עזה דרך עדשה הומניטרית: עדותה של ד"ר אקסה דוראני
בפרק זה של הפודקאסט "מבט הומניטרי", המנחה אבריל בנואה משוחחת עם ד"ר אקצא דוראני, רופאת ילדים ואפידמיולוגית אמריקאית, שהשליחות האחרונה שלה הייתה בבית חולים שדה של רופאים ללא גבולות בדיר אל-בלח, במרכז עזה.
ד"ר אקצא דוראני: מה שטלטל אותי, במיוחד כרופאת ילדים, זה שרובם המכריע של המטופלים שראינו היו למעשה נשים וילדים, למרות שזה לא היה בית חולים לילדים. וזו הייתה רק דוגמה נוספת לאופן שבו המצב משפיע על כולם באופן שאי אפשר לתאר.

שלום וברוכים הבאים. אני אבריל בנואה, מנכ"לית רופאים ללא גבולות, ארה"ב. היום אנו מסתכלים על עזה במבט הומניטרי. יותר משנה וחצי של מלחמה – אלפי חיים נהרסו. המלחמה גרמה לעקירתם בכפייה של למעלה מ-1.9 מיליון בני אדם, שלעתים קרובות נאלצו לעקור פעמים רבות. חלק ניכר מהרצועה נהרס והצרכים ההומניטריים חמורים מאי פעם. כאן איתי ד"ר אקצא דוראני, רופאת ילדים המתגוררת בארה"ב, שהשליחות האחרונה שלה הייתה בבית חולים שדה של רופאים ללא גבולות בדיר אל-בלח, במרכז עזה. אקצא, תודה על שאת משתפת אותנו במה שחווית.
ד"ר אקצא דוראני:
תודה שהזמנת אותי.
אבריל בנואה:
כולם יודעים שמאוד מסוכן בעזה. זה זמן של אימה שם. מדוע החלטת לקחת על עצמך את השליחות הזו?
ד"ר אקצא דוראני:
לארגון שלנו יש היסטוריה ארוכה של שליחויות למקומות שבהם אנשים הכי זקוקים לנו. וזו הסיבה שאני גאה לעבוד עם רופאים ללא גבולות. ואני לא יכולה לדמיין מקום אחר בעולם כרגע, שבו אנחנו נחוצים יותר מאשר בעזה. ואני חושבת שהסיכונים האישיים שאנחנו לוקחים מחווירים בהשוואה לסיכונים שעמיתינו הפלסטינים לוקחים כל יום כשהם עומדים בפני הפצצות, עומדים בפני עקירות כפויות, ועדיין הם הולכים לעבודה. אז היה לי חשוב להגיע ולהיות שם, כחלק מהאנושיות המשותפת שלנו, לטפל ולהשתמש במיומנויות שלי כדי להיות איתם בתקופה זו.
אבריל בנואה:
לפעמים אני גם חושבת שכמנהיגה, אני תמיד צריכה להיות מוכנה להגיע למקומות שבהם יש לנו צוותים בשטח, ולו רק כדי לעזור ולהראות סולידריות, אבל גם כדי להדגיש שאנחנו בזה ביחד, וניקח את הסיכונים ביחד. אבל נדבר על ביטחון הסביבה עוד רגע. כעת, אולי תוכלי לעזור לנו לדמיין איך זה להגיע לרצועה, כשאת נכנסת לשם בפעם הראשונה בדרכך למקום השליחות שבו את אמורה לבלות כמה שבועות.
ד"ר אקצא דוראני:
כן. אז דיברתי עם כמה מעמיתיי, שהזהירו אותי שזה יהיה שונה מכל דבר שחוויתי אי פעם. ולמרות שאני כבר שנים על גבי שנים עושה את העבודה הזו, עליי להיות מוכנה לכך שאולי אגיב בצורה לא צפויה. ואת יודעת, עד אז כבר ביליתי יותר מ–16 חודשים בצפייה בסרטונים על גבי סרטונים שהראו את ההרס בעזה, אבל עמיתיי צדקו. ראשית, נסענו דרך רפיח כדי להגיע ליעדנו. ואת יודעת, כשמסתכלים סביב, זה פשוט דיסטופי לחלוטין. קשה מאוד לתאר את זה כי באמת הייתה לי תגובה שלא ציפיתי לה. זו הייתה תגובה רגשית עמוקה, מהבטן, שאני נושאת איתי עדיין, כי קשה מאוד להאמין שזה… שאיפשרנו לזה לקרות, שזה עדיין קורה. כשנוסעים בדרך, רואים מבנה אחר מבנה שנהרס, וברור מאוד כבר ברגעים הראשונים של הכניסה לעזה שזה נעשה באופן שיטתי, שזו השמדה מכוונת. עבדתי, כפי שאת יודעת, במקומות שנפגעו, למשל, מאסונות טבע. אבל מה שבאמת הכה בי הוא שזו השמדה מעשה ידי אדם.
אבריל בנואה:
וכולנו שמענו על רפיח, כי זה היה המקום הראשון שאליו נאמר לאנשים ללכת כשהם פונו ממקומות שונים, במיוחד מהצפון. וכך היה גם בהמשך, בדרך לדיר אל-בלח, למקום שבו עבדת?
ד"ר אקצא דוראני:
שמנו לב שככל שמתקרבים לדיר אל-בלח, רואים קצת יותר סימני חיים. אבל בכל זאת, רואים הרס בכל הסביבה ומעט מאוד בניינים שעדיין עומדים. וזה היה במה שנקרא האזור הבטוח ביותר. וההרס בצפון הוא למעשה אפילו יותר נרחב מההרס שראינו ברפיח. אז זה ברור לגמרי שהשטח הראוי למגורים מצטמצם כל הזמן, אפילו באזור שבו היינו.
אבריל בנואה:
כשהגעת לשם, התפקיד שלך בבית חולים השדה הזה היה מנהלת תפעול רפואי. איזה סוגים של טיפולים רפואיים הענקתם שם?
ד"ר אקצא דוראני:
עבדתי בבית חולים שדה. זה בית חולים לטיפול בטראומות כירורגיות. טיפלנו בחולים בכל הגילאים שחוו טראומה הדורשת התערבות כירורגית. אז זה אומר כוויות, זה אומר פציעות מתקיפות אוויריות, שברים, ופצעי ירי. ראינו גם פצעים מזוהמים ושברים פתוחים שהזדהמו. מה שטלטל אותי, במיוחד כרופאת ילדים, זה שרובם המכריע של המטופלים שראינו היו למעשה נשים וילדים, למרות שזה לא היה בית חולים לילדים. וזו הייתה רק דוגמה נוספת לאופן שבו המצב משפיע על כולם באופן שאי אפשר לתאר.
אבריל בנואה:
בדרך כלל אנשים עם פגיעות טראומה קטסטרופליות או כוויות נשארים בבית החולים למשך זמן רב למדי, לפעמים חודשים, לטיפול שלאחר הניתוח, מניעת זיהומים וכל הדברים האלה. אז, באיזו נקודה משחררים אנשים ולאן הם משוחררים, בידיעה שכל כך הרבה מקומות מקלט נהרסים, אין מים נקיים לחיטוי, יש מחסור באספקה רפואית – אפילו שמענו שחסרות תחבושות – ובדברים רבים נוספים. אז מה קורה למטופל שנאלץ לעזוב את בית החולים כי צריך את המקום לנפגעים אחרים?
ד"ר אקצא דוראני:
בדיוק. אז קודם כל, טיפלנו בכוויות בבית חולים שדה. וזה, כפי שאת יודעת – ואכן התייחסת לנהלי מניעת ובקרת זיהומים – זה ממש לא סביבה אידאלית. וגם לא המצב שבו מוגבלת זמינות התזונה למטופלים, וזה מגביר את הסכנה שלהם לזיהומים. כשטיפלנו בהם בבית חולים שדה או בבית החולים נאצר, שגם שם חלק מהצוותים שלנו מטפלים בכוויות, היכולת שלנו אפילו לשלוט בכאב בזמן החלפת תחבושות הייתה מוגבלת. הייתה לנו יכולת כלשהי, אספקה כלשהי, אבל היינו חייבים לחשוב על מה יהיה אם המצור או חסימת האספקה יימשכו – האם תהיה לנו האספקה שדרושה לטיפול בחולים? וכשאנחנו משחררים אותם מבית החולים, הם משוחררים לתנאים צפופים ולא סניטריים שבהם, את יודעת… בסופו של דבר, השארנו חלק מהם, במיוחד ילדים, לזמן ארוך יותר, כי חששנו שאם נשחרר אותם, הם פשוט יפתחו זיהום נוסף או יהיו בסכנת סיבוכים אחרים כשיגיעו לאוהל בתנאים קשים. ואת יודעת, הצלחנו לעזור רק לפצועים שהצליחו להגיע אלינו, ואני בטוחה שיש חולים שלא הגיעו, שלא הצליחו להגיע אלינו בגלל חוסר הבטיחות בדרכים, בגלל ההפצצות, ובגלל העקירות בכפייה שפשוט הפכו את הדרך לבלתי אפשרית עבור החולים הכי הפגיעים.
אבריל בנואה:
אכן. אז אנשים שמנסים לעזוב את המקומות שבהם הם מסתתרים, בין אם זה אוהל או שרידי מבנים מתפוררים, כדי להגיע לבית החולים, מה עומד בדרכם? על אילו מכשולים הם צריכים להתגבר כדי למצוא את דרכם לטיפול רפואי?
ד"ר אקצא דוראני:
לדוגמה, אחת המטופלות שהיו לנו, ממחנה ג'באליה שבצפון, הייתה אישה בת 30 בערך, אם לשלושה ילדים קטנים. כדי להגיע אלינו היא נסעה בטוק טוק עם שבר פתוח ופציעות קשות נוספות. היא תיארה את המסע שלה לבית החולים שלנו. לקח לה יותר מיום לעבור את המרחק הקצר הזה עם הפציעות שלה. בדרך היא נאלצה לעבור דרך אזורי פינוי שהיו תחת הפגזה. אז הם נאלצו לעצור ולחפש מחסה, וגם לנסות להימנע מלהיכנס לאזורים שהיו תחת צו פינוי. אבל, אין דרך להימנע מהאזורים האלה כשמנסים להגיע לבית החולים שלנו, כי בשלב הזה ברצועה יש כל כך הרבה אזורים תחת צו פינוי, כ-70% מהרצועה נמצאים תחת צו פינוי. אז לנוע ממקום למקום זה תמיד סכנת חיים, לא משנה מה. והיא נאלצה לקבל את ההחלטה הנוראית הזו להשאיר את ילדיה הפעוטים ולחפש טיפול לפצעיה. והיא לא ראתה אותם כבר חודש וחצי, כי כדי שהם יגיעו לבית החולים שלנו, הם צריכים לעבור בתנאים האלה, והיא לא רוצה שחייהם יהיו בסכנה, והיא לא מסוגלת, את יודעת, אנחנו עדיין לא יכולים לשחרר אותה בגלל שהפציעות שלה הן כל כך קשות. אז אלו הן החלטות של חיים או מוות, שאנשים מקבלים על בסיס יום–יומי, אפילו כשהם מנסים להגיע לטיפול רפואי.
אבריל בנואה:
כן, זה נשמע ממש מחריד. וגם בתוך בית החולים, את מתמודדת עם הרבה לחץ. לא רק הדחיפות הרפואית, המחסור בכוח אדם, והמחסור במשאבים– כשבשלב מסוים כל האזור כולו נותק, ולא יכולת לקבל את כל החומרים הרפואיים והצוותים שהיו ממש חיוניים, כי כל המעברים נסגרו בשלב מסוים בזמן שהיית שם. אבל אני מתארת לי שאת מתמודדים גם עם הכאב לב. טיפלת בילדים שאיבדו הורה אחד או את שניהם, ואימהות שאיבדו את ילדיהן. זה וודאי גובה מחיר נפשי קשה מנשוא מהניצולים האלה.
ד"ר אקצא דוראני:
כן. כלומר, זה היה ללא הפסקה. סליחה, אני צריכה רגע. (קולה של דר. דוראני נחנק מדמעות) מצבים כאלה היו ממש ללא הפסקה. את יודעת, הייתה לי אמא שהתעוררה מניתוח, ואמרה בבהלה, "בבקשה תעזרו לי, הילדים שלי. אני צריכה למצוא אותם, הם בבית החולים אל-אקצא. אתם יכולים בבקשה למצוא אותם?" אז יצרנו קשר עם בית החולים אל-אקצא, וגילינו שכל אחד מבני משפחתה נהרג. זה כלל את ילדיה, שהיו בני חמש, שלוש ותשע. והיינו צריכים לומר לה שבעלה וילדיה כבר… כבר לא איתנו. הם נהרגו בתקיפה האווירית. ואת יודעת…ואז ממשיכים הלאה. כחלק מתפקידי, הייתי צריכה לתת לאנשים אישור לעזוב את בית החולים אם הם היו צריכים לעזוב אותו מכל סיבה שהיא, כדי לוודא שזה בטוח. והייתי צריכה לתת אישורים כאלה למספר בלתי נתפס של הורים – אישור להיפרד מהילדים שלהם, ללכת להלוויה או לחדר המתים בבית חולים אחר כדי לראות אותם ולהיפרד מהם. ואת יודעת, הילדים שאיבדו את ההורים שלהם שם, אין דבר שאפשר לעשות למענם. ואני אומרת את זה כרופאת טיפול נמרץ ילדים, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות שיכול להחליף את אהבת ההורים. אפשר להביא את הדודות, אפשר להביא את הדודים – אבל את ההורים אי אפשר להחליף ואין דבר שבאמת יפצה על זה. וזה שובר את הלב. לפעמים ראינו גם ילדים שהוריהם שרדו. למשל, היה אצלנו ילד אחד שחווה כל כך הרבה — כל כך הרבה חרדה. הוא צעק שוב ושוב שהוא רק רוצה את אמא שלו. ודאגתי מאוד שאיבדנו את אימו בתקיפה האווירית שבה גם הוא נפצע. אבל התברר שהיא שרדה. היא הייתה בבית חולים אחר, יחד עם אחותו שהייתה שם ביחידה לטיפול נמרץ. הצלחתי להביא את אימו לבית החולים שלנו, וברגע שהוא ראה אותה — את אמא שלו —ראינו ממש איך הוא נרגע מיד. אין שום תרופה בעולם שיכולה לעשות את זה. והיו לי כל כך הרבה מטופלים שלא יכולתי לעזור להם כך, מפני שהם איבדו את הוריהם ולא הייתה לנו אפשרות להביא אותם. וזהו המחיר שהילדים האלה נושאים.
אבריל בנואה:
הדבר השני ששובר את הלב הוא המחסור במזון. כולנו יודעים מניסיוננו כאנשים בארגון רפואי כמה חשובה התזונה לריפוי. ואפילו המזון לצוות שלנו הצטמצם לארוחה אחת ביום, כי בתקופה שהיית שם, הרשויות הישראליות הטילו מצור נוסף וחמור מאוד. וכך למשך זמן ארוך מאוד פשוט לא היה כלום, לא נכנס כלום ולא היה מה לאכול. איך זה השפיע על החולים ועל משפחותיהם?
ד"ר אקצא דוראני:
זה, את יודעת אבריל, אני חושבת שזו עוד דוגמה לכך שאין אף היבט של החיים בעזה שלא נפגע מהאלימות. ממש לא. וזה היה מצב שבו — כרופאה, או פשוט כבן אדם — בפעם הראשונה הייתי צריכה לומר לאנשים, למטופלים שלי, שאין לי משהו שבעצם ידעתי שנמצא רק כמה קילומטרים משם. וזה עינוי ממשי, את יודעת — לעמוד מול אם שמתחננת לעוד קצת אוכל לילדים שלה, ולומר לה שאין לנו. לא מפני שאין באמת. למעשה יש. אלא מפני שהגישה למזון נחסמה בפנינו בכוונה.
והתחושה הזאת של להיות זו שבאמצע, זו שנאלצת לומר, ’אין לנו, אין לנו את מה שנמצא ממש שם לידנו’, זו תחושה שאי-אפשר להכיל את חוסר המוסריות הטמון בה. זו הפעם הראשונה שאני, כעובדת הומניטרית, חווה דבר כזה. ועבור האימהות — אלו אימהות ואבות וילדים רעבים — זה פשוט עוד רובד של הסבל שהן נושאות. הן מנסות לשרוד יום אחרי יום. והנה הן, פצועות מתקיפות אוויריות או מכוויות, סובלות מכאב — ועל כל זה נוסף גם הכאב של הרעב. ובשלב מסוים בזמן שהיינו שם, כן, יכולנו לתת רק ארוחה אחת לחולים, ולאימהות ולילדים. זו הייתה מנה אחת, היחידה שיכולנו לתת, כי פשוט לא היה לנו מספיק. והמחיר שזה גובה מהם בטווח הארוך – קשה בכלל לתאר את עומק הטראומה שהם נושאים.
אבריל בנואה:
אני מניחה שקשה לילדים להבין שהרעב שהם חשים הוא מכוון, שכל כך הרבה מהסבל הוא מכוון.
ד"ר אקצא דוראני:
כן. אני לא חושבת שהם מבינים את זה, אבל זה יישאר איתם ללא ספק. הטראומה תמשיך ללוות אותם. הוריהם מבינים את זה. הוריהם, שנאלצים להסתכל על ילדיהם הרעבים, ולהשיב להם כשהם מבקשים אוכל.
אבריל בנואה:
כעובדת הומניטרית ותיקה, עבדת במקומות רבים שבהם קהילות הותקפו, וגם שירותי הבריאות הותקפו – בתי חולים, אמבולנסים, מרפאות. אנחנו ברופאים ללא גבולות, ראינו את זה באוקראינה, ראינו את זה בסודן, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בדרום סודן. גם בסוריה ראינו הרבה מזה. אפילו באפגניסטן ובתימן. מתוך הניסיון שלך, מה מייחד את עזה בהקשר הזה?
ד"ר אקצא דוראני:
כן. בהקשר הזה, אני חושבת שמה שמייחד את עזה זה המתקפות הבלתי פוסקות, המכוונות והשיטתיות. כן. את צודקת, עבדנו במקומות אחרים שבהם זה היה מכוון, אבל פה זה היה שיטתי. כלומר, יש הרס שיטתי של מערכת הבריאות בעזה. אז הטיפול שאנחנו מסוגלים לספק הוא ברמה נמוכה יותר מכיוון שלא נותרו בעזה בתי חולים שמתפקדים באופן מלא. האופי השיטתי הזה, והעובדה שנאלצנו לצמצם את הפעילות שלנו. את יודעת, שני בתי חולים הופצצו במהלך שהותי שם, ונאלצנו לצמצם את הפעילות שלנו בזמן שאנשים זקוקים ליותר טיפול. ואז העובדה שאנחנו נדחפים ונדחקים עוד ועוד, והאנשים נדחקים שוב ושוב, שהם לא יכולים למצוא עזרה רפואית, ואפילו בתי החולים אינם בטוחים. זה ייחודי לעזה. האופי השיטתי של זה הוא ייחודי. וזה באמת, אני מודאגת שזה באמת משנה את העולם לנצח. אם אנחנו רואים שאנשים לא מכבדים את בטיחות בתי החולים, לאן נגיע מכאן?
אבריל בנואה:
כשמקשיבים לכל זה, לאלו מאיתנו שעוקבים אחר מה שקרה מאז זוועות ה-7 באוקטובר, כל ההרס הזה, כל הסבל הזה, כל ההרג – זה כל כך אפל. אני מתארת לעצמי שעכשיו כשאת שוב בארה"ב, בבטחה, עם האנשים הקרובים לך, את מעבדת את מה שחווית. האם ישנה איזו תמונה או איזה רגע שעולה בזיכרונך ונותן לך תחושה של קצת אור בתוך כל החושך, שנותן לך תחושה של תקווה?
ד"ר אקצא דוראני:
זה קשה. את יודעת, הייתי אומרת – ואני לא מנסה להתמקד בחוויה שלי – אבל אני כן רוצה לשתף בזה. למרות שעבדתי בהרבה מקומות שבהם הייתי ליד הפצצות וסכסוכים מזוינים, זו הפעם הראשונה שכשאני חוזרת אני מרגישה בגוף בכל פעם שמטוס או מסוק עוברים. את יודעת, זו תגובה פיזית ורגשית כזו. וקשה שלא לחשוב על הילדים שנמצאים שם, שמפנימים את הטראומה הזו ושלא יכולים לנשום את האוויר הנקי הזה, ושאין להם אפשרות לחזור לכאן, למקום מבטחים. אז היו לי הרבה רגעים, ועדיין יש לי הרבה רגעים של ייאוש, כי קשה להתמודד עם הקיום הבו–זמני של שתי המציאויות הללו. התיקווה שלי באה מהקולגות הפלסטינים שאיתם עבדתי. הם בין האנשים הכי נדיבי לב ומלאי חמלה ופשוט מדהימים שעבדתי איתם אי פעם. ואני חושבת, מי אני שאתייאש אם הם באים לעבודה כל יום ומטפלים כל כך יפה, כל כך באדיבות ובחמלה, ועדיין נותרת להם שמץ של תקווה? אז אם יש להם תקווה, מי אנחנו שלא תהיה לנו תקווה? כי הם, את יודעת, הם אלה שחיים את זה. מה שהם באמת רוצים זה רק שזה ייפסק. ואז נוכל לקחת את התקווה שלהם ולעזור להם לבנות מחדש, כן. וזה גם ידרוש את כל האנרגיות שלנו.
אבריל בנואה:
אקצא, תודה רבה. אני יודעת שזה לא קל לתאר את מה שחווית, אבל אני גם יודעת שהייתה לך הרגשה חזקה שאת רוצה לעשות את זה. אז אני מעריכה את זה שהקדשת את הזמן.
ד"ר אקצא דוראני:
תודה.
למידע נוסף על עזה, אתם מוזמנים לקרוא באתר שלנו, doctorswithoutborders.org, וגם לקרוא את ההערות לפרק הזה כדי למצוא דרכים נוספות להתחבר עם רופאים ללא גבולות ברשתות החברתיות. Humanitarian Lens הוא פודקאסט של רופאים ללא גבולות ארה"ב. אני אבריל בנואה. עד הפעם הבאה.