תקציר הכתבה (לקריאה מלאה, ראו קישור): בכתבה שפורסמה תחילה ב־New York Times ותורגמה לעברית ב־בהארץ מובאות עדויותיהם של 65 אנשי רפואה מעזה – רופאים, אחיות וצוותי חירום – המתארים את המציאות בבתי החולים במהלך הלחימה. עדויותיהם מציירות תמונה קשה של מערכת בריאות קורסת: מחסור חמור בתרופות ובציוד בסיסי, הפסקות חשמל תכופות, וניתוחים שנאלצים להתבצע לעיתים ללא הרדמה או בתנאים לא סטריליים.
רבים מהסיפורים מתמקדים בילדים שנפצעו מפגיעות קשות, ולעיתים מגיעים לבתי החולים ללא בני משפחה מלווים. הרופאים מתארים כיצד הם נאלצים לתפקד לא רק כמרפאים אלא גם כמלווים רגשיים, עובדים סוציאליים ולעיתים כתחליף להורים שאינם בחיים. תחושת החוסר האונים חוזרת בעדויות – לצד מחויבות עמוקה של הצוותים להישאר לצד הפצועים למרות הסכנות האישיות.
הכתבה מציפה ביקורת חריפה על הפער שבין ההצהרות של ישראל על מאמצים למנוע פגיעה באזרחים, לבין המציאות בשטח כפי שחווים אותה אנשי הרפואה. עדויותיהם של 65 הרופאים והאחיות משקפות את עומק המשבר ההומניטרי: בתי חולים שאינם מסוגלים לקלוט עוד פצועים, צוותים מותשים שעובדים מסביב לשעון, ומטופלים רבים שנותרים ללא טיפול הולם.