שאיבדו דם במהירות, נאבקים על חייהם. היינו צריכים לקבל החלטות מייסרות לגבי אילו ילדים לתעדף. לחלק מהילדים שראיתי היו פציעות שמהן הם לא היו יכולים לשרוד לעולם. אחרים יכלו להיחלץ עם המשאבים הדרושים, אבל היה לנו מחסור בכל.
אני זוכרת את פניהם, את העגילים שלהם, את שתי השיניים הראשונות הקטנות שלהם. אני זוכרת איך הם הולבשו בזהירות לשינה באוהלים הקרים שלהם, את העדינות שבה השיער שלהם נקלע. אני זוכרת תינוקת, שעדיין לא בת שנה, שהובאה על ידי דודה. היו לה נקבים מרובים במעי, דימום סביב הכליה ונפיחות במוח לאחר שפצצות ישראליות פגעו בביתה. אמא שלה נהרגה ואבא שלה נפצע באותה התקפה. כמה ימים אחרי הניתוח מציל החיים שלה, המילה הראשונה והיחידה שחזרה עליה הייתה "אמא".
ילדה קטנה אחרת, בת חמש בערך, הייתה עם המילה "לא ידוע" כתובה על הבטן שלה – אף בן משפחה לא בא איתה. היה לה דימום חמור בטחול, נקבים מרובים במעי ורסיסים שעברו דרך המוח שלה, מה שגרם לשיתוק בצד אחד של הגוף. היה ילד, בן שש בערך. עורק ברגל שלו נחתך, הוא דימם כשטיפלנו בו. הרגל שלו נמחצה וחשבנו שאולי יש לו פגיעת מוח. כל אחיו נהרגו חוץ מאחות אחת.
זו רק תמונת מצב חלקית מהחולים שראיתי ביום שבו נרשם אחד ממספרי ההרוגים הגדול ביותר של ילדים בהיסטוריה של עזה. כשבית החולים עומד כעת בפני פלישה, הצוות ממשיך לטפל במבול של פציעות, רבות מהן מהתקפות בנקודות החלוקה הצבאיות הישראליות "לסיוע" הנתמכות על ידי ארה״ב. רופאים מדווחים שרוב החולים נפצעו מירי צלפים ישיר לראש או לחזה, וכמעט כולם סובלים מתת-תזונה חריפה. בינתיים, תינוקות במחלקה לילודים בסכנה למות מרעב כשבבית החולים נגמר מלאי המזון לתינוקות החיוני, שישראל ממשיכה למנוע את כניסתו.
מאז אוקטובר 2023, לפחות 56,000 פלסטינים נהרגו, כולל יותר מ-17,100 ילדים. כ-132,000 אנשים נפצעו, וכ-92 אחוז מהבתים ניזוקו או נהרסו. וכל הנתונים האלה הם כנראה הערכות חסר לפי ניתוחי מומחים; אלפים נעדרים. שום דבר שאכתוב כאן לא יכול לכלול לחלוטין את הקטלוג ההרסני של הזוועות שהתרחשו בעזה ב-20 החודשים האחרונים. המספרים והסיפורים האלה צריכים לגרום לכל אחד להרגיש גועל ולהניע לפעולה. ובכל זאת חוסר הפעולה הוא לא פחות ממתועב.
הריגה או פציעה של יותר מ-50,000 ילדים היא לא "תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה". אלה ילדים שנולדו למצור בלתי חוקי, בעיקר למשפחות שהן כבר פליטות מעקירה אלימה. והמספרים האלה הם רק הילדים שדווחו. אלפים נוספים לכודים מתחת להריסות, נותרו עם פציעות משנות חיים, או חיים עם מצבים כרוניים ללא גישה לטיפול רפואי מתאים.
מערכת הבריאות של עזה נהרסה באופן שיטתי על ידי הצבא הישראלי. בית החולים לידידות טורקית-פלסטינית, מתקן הסרטן היחיד של עזה, נהרס. אל אמל ובית החולים האירופי של עזה נאלצו להפסיק לפעול. אין כעת בתי חולים פעילים ברפיח או בצפון עזה. לפי ועדת האו״ם, זה מהווה פשע של "השמדה". עדויות של רופאים שעוזבים את עזה, יחד עם ראיות מארגוני זכויות אדם וגופי האו״ם, דורשות פעולה דחופה. אספקת נשק בריטי לישראל הופכת את בריטניה לשותפה בזוועות האלה. זה כבר לא מספיק להביע דאגה בזמן שמאפשרים אלימות. בריטניה חייבת להשעות מיד את מכירת הנשק לישראל ולמלא את החובות המשפטיות והמוסריות שלה תחת החוק הבינלאומי.
שתיקה וחוסר פעולה אינם ניטרליים; אלה בחירות שמנציחות סבל. הגיע הזמן לבחור באחריות על פני שותפות, ובצדק על פני נוחות פוליטית. אנחנו מסרבים לתת לזוועות האלה לעבור מבלי שישימו לב. אנחנו מסרבים לקבל עולם שבו פלסטינים נאלצים לסבול את הסיוט הזה בשתיקה.
ד״ר טניה חאג׳-חסן היא רופאת טיפול נמרץ ילדים שהייתה בעזה מ-15 בפברואר עד 26 במרץ כחלק מצוות רפואי עם Medical Aid for Palestinians.