אז אני פשוט אקרא את העדות שלי ותוכלו לראות בעצמכם. אני ד"ר מימי סייד. אני רופאה מוסמכת ברפואת חירום. הייתי בעזה פעמיים. בשנה שעברה הייתי בחודש אוגוסט, לחודש בבית החולים נאצר. ואז שוב בדצמבר הייתי בבית החולים אל-אקצא במשך ארבעה שבועות. אני עומדת לפניכם היום לא רק כרופאה אלא כאם וכבן אדם שנושאת את האמיתות שנחקקו בנשמתי במהלך שהותי בעזה. ראיתי את הבלתי נתפס, את הלא אנושי ואת מה שקורע לחלוטין את הלב. ילדי עזה, עיניהם פקוחות לרווחה ומלאי תמימות, עברו זוועות שאף ילד לא צריך לחוות לעולם. ראיתי אותם נרצחים, מורעבים, ושמונעים מהם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר. זעקותיהם לעזרה מהדהדות בראשי כסימפוניה רדופת סבל שאני לא יכולה להימלט ממנה. המטופלים שטיפלתי בהם בעזה היו ברובם ילדים מתחת לגיל 12. בביקור הראשון שלי בעזה באוגוסט, היו לי לפחות 18 מקרים מתועדים של ילדים שהגיעו למחלקת החירום שלי עם כדורים בראש או בחזה, וגם עדים דיווחו שהילדים נורו על ידי צלפים או רחפנים. ראיתי חומר מוחי מחוץ לגולגולות של ילדים קטנים בעקבות פציעות רסיסים יותר ממה שחשבתי שאפשר לראות בכל חיי. לעולם לא אשכח את המראה של הורים שמביאים את ילדיהם המתים עטופים בשמיכות ומניחים אותם על הרצפה כדי שנוכל לבדוק דופק לפני שקובעים את מותם. זו הייתה שגרה יומיומית בעזה, מספר פעמים ביום. התור הארוך לחדר המתים שבו בני המשפחה היו מחכים לאהוביהם כדי שיוכלו לקבור אותם עם שמץ של כבוד תמיד יישאר זיכרון בלתי נשכח עבורי. אפילו כשהצלחתי להציל כמה ילדים ממלתעות המוות, הישרדותם נתונה לחסדי התקיפה האווירית הבאה של הצבא הישראלי או המחסור במזון.
בביקור השני שלי בדצמבר, במהלך אירוע רב נפגעים, אני זוכרת ילדה קטנה בת שמונה בשם אללה. היא הגיעה באמבולנס לבית החולים נאצר כשאביה לצידה. היא נפגעה מרסיס שפתח את הגולגולת שלה וחשף חצי מהמוח. למרות שהיא עדיין זזה מעט, לאור הפציעה הקשה, התוכנית הייתה להניח לה למות מכיוון שסיכוי ההישרדות שלה היה נמוך מאוד. עם זאת, כשהסתכלתי בעיניו של אביה, לא יכולתי לתת לה למות בלי לפחות לנסות לייצב אותה לצורך טיפול נוסף. דמיינתי את בתי בת השמונה שוכבת שם. מיד אבטחתי את דרכי הנשימה שלה בעזרת לרינג׳אוסקופ שנאלצתי להבריח פנימה מכיוון שהצבא הישראלי לא הרשה לי להביא אותו. בנס הצלחתי להביא אותה לניתוח, ושלושה שבועות לאחר מכן היא דיברה, קראה והלכה ואפילו אמרה "שוקראן דוקטורה, אנא בחייר" (תודה דוקטור, אני בסדר), וזה שלושה שבועות לאחר מכן. למרות שהצלחתי לעזור לילדה הקטנה הזו, היא ממשיכה להיות בסכנת מוות כל הזמן. היא זקוקה לפינוי רפואי כיוון שיש רק רקמת עור דקה שמכסה את מוחה. היא בסכנה גבוה לזיהום, תת תזונה ומוות – ואלה הם תוצר של ממשלת ישראל.
בדצמבר טיפלתי באישה בת 29 שהגיעה לבית החולים שלנו באל-אקצא עם שלושה ילדים קטנים לידה על המיטה. היא דיממה מאוד מגידול שד גדל מאוד, מצב שניתן היה למנוע אילו קיבלה כימותרפיה וניתוח בזמן. הגידול התחיל בגודל של זית בחזה. לפני ה-7 באוקטובר היא יכלה לקבל את הטיפול מציל החיים הזה בעזה. אבל עכשיו זה היה בלתי אפשרי. בקשתה לפינוי נדחתה למרות שאושרה על ידי ארגון הבריאות העולמי. ממשלת ישראל דחתה ארבע פעמים את בקשתה לפינוי רפואי. עד שהגיעה אליי, לא יכולתי לעשות דבר כדי לייצב אותה. היא הגיעה מדממת מגידול שד גדול שכיסה את כלי הדם שלה. יכולתי לתת לה רק שתי מנות דם. הפוגה זמנית לפני שתדמם למות באופן בלתי נמנע מול שלושת ילדיה על המיטה. עמיתיי הודיעו לי מאוחר יותר שהיא נפטרה. טרגדיה זו אינה מקרה בודד.