על אנושיות ומוגבלות במלחמת ההשמדה על עזה
ענת גרינשטיין
למאמר זה מטרה כפולה. הראשונה היא לספר על החוויות הייחודיות של אנשים עם מוגבלות בעזה. חוויות אלה נוטות להדחק אל השוליים בשל הדה-הומניזציה של העזתים וההתעלמות מחייהם וממותם בתקשורת המיינסטרים, וכן בשל השוליות שחיים עם מוגבלות תופסים בשיח הכללי. המטרה השנייה היא להתבונן בחייהם של אנשים עם מוגבלות בעזה כחלק מסיפור אנושי רחב יותר, סיפור שלא מנסה להסתיר את הפגיעות והתלות ההדדית המהוות את לב הקיום האנושי. מוגבלות אינה תופעה ייחודית, הנפרדת באופן מוחלט מ"חיים רגילים" ונמצאת באופן בלעדי בגופם של ה"נכים". כולנו נמצאים בסיכון להפוך לאנשים עם מוגבלות. למעשה, רובם המוחלט של מי שחיים עם מוגבלות לא נולדו כך, אלא הפכו לנכים במהלך חייהם בעקבות מחלות, תאונות, תנאים סביבתיים או מלחמות. תנאים אלה אינם מתחלקים באופן שווה, ופוגעים באופן לא פרופורציונלי באנשים החיים בעוני, במהגרים ובאוכלוסיות מוגזעות. כ-80% מהאנשים עם מוגבלות חיים במדינות הדרום הגלובלי. בנוסף, הרבה מהקושי, הבדידות והכאב בחייהם של אנשים עם מוגבלות נובעים במידה רבה מסביבתם הפיזית והחברתית, כלומר ממבנים פיזיים, פוליטיים וחברתיים שלא מביאים בחשבון את צרכיהם, ולא רק מההיבטים הפיזיולוגיים של הפגיעה. מאבקי שחרור, אם כך, צריכים לכלול התנגדות למנגנוני פגיעה המייצרים מוגבלות, לצד בנייה של חברה מכילה המסירה חסמים להשתתפות בחיים החברתיים ומכירה בחיים עם מוגבלות כבעלי ערך ומשמעות.
עוד לפני ה-7 באוקטובר 2023, חייהם של פלסטינים עם מוגבלות הושפעו עמוקות ממדיניות האפרטהייד ומהמצור הישראלי על עזה. החל ממדיניות "שבירת העצמות" באינתיפאדה הראשונה ועד לירי מכוון בברכיהם של משתתפי צעדות השיבה בשנים 2018–2019, ישראל יצרה בפועל מוגבלות באמצעות אלימות צבאית ישירה. כפי שמסבירה ג'סביר פואר בספרה The Right to Maim, פציעה (maiming) היא לעיתים לא תוצאה אקראית של אלימות, אלא מדיניות מכוונת שמטרתה להגביל ולהחליש את אפשרויות הפעולה של חברה מדוכאת. הדבר מתבצע באמצעות שני ערוצים מקבילים – פגיעה ישירה בגוף, לצד שחיקה של מערכות הטיפול והתמיכה המאפשרות שיקום, החלמה או הנגשה של הסביבה הפיזית והחברתית.
כך, שנים של צמצום אספקת החשמל לעזה ולחלקים של הגדה המערבית מקשים מאוד על אנשים עם מוגבלות המשתמשים במעליות, במכונות הנשמה או בכיסאות גלגלים ממונעים ובקלנועיות כדי לצאת מהבית ולהשתתף בלימודים, בשוק העבודה או בפעילות חברתית. תחת המצור שהוטל על הרצועה ב-2007, ותחת האמתלה של "דו-שימושיות" (צבאית ואזרחית) נאסרה הכנסתם של חלקי חילוף ובטריות למכשירי שמיעה ולכיסאות גלגלים, וכן של סיבי פחמן המשמשים לייצוב גדמים ובניית פרוטזות. הגבלות על הכנסת ציוד רפואי מתקדם, יחד עם צמצום אפשרויות היציאה של רופאים ואנשי טיפול להשתלמויות והתמחויות, הובילו ליצירת מערכת בריאות מוחלשת, המחייבת יציאה לגדה או לחו"ל לצורך קבלת טיפול במקרים מורכבים. מצב זה מגדיל את העומס הכלכלי והטיפולי על אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם, ומעמיק את תלותם במערכת ההיתרים הישראלית ואת הכפפתם לחקירות שב"כ, המגיעות לכדי סחיטה ואיומים.
יחד עם זאת, על אף המצור, האפרטהייד ומדיניות הפציעה הישראלית, אנשים עם מוגבלות הצליחו ליצור מערכות תמיכה מורכבות. מערכות אלה נשענות על עזרה הדדית – משפחתית וקהילתית, ארגוני סיוע בינלאומיים המפעילים תוכניות טיפול, שיקום וחינוך. הן פועלות במקביל למאבק של ארגוני חברה אזרחית למען צדק ושוויון לאנשים עם מוגבלות. ארגונים אלה מדגישים את היותה של המוגבלות סוגיה פוליטית הקשורה בזכויות אדם, ולא רק בצדקה המתבטאת בסיוע הומניטרי. בה בעת, הם תובעים מהקהילה הבינלאומית להכיר בקשר ההדוק שבין הכיבוש הישראלי לבין היווצרות מוגבלות בפלסטין. אחת הדוגמאות המעניינות לכך היא קבוצת Gaza Sunbirds , קבוצה של רוכבי אופנים שאיבדו רגל במהלך צעדות השיבה והתאמנו לקראת השתתפות במשחקים הפאראלימפיים בפריז בשנה שעברה. בראשית ימיה של מלחמת ההשמדה, התארגנו חברי הקבוצה לאסוף תרומות מהקהל הבינלאומי שעקב אחריהם, ולחלק מזון ותרופות בעזרת האופניים למי שלא יכלו לעבור על הכבישים ההרוסים.
שני ערוצי הפגיעה בהם נוקטת ישראל כלפי רצועת עזה – האלימות הישירה ושחיקת המערכות המאפשרות שיקום והשתתפות – התעצמו עשרות מונים בשנתיים האחרונות. מיומה הראשון של מלחמת ההשמדה, ההפצצות הכבדות, הפינויים התכופים והמצב ההומניטרי המחריף טרפו את שגרת החיים של כלל תושבי הרצועה, אך השפעתם על אנשים עם מוגבלות היא קטלנית במיוחד. ראשית, רבים אינם יכולים לברוח במהירות מבניינים מופצצים ובוערים. אנשים עם לקויות שמיעה שנלכדו בהריסות מתקשים לתקשר עם מחלצים או לשמוע את קריאותיהם בחיפוש אחר ניצולים. שנית, גם הפינוי לאזורים שהוגדרו על ידי ישראל כ"בטוחים" מורכב מאוד לאנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר בפינויים חוזרים ונשנים. הפינוי מאלץ אנשים לעבור מרחקים ארוכים ברגל על דרכים הרוסות, תוך מחסור חמור בדלק ובכלי רכב. רוב המקלטים ומחנות העקורים אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות – כך למשל, הצפיפות והרעש מקשים במיוחד על אוטיסטים ומובילים להחרפה במצבם, תאי שירותים מועטים ולא נגישים מחייבים גם את מי שהיה עצמאי בשימוש בשירותים בביתו להזדקק לעזרה צמודה ומתמדת במצבים אינטימיים.
דו"ח של האו"ם מאוגוסט האחרון קובע כי 83% מהאנשים עם מוגבלות איבדו ציוד עזר חיוני: בלוני חמצן, מזרנים למניעת פצעי לחץ, כיסאות גלגלים, קביים ואפילו משקפיים או מכשירי שמיעה, ללא אפשרות להחליפו. נתון זה אינו כולל את המחסור בציוד עבור מי שהפכו לאנשים עם מוגבלות במהלך המלחמה. אובדן הציוד מקשה עוד יותר על תנועה ותפקוד, מגדיל את התלות במשפחות, ומעצים את החוויה הכללית של חרדה, דיכאון ואובדן תחושת המסוגלות והבטחון העצמי. העקירות החוזרות הובילו להתמוטטות כמעט מוחלטת של רשתות התמיכה הקהילתיות, שעליהן הסתמכו אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם בחיי היומיום. אנשים עם מוגבלות גם נמצאים בסיכון רב יותר להפרדה ממשפחתם בעת בריחה ועקירה, ולהישענות על זרים לסיוע – מצב המגביר את הסיכון להתעללות, ניצול, ופגיעה מינית.
ההפצצות המסיביות גרמו לעשרות אלפי פציעות ההופכות לנכויות קבועות. לפי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי, עד לסוף ספטמבר 2025 יותר מ-40 אלף פצועי מלחמה, מתוכם מעל ל-10,000 ילדים, הפכו לנכים. פגיעות נפשיות נרחבות הן חלק בלתי נפרד מהתמונה, לצד אובדן ראייה ושמיעה, פגיעות עצביות, ואלפי קטיעות גפיים. בשל הרעב, המחסור באנטיביוטיקה, בציוד חיטוי ובמיטות אשפוז, לעיתים קרובות פצעים שניתן היה לטפל בהם בהצלחה לפני מלחמת ההשמדה, מסתבכים ומזדהמים, דבר המחייב כריתה. עבור ילדים מתחת לגיל 12 שיקום מכריתה כרוך לעיתים קרובות במספר ניתוחים חוזרים לאורך ההתבגרות, כדי להתאים את הגדם לקצב הגדילה של הגוף.
הרס תשתיות החיים – חשמל, מים, מזון, מערכת הבריאות והשיקום – פוגע בכלל האוכלוסייה, אך עבור אנשים עם מוגבלות ומחלות כרוניות, הנזקקים לטיפול רציף ומתמשך, הפגיעה מיידית וחמורה במיוחד. מחסור בתרופות נפוצות לטיפול במחלות כרוניות כגון סוכרת ויתר לחץ דם מגדיל את הסיכון לסיבוכים קשים המגיעים לכדי עיוורון, כריתת רגליים, התקפי לב ושבץ מוחי, ובכך הופכים מחלה למוגבלות. מחסור בתרופות הרגעה ותרופות פסיכיאטריות, בשילוב עם תנאי החירום הקשים, מוביל לעיתים להתפרצויות וקריסה נפשית, המקשים מאוד על האדם ועל סביבתו, ואף מובילים להגדלת הסטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית או קוגניטיבית.
ההרעבה וצמצום סוגי המזון הקיימים השפיעו משמעותית על החיים ברצועה. תת התזונה מחלישה את מערכת החיסון וחושפת את הגוף למחלות, וכן מאיטה ומקשה על ריפוי של פצעים. עוד לפני העצירה המוחלטת של הכנסת סיוע ב-2 במרץ 2025, היו נקודות חלוקת המזון צפופות ולא נגישות, דבר שהקשה על אנשים עם מוגבלות. עם המעבר לארבע נקודות חלוקה של ה GHF, הגישה למזון הפכה בלתי אפשרית כמעט עבור אנשים עם מוגבלות, שכן מרכזי החלוקה היו מרוחקים, ומבקשי הסיוע נאלצו להתחמק מירי מתמשך של הצבא ושל חברות אבטחה אמריקאיות פרטיות. הרעב פוגע בראש ובראשונה בילדים, ומשפיע על בריאותם ותפקודם למשך שנים, ואף דורות קדימה. הראשונים למות מרעב הם ילדים עם שיתוק מוחין ומחלות כרוניות כמו סיסטיק פיברוזיס, הזקוקים לעיתים קרובות למזון מרוסק, עשיר במיוחד בחלבונים ובוויטמינים, ועתיר קלוריות, כדוגמת בשר, ביצים, ופירות טריים. מזון מסוג זה נעדר כמעט לחלוטין מהרצועה עד להפסקת האש של אוקטובר 2025.
בשיא המצור על הרצועה, במרץ-מאי 2025, ובחודשים לאחר מכן, העובדה שחלק מהראשונים למות מרעב היו ילדים עם מוגבלות שימשה את התקשורת וההסברה הישראלית כראיה לכך שמוות מרעב ברצועה אינו פרי של מדיניות, אלא תוצאה של תהליך ביולוגי בלתי נמנע, וזאת למרות שבישראל ובשאר העולם המערבי ילדים במצב רפואי דומה מגיעים לגיל בגרות ואף חיים חיים מלאים. זו נקודה שבה דה הומניזציה של אנשים עם מוגבלות משתלבת בדה הומניזציה של הפלסטינים בשירות היגיון של השמדה. בשיח הזה, חייהם של אנשים עם מוגבלות הם סוג של טעות סטטיסטית, תלויים על כרעי תרנגולת ודינם להתפרק ולגווע בכל רגע, והמוות הוא בעצם המצב הטבעי, הצפוי והשכיח עבור ילדים עם מוגבלות ומחלות כרוניות. מובן מאליו שכל אחד ואחת מאתנו, עם או ללא מוגבלות, עלולים למות בכל רגע, ושחיינו תלויים בקיומם של תנאים חומריים נאותים. ובכל זאת, החיים עם מוגבלות מוצגים פה כשונים קטגורית, חיים שאינם חיים של ממש. האבחנה הזו משרתת בו זמנית שתי מטרות – ראשית, היא משחררת את ישראל מאחריות מוסרית להריגתם של ילדים שהרי המוות הוא תוצאה טבעית של מוגבלותם, ו"חושפת" את הפלסטינים כ"זייפנים". שנית, היא מדחיקה ומרחיקה את עובדת פגיעותינו האנושית המשותפת למוות, מחלה, או מוגבלות ותלותנו בתלות הדדית בסביבה המספקת את צרכינו. אל מול תהליכים של דה הומניזציה והגיונות של השמדה אנחנו זקוקות למבנים חברתיים ולדמיון פוליטי שמכירים בערכם של חיים עם מוגבלות, לא רק בעזה אלא כחלק בלתי נפרד ממארג החיים האנושי השברירי והמשתנה.
ד"ר ענת גרינשטיין היא רכזת אקדמית במרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית, פעילה פמיניסטית ואישה עם מוגבלות.
לקריאה נוספת
מהדי, איבתיסאם. המלחמה בעזה לא מרחמת גם על בעלי מוגבלויות. שיחה מקומית. 30 בספטמבר, 2024