שמי סאירה חוסיין, אני רופאה מתנדבת בבית החולים נאצר בחאן יונס בעזה. אני כאן כבר שלושה שבועות. הייתי כאן לאחרונה באוקטובר 2024 למשך חודש, ואחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כשחזרתי הפעם היה הרזון של עמיתיי. דבר נוסף שגם בלט מאוד בעיניי הוא מצבם של החולים שראינו. גברים ונשים שהם רק עור ועצמות. הילדים שאנחנו רואים לא מחלימים היטב כי הם סובלים מתת תזונה קיצונית. למעשה, הם לא סובלים מתת תזונה, הם גוועים ברעב. וזהו רעב כפוי בגלל המצור הישראלי על מזון. הצוות ממשיך להגיע לעבודה. הם רעבים. הם מתעלפים בעבודה. הייתי צריכה לשים עירויים תוך ורידיים לעמיתיי כי הם כל כך מיובשים. ישראל הוציאה מכלל פעולה את אחד ממתקני ההתפלה האחרונים באזור, מה שמגביל עוד יותר את המים הנקיים לאוכלוסייה. אני באמת לא יודעת איך האנשים האלה ישרדו באופן כללי; איך ישרדו את המחלות שלהם כשאין להם את התרופות הנדרשות; ואיך ישרדו את הפציעות האכזריות שנגרמו להם מפגיעות טילים, פצעי ירי אקדחים או ירי אחר.