כמנתחים, מעולם לא ראינו אכזריות כמו רצח העם של ישראל בעזה.
אנו מפצירים בכל מי שקורא זאת להתנגד בפומבי לשליחת נשק לישראל כל עוד הטבח הזה נמשך.

ב־25 במרץ נסענו שנינו, אורטופד ומנתח טראומה, לרצועת עזה כדי לעבוד בבית החולים האירופי של עזה שבחאן יונס. מיד הוצפנו בריח הביוב הגולש ובריח אבק השריפה המובהק באוויר. עשינו את הדרך הקצרה ממעבר רפיח לחאן יונס, שם בית החולים האירופי של עזה נשאר כאחד מבתי החולים האחרונים בתפקוד חלקי עבור 2.5 מיליון בני אדם — מחציתם ילדים — ברצועת עזה. כמנתחים הומניטריים חשבנו שכבר ראינו כל צורה של אכזריות בעולם, אך אף אחד מאיתנו לא חווה דבר דומה למה שגילינו עם הגיענו לעזה.

יצאנו מהרכב לתוך ים של ילדים, כולם נמוכים ורזים מכפי שהיו אמורים להיות. גם מעל קריאות השמחה שלהם למראה זרים חדשים, נשמע זמזום הרחפנים הישראלים מעל. הזמזום הפך במהרה לרעש רקע תמידי, תזכורת לכך שאלימות ומוות עלולים לרדת מהשמיים על כל אחד בכל רגע, בשטח נצור והרוס זה.

שנתנו המוגבלת הופרעה ללא הרף על ידי פיצוצים שטלטלו את קירות בית החולים וקרעו את עור התוף שלנו, גם לאחר שמועצת הביטחון של האו"ם קבעה כי יש להטיל הפסקת אש. כאשר מטוסים חגו מעל, כולם התכוננו לפיצוץ חזק במיוחד. עיתוי התקיפות תמיד חפף ל"איפטאר", עת שבמשפחות במדינה המוסלמית הזו שברו את צום הרמדאן והיו פגיעות במיוחד.

כאומה אמריקאית אנו חייבים להכיר בכך שאנו אחראים לפשע נגד האנושות הזה, שנמשך כבר שבעה חודשים ומתרחש לעיני כל העולם.

הסתובבנו במחלקות ונתקלנו מיד בראיות לאלימות מזעזעת המופנית במכוון נגד אזרחים ואף ילדים. ילד בן שלוש שנורה בראשו, ילדה בת 12 שנורתה בחזה, אחות טיפול נמרץ שנורתה בבטנה — כולם בידי צלפים מהמיומנים ביותר בעולם. כל סנטימטר מרצפת בית החולים תפוס באוהלים מאולתרים שבהם גרות משפחות עקורות, המחפשות נואשות קמצוץ ביטחון. אלו הם בני המזל, כמה מאות בלבד, שזוכים לחיות בין ארבעה קירות, בניגוד לעשרות אלפים המחפשים מקלט בחוץ בשטח בית החולים.

כשהתחלנו לעבוד היינו בהלם מהפגיעות. חומרי נפץ רבי־עוצמה קרעו סלעים, רצפות וקירות והטיחו אותם בבני אדם, שחדרו דרך העור בגלי עפר ושברי בניין. עם חלקי הסביבה שקועים ממש בתוך גופות המטופלים, מניעת זיהומים הפכה לבלתי אפשרית. שום טיפול רפואי לא יוכל לפצות על הנזק הנגרם כאן.

כמנתחי טראומה הומניטריים כבר נחשפנו לסבל עצום. יחדיו שנינו נכחנו ב"גראונד זירו" ב־11 בספטמבר, בהוריקן קתרינה, בפיגוע בבוסטון מרתון, וברעידת האדמה בהאיטי ב־2010 — כבר ביום הראשון לאסונות הללו. עבדנו במחסור הקשה בזימבבואה הדרומית ובזוועות המלחמה באוקראינה. ביחד השתתפנו ביותר מ־40 משימות כירורגיות במדינות מתפתחות בשלוש יבשות, לאורך 57 שנות התנדבות מצטברות. מניסיון זה למדנו שאין כאב גדול יותר עבור מנתח הומניטרי מאשר חוסר היכולת להעניק טיפול נחוץ למטופל.

אבל זה היה לפני עזה. עכשיו אנו יודעים את הכאב של חוסר היכולת לטפל בילד שימות לאט, וגם לבד — משום שהוא הנפש היחידה ששרדה ממשפחה שלמה. לא העזנו לספר לילדים הללו כיצד מתו משפחותיהם: נשרפו עד שהפכו דומים לנקניקיות חרוכות יותר מאשר לבני אדם, נקרעו לגזרים כך שניתן היה לקבור אותם רק בקברי אחים, או נקברו תחת בנייני מגוריהם כדי לגסוס מחנק וזיהום.

ארה"ב מימנה באופן כבד וחימשה עד בלי די את מה שמכונה "הכיבוש" של פלסטין, אך זהו מונח מטעה. נשיאה הראשון של ישראל, חיים ויצמן, אמר כי עצם קיומם של הפלסטינים הוא "עניין חסר חשיבות. " שלושים שנה מאוחר יותר אמר שר הביטחון משה דיין לישיבת הממשלה ש"הפלסטינים ימשיכו לחיות ככלבים… ונראה לאן זה יוביל" .

עכשיו אנו יודעים: זה הוביל לבית החולים האירופי בעזה, ולשני מנתחים שהבינו כי הדם על רצפת חדר הטראומה וחדר הניתוח ניגר גם מידינו. אנו, האמריקאים, מספקים את המימון, את הנשק ואת התמיכה הדיפלומטית למתקפה ג'נוסיידית על אוכלוסייה חסרת אונים.

שנינו ממשיכים לקוות, בניגוד לכל הסיכויים, שהפוליטיקאים האמריקאים, ובייחוד הנשיא ג'ו ביידן, יחדלו מתמיכתם במלחמת ישראל נגד הפלסטינים. אם לא יעשו זאת, משמע שלא למדנו דבר מההיסטוריה של מאה השנים האחרונות. המשורר הפולני סטניסלב יז'י לץ אמר כי "שום פתית שלג במפולת אינו חש אחריות", אך אנחנו כאמריקאים חייבים להכיר באחריותנו לפשע הזה נגד האנושות, הנמשך כבר שבעה חודשים ומתרחש מול עיני כל העולם.

עד דצמבר, חיל האוויר הישראלי הטיל כל כך הרבה חימוש אמריקאי על עזה עד שהכוח ההרסני עלה על זה של שתי פצצות האטום שהחריבו את הירושימה. קרוב ל־14,000 ילדים נהרגו בעזה בחצי השנה האחרונה — יותר מכל הילדים שנהרגו בכל אזורי הלחימה בעולם בארבע השנים שקדמו לכך. שום עימות בהיסטוריה, מכל גודל שהוא, לא היה קטלני כל כך לעיתונאים, לעובדי בריאות או לפרמדיקים. למעשה, אנו וכל הצוות שלנו חיינו בפחד מתמיד שישראל תתקוף ישירות את בית החולים האירופי בעזה, כפי שעשתה עם רבים אחרים. ההרס המוחלט של בית החולים שיפא בעיר עזה, יחד עם הריגת הצוות הרפואי, חטיפתו ועינויו, רק הגבירו פחד זה.

באנו לעזה כשני פתיתי שלג בודדים שניסו לעצור מפולת של מוות וזוועה, אך אנו גם חשים אחריות לכך. אנו מפצירים בכל מי שקורא זאת להתנגד בפומבי לשליחת נשק לישראל כל עוד רצח העם הזה נמשך, עד שיוסר המצור הישראלי על עזה, ועד שיושג סיום למשטר הכיבוש.