מרים פרנסואה: ברוכים הבאים לתוכנית "THE TEA", שבה אנו לא רק מספרים את הסיפורים שמאחורי הסיפור, אלא גם מביאים לכם ראיונות בלעדיים עם א.נשים יוצאי דופן ומשני עולם. אני המארחת שלכם, מרים פרנסואה.

היום איתנו אורח מיוחד מאוד, שמצטרף אלינו לראיון ראשון מאז שחזר מעזה לפני ימים ספורים. ד"ר מוחמד טאהיר הוא מנתח אורתופדי ומנתח עצבים היקפיים בריטי־עיראקי, שסיים לאחרונה את משימתו הרפואית השלישית בעזה — משימה שנמשכה שבעה חודשים בלתי נשכחים. מסירותו להענקת טיפול רפואי חיוני באחד מאזורי הסכסוך הקשים בעולם, בעיצומו של רצח עם המשודר לעיני כל, משכה תשומת לב בינלאומית. חוויותיו של ד"ר טאהיר בחזית מעניקות נקודת מבט נדירה ורבת ערך על המצב בעזה. כשהוא מתאר את מאות הניתוחים שביצע, כמו גם את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה נגד אזרחים, סיפורו הוא עדות לזוועות המתרחשות ולמחויבות הבלתי מעורערת שלו להצלת חיי אדם. היום, יש לנו את הזכות לשמוע ישירות מד"ר טאהיר על חוויותיו, האתגרים שעמדו בפניו, ומחשבותיו על המשבר המתמשך. ד"ר מוחמד טאהיר, ברוך הבא לתוכנית.

ד"ר מוחמד טאהיר: תודה רבה.

מרים פרנסואה: אם יורשה לי, מה שלומך?

ד"ר מוחמד טאהיר: שאלה טובה. אני מרגיש שנותקתי מהמטרה שלי כשחזרתי. למרות שזה היה מאוד קשה, וראינו טרגדיה אחר טרגדיה ומצבים נוראיים ביותר, הייתי בקרב ועם אנשים שאותם אני מחשיב לטובים ביותר בעולם. והרגשתי שבעזה, הייתי באמת בחזית בין הטוב לרע. אלא שבניגוד למה שאמרו בהתחלה, אנחנו היינו אלה שייצגו את הטוב כי נלחמנו למען החיים, הצדק והשוויון, וכל הדברים הללו שהם טוענים שהם מייצגים. אלא שעכשיו התפוררה החזית והאמת נחשפה. וכך, למרות שנעקרתי מהאדמה הזאת, למרות שהלכתי כמובן מרפיח צפונה אחרי הפסקת האש, ואחרי צעדת השיבה הגדולה, אני עדיין מרגיש שאני צריך להיות שם. ולכן אני כְּמֵהַּ לאדמה הזאת, ואני כְּמֵהַּ לאנשים האלה. אני גם עצוב. אני עצוב בגלל מה שאני רואה בתקשורת הבינלאומית, בגלל המנהיגים הבינלאומיים שלנו. אני מאוכזב.

מרים פרנסואה: ובכן, אם כבר מדברים על מנהיגים בינלאומיים, אנחנו מדברים ביום שבו טראמפ הודיע ​​שבאופן מעשי, אמריקה משתלטת על עזה, והציע תוכניות לגרוש או, במילים אחרות, לטיהור אתני של אוכלוסיית עזה לירדן ומצרים. ואני חייבת להוסיף ששתי המדינות כמובן דחו את ההצעה הזו. אבל מי שעקב אחרי הסכסוך והכיבוש במשך עשרות שנים, ניבא את זה כבר לפני זמן רב. היה ברור לחלוטין שזהו חלק מטיהור אתני נרחב של אדמות פלסטיניות על ידי כוחות הכיבוש. אני רוצה לשאול אותך, על רקע הדיבורים על מעורבותו של טראמפ בקידום הפסקת האש, האם ההכרזה הזו הפתיעה אותך, והאם לדעתך היא מפתיעה את האנשים בעזה? היו המון אנשים שניסו לשכנע אותי, רק לפני כמה שבועות, טראמפ הוא התקווה שלנו באזור.

ד"ר מוחמד טאהיר: כשהייתי בעזה, ראיתי שאנשים הגיעו לנקודה שהם מרגישים שהם טובעים, שהם מתנשפים לאוויר. בגלל מספר הנפגעים שהמשיכו להגיע מבעד לדלתות בתי החולים, וההרס בכל מקום, הם ניסו לשמור על הראש מעל המים. והם אמרו "די!" הם אומרים "מספיק, פשוט תעזבו אותנו בשקט. פשוט תעזבו אותנו בשקט. פשוט תניחו לנו." זה נשאר איתי חזק. אז כשהגיעה הפסקת האש, אנשים פשוט רצו להאמין שזה הסוף. ואז כשאפשר היה לחזור צפונה, כמובן שהלכתי עם תושבי עזה לצפון, והיה שם אלמנט של תקווה. ולמרות שכאשר הם הגיעו לצפון וראו את היקף ההרס העצום שהיה שם, וּהיה כמעט בלתי אפשרי לחשוב או להאמין איך שיש תקווה – למרות זאת, עדיין הייתה תקווה לעתיד. כששומעים הכרזות כמו אלה שנעשו היום, זהו ניסיון להרוג את התקווה ולכבות אותה בלב האנשים. זו באמת מכה רגשית קשה הרסנית. אבל כמו שאמרתי קודם, הסתכלתי בעיניהם של תושבי עזה. לא תכבשו אותם, לא משנה כמה תנסו, לא משנה איך תנסו "לבשל" את התהליך הזה של סילוקם מאדמתם. וכמובן, היו לזה צורות שונות. קודם ארצות הברית נתנה לג'ו ביידן לעשות כרצונו, ועכשיו יש לנו את טראמפ שממשיך אבל בצורה שונה. אבל בסופו של דבר מדובר באסטרטגיות שונות לאותה מטרה, והיא להוציא את תושבי פלסטין מאדמתם, אבל הם לא יצליחו.

מרים פרנסואה: לפני שנדבר על החוויות האישיות שלך בעזה, אני רוצה לשאול מה גרם לך לרצות לנסוע לשם? כמובן, הרבה אנשים מרגישים שהם רוצים לעזור בעזה. אבל מה גרם לך להשאיר את חייך כאן בלונדון מאחור ולנסוע לעזה שוב ושוב, אפילו שידעת שאתה מסכן את חייך?

ד"ר מוחמד טאהיר: האמת היא שהייתי בברזיל, שם ניסיתי להפוך לנוירוכירורג הטוב בעולם. זו היתה התוכנית שלי, והייתי בתהליך הזה. בברזיל ניסיתי ללכת בעקבותיו של אחד המנטורים שלי, פרופסור ג'יימי ברטלי, שנחשב לנוירוכירורג הטוב בעולם. אבל למרות שהייתי בברזיל שהיא, כמו שאת יכולה לדמיין לעצמך, ארץ יפה עם אנשים מאוד ידידותיים, פשוט לא יכולתי ליהנות מהחיים. הייתי כמו רבים אחרים, שהסצנות שראינו בטלפונים שלנו הותירו אותנו בדמעות כל היום, לא מסוגלים לישון, לא מסוגלים לאכול. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ילדים נטבחים. וזה הוצג ברשתות החברתיות בקנה מידה חסר תקדים. אף אחד לא ראה משהו כזה קודם. אני לא זוכר משהו כזה, ושאלתי הרבה אנשים, ואף אחד מהם אף פעם לא ראה שמראים בפומבי ברשתות החברתיות כל כך הרבה ילדים, או אפילו רק כמה ילדים, שנטבחים, נמחצים, המעיים שלהם נבקעים והאיברים שלהם מבותרים.  ופשוט לא יכולתי יותר, ואמרתי לעצמי, אם לא אני, אז מי? יש לי כישורים ועברתי התמחות. אני מנתח מאוד מנוסה בתחומים שונים. הרגשתי שכל מה שחוויתי בחיי הוביל אותי לרגע הזה. ואמרתי לעצמי, אני חייב ללכת. ולגבי סיכון החיים, ובכן, הפחד הזה התחיל ממש רק שבוע לפני תאריך היציאה בפועל. והתחלתי לשאול. התחלתי לחשוב – החיים טובים, למה לך לנסוע לשם ולמות? כבר יש שם רופאים. האם באמת אוכל לשנות במשהו? הספקות האלה התחילו להתגנב. ומה שעשיתי היה לפנות לאמונה שלי, פניתי לאללה, סֻבְחָאנַאללָה, ועשיתי את תפילת האיסטיקרה, שזה כאשר אתה מנסה לחפש הדרכה בכתבי הקודש שלנו,  ונתקלתי בפסוק בקוראן שהיה מאוד חזק עבורי. הפסוק אמר, וזהו כמובן לא תרגום מילולי, הו המאמינים, למה כשאתם נקראים ללכת בדרך הצדק, בדרכו של אללה, אתם נאחזים בחוזקה באדמה הזו? האינכם יודעים שהעולם הבא הוא הרבה יותר גדול? וזה היה בשבילי, וואו, סֻבְחָאנַאללָה. הרגשתי כמו רוח במפרשים שלי. הרגשתי כאילו יש לי איזושהי אמונה צודקת שלא הייתה לי קודם. והרגשתי טוב –  אני אלך, ומה שיהיה, יהיה. ואם זה אומר שאני אמות, שיהיה. אני מוכן. אני שמח. אני מוכן להקרבה. וזה עניין חשוב מאוד, נושא ההקרבה. ואז הלכתי לעזה מוכן להקריב הכל. ונתתי את כל כולי. וניסיתי באמת לעזור לכמה שיותר אנשים. אבל למרות כל מה שעשינו, בסופו של דבר זה היה חסר תועלת. לא עצרנו כלום. לא עצרנו את המלחמה. לא עצרנו את הטבח. אבל לפחות ניסינו. לפחות ניסינו. וזה משהו שאם כל אחד ואחת מאיתנו יעשה, אם כולנו באמת ננסה ונהיה מוכנים להקריב, אז נראה את סופם של האירועים המצערים הללו שאנו עדים להם בעולמנו כיום. אז זו הייתה הסיבה שבגללה הרגשתי שאני חייב להפסיק לצפות שאחרים יגרמו לשינוי, ושאני חייב להביט פנימה, על עצמי. ואז נסעתי לעזה. וכמו שאת יודעת, זה להיות השינוי שרוצים לראות בעולם.

מרים פרנסואה: תיתן לנו ולקהל שלנו תמונה של איך נראה יום בחיים בעזה כשאתה היית ועבדת שם.

ד"ר מוחמד טאהיר: עבדתי בכמה בתי חולים, אבל בית החולים שעבדתי בו הכי הרבה, היה בית החולים אל-אקצא בדיר אל-בלח, שנמצא באזור המרכזי, דרומה למעבר נצרים. הוא הפך למוקד של אירועי נפגעים המוניים.

מרים פרנסואה: למה?

ד"ר מוחמד טאהיר: היו הרבה מחנות פליטים באזור. ואגב, כשאומרים מחנה פליטים, מבחינה היסטורית, אלה היו מחנות פליטים שבהם אנשים הקימו אוהלים וחיו בהם, ואז, לאט לאט, המחנות התפתחו לעיירות וערים.

מרים פרנסואה: נכון, נכון.

ד"ר מוחמד טאהיר: אז, מחנה פליטים, זה לאו דווקא מקום שיש בו אוהלים. אלה ערים או עיירות מבוססות באופן עצמאי. אבל מבחינה היסטורית הם כן היו מחנות כאלה. למשל, באל-מאוואסי, אם המחנה ימשיך להתפתח, בעוד 10 או 15 שנים, זה אולי יתפתח לעיר. אפשר לראות את התהליך הזה מתרחש ממש לנגד עיניך.

מרים פרנסואה: אם ישראל תאפשר להכניס מלט לעזה…

ד"ר מוחמד טאהיר: כן, בדיוק, בדיוק. אז הייתי באל-אקצא ליד מחנה נוסייראת, למשל, באזורים המרכזיים של עזה. ובשלב הזה, את יודעת, רפיח כבר נהרסה. אני נכחתי במחצית השנייה של המלחמה. חאן יונס כבר נהרסה. דיר אל-בלח עדיין הייתה שלמה, ורוב האוכלוסייה נעקרה בשלב זה לאזור המרכזי.

מרים פרנסואה: כן, ואנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, שדי מוקדם בהתקפה, רפיח הוגדרה כקו אדום על ידי ממשלת ארה"ב ואחרים. אז אתה אומר, שרפיח נהרסה לחלוטין, נכון?

ד"ר מוחמד טאהיר: ובכן, בשליחות הראשונה שלי בסוף אפריל בשנה שעברה, נכנסתי דרך רפיח. היינו אחת המשלחות האחרונות שנכנסו דרך רפיח. ובזמן ההוא, רפיח אכן הייתה קו אדום, אם אפשר לקרוא לזה כך. כמובן, כשנכנסנו, כל אחד מאיתנו יכול היה לקחת אתו כמה סיוע שרצה מכיוון שזה היה גבול מצרי-פלסטיני. אז הותר לנו לקחת סיוע. כמובן שהיה בסביבה מודיעין ישראלי, אבל את יודעת, לא היו הגבלות על סיוע בתקופה ההיא, וכל אחד מאיתנו לקח עשר מזוודות.

מרים פרנסואה: אבל עדיין היית צריך אישור ישראלי כדי לחצות את הגבול?

ד"ר מוחמד טאהיר: כמובן, כמובן, עדיין היינו צריכים אישור ישראלי. ועדיין הייתה הגבלה עצומה על שיירות ומשאיות סיוע. אני מדבר רק על חפצים אישיים. כן. מצרים לא הטילה הגבלה על מספר המזוודות, אז כולנו פשוט מילאנו את המזוודות שלנו בסיוע. אז רפיח הייתה הקו האדום. כשנכנסנו לרפיח, רפיח עדיין עמדה. למעשה, הצוות שלנו חולק לשניים. חצי מהצוות שלנו השתכן בבית בטוח בעיר רפיח, וחצי השני התמקם בבית חולים – בית החולים האירופי בעזה, שם שהינו יום ולילה. כי שם, כמנתחים, היינו צריכים להיות מסוגלים להגיב באופן מיידי לאירועי נפגעים המוניים, וכן הלאה. וגם כי פשוט ניתחתי אל תוך הלילה כמעט כל יום.

מרים פרנסואה: אכן. אז יום בחיים שלך שם מתחיל בכך שאתה מנתח מוקדם בבוקר?

ד"ר מוחמד טאהיר: אז באופן כללי – אני אקח יום ממוצע באל-אקצא – שם ביליתי את רוב זמני. כן. הייתי מתעורר, מצחצח שיניים, שותה קפה, והולך לחדר הניתוח. ניסינו לטפל בו זמנית גם במקרי החירום וגם בחולים שנפגעו בעבר. נוצרה אצלנו רשימה של חולים עם פציעות יותר ישנות שזקוקות לטיפול. אז אלה לא הובאו כמקרי חירום, אבל מספר החולים האלה הולך וגדל,  ויש מאות ואלפים כאלה. אז אם לא נשלב אותם, תהיה הצטברות עצומה של חולים שמחכים לניתוח – וזה פחות או יותר מה שקרה , וממשיך להתרחש.

מרים פרנסואה: ומהן ההשלכות של המצב הזה?

ד"ר מוחמד טאהיר: אז כמובן – פציעות שלא נרפאות, נכות קבועה, קטיעות גפיים, או הידרדרות במצב הבריאותי שבסופו של דבר תוביל למוות, וכן הלאה. צריך לטפל בפציעות האלה. אז הייתה לנו רשימה שעזרה לנו לתכנן את הטיפולים הללו. היינו מגיעים ופשוט מתחילים לנתח, מתחילים עם הרשימה שלנו. נניח שהתחלנו את הניתוח הראשון בסביבות 9 בבוקר, ואז שמענו, לדוגמה, שיש אירוע רב נפגעים. אז היינו עוצרים, רצים לחדר המיון לעזור באירוע הרב נפגעים. והנה כשאנחנו מגיעים, זה פשוט, את יודעת,  פשוט בלתי ניתן לתיאור. הכאוס, הדם, המוות – ילדים על הרצפה, חלקם מתנשפים נושמים את נשימתם האחרונה, חלקם עם מוח מחוץ לקרקפת, חלקם עם מעיים מחוץ לגוף, חלקם שוכבים בתנוחה מכווצת בגלל שיש להם פגיעה מוחית קשה.

מרים פרנסואה: אף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין את מה שראית במהלך שבעת החודשים האחרונים. קשה לשמוע את זה, שלא לדבר על לראות. אז אל תהסס לקחת רגע הפסקה, באמת.

ד"ר מוחמד טאהיר: ילדים עם פגיעות ירי במוח. בשלב מסוים היו לי 4 או 5 על הרצפה גוססים, ואני צריך להחליט מי יחיה ומי ימות, כי יש לנו מספר מוגבל של מכונות הנשמה. ילד מגיע ויש לו דום לב.  ואי אפשר לבצע החייאה כי אי אפשר להקדיש  4 או 5 אנשים לחולה אחד כשיש אירוע רב נפגעים. אז רופא חדר המיון אומר: אין החייאות באירוע רב נפגעים. פשוט צריך לתת לילד הזה למות. זה היה נורא. אז היינו שם, ואז חזרנו לחדר הניתוח לבצע ניתוחי חירום. היו למשל, מטופלים שדיממו והיו צריכים עבורם ניתוח מציל חיים. אז קפצנו על הניתוחים האלה. וכמובן, אנחנו מדברים גם על הרופאים הפלסטינים, האחיות והמרדימים, את יודעת, כולם, בעוצמה, במלוא העוצמה, כולם נותנים לחולים את כל האנרגיה שלהם. חדר הניתוח עסוק, מנסים לעשות כמיטב יכולתנו עבור כולם. כשיש אירוע נפגעים המוני, אם בית חולים אחד מקבל את כל האירוע, מה שהם עושים זה לנסות לפזר חלק מהפצועים לבתי חולים קרובים, או מה שנותר מבתי החולים, כדי לחלק את העומס, כי אף מוסד אחד לא יכול להתמודד. ואז היינו מסיימים, גל אירוע הנפגעים ההמוני היה עובר. אלה שמתו, מתו. ואלה שהצלנו, ניצלו. ואז יש בעיות אחרות – חולים קריטיים, למשל, שאין להם לאן ללכת כי אין מקום בטיפול נמרץ. אז הם תופסים את חדרי הניתוח ואז, את יודעת, לעתים קרובות הם פשוט התדרדרו לאט, ואז מתו, למרות כל המאמץ לנסות להציל אותם. 

מרים פרנסואה: תסביר לנו למה זה קורה, כי הרי מדובר בחולים שבנסיבות אחרות, עם תרופות בסיסיות למדי, היו יכולים להינצל. האם זה נכון?

ד"ר מוחמד טאהיר: לאו דווקא תרופות בסיסיות, אלא שהיסודות של מערכת בריאות הם ציוד, תרופות, כוח אדם, סביבה נקייה, סביבה בטוחה. כשיש תקלה בכל אחד מאלה, אז המערכת מתחילה להתפרק. אם יש תקלה בכל אלה, אז אני לא יודע מה החזיק את בתי החולים בחיים, מלבד אמונה וכוח הרצון של האנשים.

מרים פרנסואה: ולצד כל זה, הישראלים כמובן אומרים שהם מאפשרים כניסת סיוע. אז המגבלות על המשאיות, שהאו"ם וכמעט כל ארגון הומניטרי אחר אמרו שלא הצליחו להיכנס, הישראלים אמרו שנכנסו. האם ראית סיוע שהגיע, סיוע רפואי שיכולת להשתמש בו?

ד"ר מוחמד טאהיר: ארגון הבריאות העולמי הוא זה שדוחף לנסות להכניס סיוע. וגם הירדנים דחפו להכניס סיוע, ואלה היו שתי הדרכים היחידות להכנסת סיוע. וזה היה מוגבל מאוד. אף פעם לא היה מספיק. כלומר, אני זוכר שכשעבדתי, כשהיה לנו חולה עם דימום כבד, השתמשנו בחתיכת גזה גדולה שנקראת גזת בטן, והיינו צריכים לסחוט ממנה את הדם כדי שנוכל לעשות בה שימוש חוזר. והיו פעמים רבות שלא היו לנו סדינים סטריליים או חלוקים לחדר ניתוח. היינו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה ולהמציא דרכים ליצור שדות סטריליים. לא הייתה לנו אנטיביוטיקה מתאימה. לא היה לנו מערך אבחון. לא נשאר אפילו סורק MRI אחד בכל עזה. כולם נהרסו. במרכז הטראומה הגדול, בית החולים שוהאדה אל-אקצא, לא היה אף סורק CT שתיפקד. אז באירועי הנפגעים ההמוניים האלה, אי אפשר היה לקבל את האבחון המתאים. היה חסר ציוד. ולא היו משככי כאבים.

מרים פרנסואה: הכוונה לתרופות משככות כאבים.

ד"ר מוחמד טאהיר: אנשים יצאו מניתוחים גדולים בצעקות. לפעמים במסדרונות היו בכנות, רק צרחות. (מראיינת: אלוהים אדירים) אני זוכר שחשבתי ודיברתי עם עמיתיי באותה תקופה ואמרתי, וואו, זה כמו מופע אימה. המסדרונות, אנשים צורחים, מחכים להחלפת תחבושות. כי, תחשבי על זה – יש אירוע נפגעים המוני. אנשים, חלק מהאנשים שורדים. יש להם פציעות נוראיות, פציעות נוראיות. אני אומר לך, נתחים מגופם חסרים, גפיים חסרות, וחתכים ענקיים בגוף שלהם, וצלקות מכף רגל ועד ראש. וצריך להחליף לחולים האלה את התחבושות. הפצעים מזדהמים מהר מאוד. אז צריך לעשות את זה כל יום, בערך שלוש פעמים.

בבית החולים אל-אקצא לא היה לנו את חדר הניתוח הראשי. התחילו לשפץ אותו, ואז התחילה המלחמה. אז מה שהיה להם זה את אזור המיילדות שבו עשו ניתוחים. היו שני חדרי ניתוחים גינקולוגיים ושלושה חדרי לידה. כולם הפכו לחדרי ניתוח. ניתוחים גדולים עשו בחדרי הלידה, שהם כמו תאים קטנים  ובלי תאורה נאותה. בקיץ, היה חם מאוד. ואי אפשר היה להכניס שום ציוד. זה היה נורא. פשוט מקום נורא, מצב נורא. כולם ניסו. אז לעתים קרובות כאשר לא היה אירוע נפגעים המוני, שלושת התאים האלה באופן ספציפי, שימשו להחלפת תחבושות. זה היה פשוט זרם קבוע, מאות מטופלים שמגיעים, וצריך לתת להם איזשהו סוג של הרגעה חזקה נגד כאבים. לעתים קרובות היה לנו קטמין או פרופופול (Propofol). הם הכינו תערובת של שני אלה, וזה אפשר לבצע החלפת תחבושות. אבל אי אפשר להקדיש לכל מטופל את הזמן הנדרש, כי זה יעכב את כל היום. ויש מאות מטופלים שמחכים. אז אתה פשוט, את יודעת, אתה פשוט מורח קצת על הפצעים. ובסוף היום, המסדרון הזה הסריח כל כך בגלל ריחות הזיהום. לעתים קרובות אמרתי, שגם אם מישהו נכנס לשם בלי זיהום, היה יכול בהחלט לקבל זיהום בדרך החוצה. זה היה פשוט נורא. מצב נורא באמת. ואל תשכחי שלחלק מהמטופלים האלה צריך להחליף תחבושות מדי יום, וצריך לתת להם קטמין, והסבילות עולה ועולה. ועכשיו אתה יוצר בעיה אחרת של תלות, נכון? עבור כל כך הרבה מטופלים. כלומר, יש כל כך הרבה רבדים, רבדים שרוב האנשים אפילו לא חשבו עליהם, ולא יכולים לחשוב עליהם כי הם לא חוו את זה. כשאתה שם, אתה רואה את זה ואתה חווה את זה. הייתי שם שבעה חודשים, והשליחות האחרונה שלי הייתה ארבעה חודשים. בסוף התקופה שהייתי שם, את יודעת, ואלו הם דיברי המתמחים שם, הייתי אחד מהם. הייתי משולב לחלוטין במערכת הבריאות, וחייתי כמוהם. ואגב, זה היה כבוד עבורי. כמובן. אבל באמת זכיתי לראות, לחיות, ולחוות את משמעות המלחמה עבור כל כך הרבה אנשים.

מרים פרנסואה: איך הייתה השהות השלישית שלך בהשוואה לנסיעה הראשונה?  אני מניחה שראית הידרדרות מסיבית שהתרחשה בתקופה הזו במערכת הבריאות, וסביר להניח שגם במצב האוכלוסייה וביכולתם של אנשים לקבל עזרה רפואית, למצוא מזון, מחסה, מים נקיים. אז תספר איך אתה משווה  בין שתי השהיות. כלומר, איך הייתה השליחות השלישית כשהגעת לשם? האם הופתעת ממשהו בהשוואה לביקור הראשון שלך, שגם בו ראית דברים קשים? 

ד"ר מוחמד טאהיר: אז מה שאני צריך לומר, רק כהקדמה, הוא שפספסתי את המחצית הראשונה של המלחמה. ושוחחתי עם רבים מעמיתיי, וזה באמת צריך להיות מוקד של סרט תיעודי וחקירה על שני המצורים על אל-שיפא.

מרים פרנסואה: בית החולים אל-שיפא, יש להסביר, היה אחד מבתי החולים שהיוו מטרה לתקיפה מצד הישראלים. ואתה מדבר על שני המצורים על בית החולים הספציפי הזה, שהישראלים טענו שהם הטילו את המצורים בגלל שהייתה איזושהי רשת שפעלה מתחת לבית החולים.

ד"ר מוחמד טאהיר: מה שכמובן, מעולם לא הוכח. מעולם לא היו מנהרות. את זוכרת את האיור שבו הייתה מערכת מנהרות מתחת לבית החולים אל-שיפא שהובילו למטה שלהם. הכל היה שטויות ומעולם לא הוכח ומעולם לא הראו את זה באמת. אבל עבדתי בבית החולים אל-שיפא. ראיתי אותו בשליחות השנייה שלי, ביקרתי שם כשנסעתי צפונה. זה היה, כמובן, בשבילי, משהו שהייתי צריך לעשות. הייתי צריך להגיע צפונה כי הצפון היה הכי הרוס, הכי מופקר, הכי נואש, הכי בסכנה.

מרים פרנסואה: ואני מנחשת שלא היה תור של אנשים ששאפו להגיע לבתי החולים בצפון.

ד"ר מוחמד טאהיר: והיה גם הרבה יותר קשה להגיע צפונה. ויותר מסוכן. לא היו אזורי בטיחות וכן הלאה. אבל הייתי צריך להגיע צפונה. וכשהגעתי צפונה בשליחות השנייה שלי – ואני תיכף אגיע לשאלה שלך –  אבל אני רוצה לתת את ההקדמה, אני חושב שזה חשוב. הלכתי במסדרונות בית החולים אל-שיפא. הייתי פשוט המום. הייתי בהלם. בית החולים נהרס. היה בו הבניין המקורי, שבו היה חדר מיון, שנהרס לחלוטין. והלכתי לבית החולים למומחים, שהיה בניין חדש יחסית, בן 3 או 4 שנים, גאוות המערכת הרפואית של עזה, אגב, אם לא של כל פלסטין, ואחד מבתי החולים הגדולים ביותר בכל המזרח התיכון. הוא היווה 40% מכלל התפוקה הרפואית בכל רצועת עזה. הוא נהרס, חדר המדרגות פוצץ, הבניינים נשרפו. השטח נהרס. היו אמבולנסים שנהפכו על צידם. היה קבר אחים בחוץ. ואז כשהגעתי לדבר עם האנשים שעבדו באל-שיפא, שעכשיו רבים מהם עקורים באל-אקצא, חשבתי – וואו. כלומר, הדברים שהתרחשו באל-שיפא היו פשוט מעבר למה שאת יכולה לדמיין. אני מדבר על מספר אנשים שעוברים ניתוחים באותו חדר ניתוח. אני מדבר על אנשים שעוברים החלפת תחבושות במסדרונות ללא כל משכך כאבים. אני מדבר על אנשים שמתים ונותרים להירקב במשך יומיים או שלושה, לפני שמרשים לקבור אותם בחצר. אני יודע שהישראלים אמרו לאנשים מהצוות: אתם הולכים לאסוף את הגופות ולקבור אותן בחוץ.  וזה רק בגלל, את יודעת, איזו אנושיות שעוד נותרה. המצור על אל-שיפא, מה שקרה באל-שיפא, זה היה פשוט משהו שצריך לחקור, צריך לתעד. זה הדבר הראשון שהייתי אומר.

מרים פרנסואה: ראית בעצמך קברי אחים?

ד"ר מוחמד טאהיר: ראיתי קברי אחים בעצמי, כן, בבית החולים.

מרים פרנסואה: אה, תאר מה ראית.

ד"ר מוחמד טאהיר: הייתי בבניין בית החולים למומחים. הסתכלנו החוצה. כמובן, לא היו חלונות, לא נשאר כלום. הצצתי מעל קיר הרוס, וניתן היה לראות בעיקר מיטות בית חולים שנשרפו ונזרקו מעבר לקיר. ובמרחק, ניתן היה לראות אזור ענק שכוסה בחול, וזה היה המקום שבו נקברו אנשים רבים. והצוות סיפר לנו איך הם מנסים כעת להעביר את רוב הגופות ולתת לאנשים האלה קבורה מכובדת בבית קברות במקום אחר. וזו לא הפעם הראשונה שראיתי בית קברות בבית חולים, אגב. ראיתי קבר אחים…

מרים פרנסואה: קבר אחים?

ד"ר מוחמד טאהיר: ראיתי את זה גם בנאצר. במהלך הביקור הראשון שלי,

מרים פרנסואה: ראית קברי אחים מחוץ לשני בתי חולים לפחות.

ד"ר מוחמד טאהיר: כן. כשביקרתי בבית החולים נאצר, הוא עדיין היה הרוס ובתהליך של  התאוששות. באותה תקופה, חאן יונס עדיין הייתה הרוסה ולא מיושבת. כמובן, מאוחר יותר היא הפכה למיושבת למרות החורבן, והחיים ניסו להתחדש שם. ונאצר, הוא אכן התחדש ופעל מחדש. והם ניסו לפתח מחדש חלק מהשירותים הרפואיים בבית החולים, אבל חלק מהמבנים נהרסו ואפשר היה לראות שבשלב זה בית החולים לא היה פעיל. אפשר היה לראות את הגרפיטי על הקירות ואת הכתובות והסמלים שהם השאירו אחריהם, את המורשת שלהם. החיילים הישראלים עשו את זה.

מרים פרנסואה: איזה סוג של כתובות?

ד"ר מוחמד טאהיר: זה היה כמו גרפיטי קטנים, מגן דוד, מין חריטות קטנות של אותיות בעברית. אז לא הבנו, לא הבנתי. גם היו סמלים. אני לא יודע מה המשמעות של הסמלים. אולי אלה היו סוג של סימונים לוגיסטיים וכן הלאה. אבל אפשר לראות שכוח ישראלי היה כאן. גם בנאצר ראינו בית קברות וראינו שרידים של בני אדם בשדה, וראינו את שקי הגופות בשדות של נאצר, וראינו אמבולנסים הפוכים בשדות בית החולים של נאצר. אני חושב שראיתי 2 או 3 אמבולנסים הפוכים כשביקרתי. כן. אז בהחלט ראיתי את זה. אז כל זה קרה במחצית הראשונה של המלחמה שלא הייתי עד לו.

וחשוב לומר את זה כי גם אז התרחשו כמויות עצומות של סבל שלא ניתן לתאר.

לגבי המחצית השנייה של המלחמה, כשנכנסתי לראשונה לבית החולים האירופאי – זה לא היה בית חולים. זה היה מחנה פליטים. היו כל כך הרבה עקורים. נראה שכל מי שחי בחאן יונס היה בבית החולים, כי העיר הייתה עדיין ריקה בתקופה זו. ואפילו לאורך חדרי המדרגות, האנשים פשוט שמו סדין, וגרו בו בחדר המדרגות. ואני זוכר בבירור בכל פעם שהייתי עולה את המסלול הארוך לחדרי, הייתי רואה אדם אחד שישן בתנוחה מסוימת, והרגליים שלו בלטו החוצה. הוא ישן כורע, כי לא היה מקום. והיו ילדים על הרצפה. וניסיתי, את יודעת, היה שם כל כך הרבה סבל. לקחתי איתי כמות גדולה של סוכריות על מקל, ופשוט שמתי סוכרייה על מקל ליד ראשם של ילדים שישנו על הרצפה. ואני רק מקווה שאולי זה גרם להם לחייך בבוקר. אולי זה הקל על הסבל שלהם, כי הם לא יודעים, לא מבינים, הם נגררו לזה והם לא אשמים בכלום, ובכל זאת הכל נהרס סביבם. אז כשהגעתי לראשונה, בית החולים האירופי היה ככה, אבל רפיח לא ממש הותקפה עדיין. רק התחילו להתקיף את רפיח. וכשעזבתי, ליבי היה כבד מאוד כי הייתי שם רק כשבועיים וחצי. וכמובן שמעבר הגבול ברפיח היה סגור, ונאלצנו לעבור תהליך ארוך כדי לצאת דרך כרם שלום או כרם סאלאם. פשוט הצטערתי מאוד על כך שהשארתי מאחור אנשים במצוקה, וכאשר רק התחלתי להיות עד לאירועי הנפגעים ההמוניים ולצורך העצום בתמיכה רפואית, צוותים וסיוע וכן הלאה. אז זו הייתה החוויה הראשונה שלי, כשחוויתי לראשונה, את החום, ואת אירועי הפיגוע ההמוניים. כשהייתי בשליחות השלישית, כבר לא הייתי מנתח עצבים היקפיים. כעת אני מנתח בזמן מלחמה, ואני מטפל בכלי דם, פלסטיקה, אורתופדיה, עצבים. אני מטפל בהרבה פציעות, בפצעים ענקיים.

מרים פרנסואה: ואלו הם מעבר לתחום התמחות שלך, אבל לך יש את ההכשרה הכי טובה לכך מבין מי שנמצא בשטח?

ד"ר מוחמד טאהיר: כן, במיוחד בצפון.

מרים פרנסואה: כן. וצריך להוסיף שיש כמה רופאים פלסטינים יוצאי דופן. נכון? אני לא יודעת אם אתה רוצה להודות לעמיתים שלך, שאיתם עבדת, אבל לפעמים יכול להיות להיווצר הרושם שהרופאים המערביים מגיעים לשם, אתה יודע, ועוזרים לפלסטינים המסכנים האלה. אבל כמובן, רבים מעמיתיך הם בעלי שם עולמי. ורבים מהאנשים שהיו למטרה ונהרגו היו מנתחים בעלי שם עולמי. אז תהיתי אם תוכל לומר מילה עליהם.

ד"ר מוחמד טאהיר: כדי שתביני את הנקודה שרציתי להעלות, אספר שלדוגמא, בצפון עזה בתקופה ההיא, אני חושב שהיו רק שני מנתחי כלי דם. הרופאים האלה היו מבוקשים מאוד והם לא יכלו להיות בכמה מקומות בו זמנית. אז, אם אני עובד בחדר ניתוח, ובחדר הניתוח שלידי, יש מישהו מדמם, ולי כבר יש ניסיון בטיפול בכלי הדם, אז זה לא תחום התמחות שלי, אבל אני זה שילך לעזור להם. זה לא אומר שאני יותר טוב מהרופאים שנמצאים שם. לא, כמובן שלא. זה רק אומר שלפעמים הייתי המנתח היחידי שם. ולמעשה, עבדתי שם עם הרבה מנתחי כלי דם, ואת יודעת, הם הכשירו אותי. הם הכשירו אותי, כי הם הבינו ש… אוקיי, את הבחור הזה, אנחנו צריכים להביא אותו לסטנדרט הנדרש, כי אולי הוא יהיה הרופא היחיד שם. אז הם אלה שהכשירו אותי בניתוחי כלי דם. את יודעת, יש הרבה גיבורים בעזה – מנתחים, אחיות ומרדימים, טכנאי הרדמה, סבלים, אנשי ביטחון, אחיות בחדרי התאוששות, האנשים במחלקות. אני אומר לך, יש הרבה גיבורים אלמונים. היה מנתח כלי דם אחד בדרום שפשוט היה בכוננות 24/7, נוסע מבית חולים לבית חולים באמבולנס…  הם הסיעו אותו באמבולנס כדי שלא יתנקשו בו, במיוחד בלילה.

מרים פרנסואה: אז ספר לנו על זה. האם הייתה תחושה בקרב אנשי הרפואה שהם מהווים מטרה, בדומה למה ששמעתי באופן אישי מעיתונאים, שסיפרו שבני המשפחה שלהם לא רצו שהם ישנו בבית. ושחברים מבקשים מהם, בבקשה אל תבואו לכאן כי אנחנו חוששים שכולנו ניהרג בגללכם, כי אתם על הכוונת. האם זה משהו ששמעת גם מאנשי הרפואה?

ד"ר מוחמד טאהיר: כמובן. ובמיוחד מכיוון שלעתים קרובות תקריות של נפגעים המוניים היו קורות בערבים או לקראת זמן הפאג'ר.

מרים פרנסואה: זמן תפילת הזריחה, עת שחר.

ד"ר מוחמד טאהיר: ולנוע בלילה, זה מאוד מסוכן. אז באופן כללי, כל מי שנע בלילה מסכן את חייו. זה אומר  שמנתחים שמגיעים באמצע הלילה לבית החולים מסכנים את חייהם. אפילו באמבולנס. אבל זו האופציה היותר בטוחה. אז הם עשו את זה כל יום ופשוט אמרו, זה מה שאני חייב לעשות עבור עמי. בכנות, אני מוריד את הכובע בפני המנתחים. הם באמת מנתחים מדהימים, והם היו צריכים להתמודד עם כל כך הרבה. ואת יודעת… באים ואומרים, אני בא לעזור וכן הלאה. בסדר. בואו נראה איך תחזיק מעמד ככה שישה חודשים. את יודעת, אנשים הגיעו לשליחויות בדרך כלל לשבועיים או לכל היותר לחודש. זה היה המקסימום. לעתים רחוקות מאוד אנשים נשארו מעבר לזה. אבל היו גם כאלה. יש כאלה שנשארו לתקופות ארוכות. אבל הנקודה שלי היא, שלעתים קרובות אנשים מבחוץ היו באים ומעבירים ביקורת. אבל הם לא.. את יודעת, לא נאלצו לעמוד במבחן. הסיבולת שלכם לא נבחנה, לא היו צריכים לעבוד בתנאים קשים. לא היו שם מספיק זמן לחוות את האובדן ששובר את הלב, ומשאיר חותם, ופוגע, והשפעתו ממשיכה. הם לא חוו את זה. בנוסף לכך, המנתחים העזתים, צריכים גם לדאוג למשפחותיהם. הם צריכים לדאוג למקום מגורים, למקום שינה, ולצורך לעקור, ושיהיה אוכל. כל אלה הם משתנים נוספים שלא לוקחים בחשבון.

מרים פרנסואה: הם חיים בתוך רצח עם, ותוך כדי זה מטפלים בקורבנות רצח העם המתמשך.

רציתי לשאול אותך. הזכרת ביקורת מבחוץ. כמובן ראינו, כמו שאתה יודע, כמות עצומה של קטיעות גפיים בעזה. הייתה ביקורת באינטרנט ששאלה האם הקטיעות האלה היו נחוצות כולן. אני לא רופאה ואני לא בעמדה להגיב על זה. אני חושבת שיש הרבה רגשות חזקים. האם תוכל לעזור לצופים להבין כיצד התקבלו ההחלטות הללו ומדוע הן התקבלו?

ד"ר מוחמד טאהיר: ראשית, לא נתקלתי בביקורות האלה באינטרנט, ואני מאוכזב שיש אנשים שמצהירים ההצהרות כאלה. בני ובנות עזה לא רוצים לקטוע את הגפיים של ילדיהם. אז זו ביקורת מוזרה מאוד. ישנם משתנים רבים, גורמים רבים המעורבים בתהליך הקטיעה. ואני מודע לסטטיסטיקה שאומרת שיש כ-4,500 ילדים קטועי גפיים בעזה כעת. נאלצתי לבצע כריתת גפיים של ילדים. וזה אחד הדברים הקשים ביותר. זה באמת נכון. זה פשוט כל כך קשה. אבל אתה צריך לכבות את הלב שלך ולהיות מאוד קשוח ולהמשיך לעשות את זה. 

כשאתה מתמודד עם פציעות רסיסים, ולפעמים אלו חתיכות ענקיות של רסיסים, והרסיסים הם, כמובן, חסרי הבחנה. וכמובן, אם אתה מפציץ בתי ספר, אתה הולך לפצוע, זה מה שקורה. את יודעת, אני זוכר שכשהייתי בשליחות השלישית שלי בצפון, שם ביליתי כמעט שישה שבועות, היתה לנו סדרה של כמה ימים שבהם בתי ספר נפגעו יום אחר יום אחר יום, ופשוט הגיעו קורבנות ילדים, ילדים פצועים. אז הרסיסים האלה, שיכולים לבוא ממטוס קרב, או מטנק, או מרחפן שמטיל מטעני נפץ, שלא לדבר על כל הפציעות שיכולות להיגרם מיריות. ירי צלפים, כדורי תחמושת חיה מרחפן מצויד ברובה כמו M16, שמחובר לרחפן ויורה על אנשים. הם באמת הצטיינו בלמצוא דרכים להרוג. הפציעות הללו הורסות את רקמות הגוף. 

ראיתי סרטון של טנק שירה על אנשים בחאן יונס, אני חושב, או ברפיח. והבחור שהקליט את זה החמיץ את הירי מהטנק בחלקיק שנייה. אבל הפגז עצמו, כשעבר לידו נראה כל כך הרסני. אפשר לדמיין מה הוא יעשה לגוף של בן אדם. זה הורס את הגוף. אז רואים גפיים מרוסקות. לעתים קרובות רואים גפיים מרוסקות. יש מצבים שאי אפשר להצילֹ או לתקן. אי אפשר לשחזר אם חלק הגוף נהרס לחלוטין. אין מה לחבר מחדש. אז צריך לקטוע. ויש חולים שזה מצבם. ויש פצועים שאולי היה להם סיכוי, את יודעת,  אבל זה מוטל בספק. הדבר הראשון שצריך לומר הוא שאבק השריפה ושאריות הרסיסים הם מקורות לזיהומים נוראיים. הם יוצרים נמק ברקמות, והרקמות מתות, והם גורמים לזיהומים חמורים מאוד, שיכולים להרוג מטופל. ולמרות זאת כן משחזרים, כי רוצים לנסות ולתת הזדמנות לטיפול, ואני עשיתי את זה. את יודעת, היו פעמים שניסיתי להציל גפיים.

מרים פרנסואה: כן. יש את ההקלטה של הניתוח שעשית. האם זו הייתה מרים? הילדה הקטנה מרים?

ד"ר מוחמד טאהיר: נדבר על מרים עוד רגע. כי הסיפור שלה קצת שונה. אבל באופן כללי, למשל, נניח שכלי הדם נקטע, העורק הראשי נקטע, והרקמות באזור לגמרי נהרסות. אז כשמנסים לשחזר, כלי הדם לא שורדים, אלא מתפרקים, נקרעים, מתחיל דימום, ואנשים יכולים למות מזה. וגם, אם הרקמות שמסביב לכלי דם אינן נקיות, זה גם כן יגרום לאותו הדבר. והדבר השני שאני רוצה להדגיש, הוא שהמטופלים האלה צריכים הרבה טיפולים יום יומיים. את יודעת, הטיפול בפצעים מהסוג ההזה הוא מאוד אינטנסיבי. כשאתה בתוך מלחמה, פשוט אין מספיק זמן בשביל זה. כן. אז חלק מהמנתחים האלה, שצברו הרבה ניסיון, כי בהתחלה הם ניסו להציל גפיים בכל מחיר, לאחר זמן הבינו שבהרבה מקרים, פציעת גפיים שמנסים לשמר מאוד מסכנת את חיי הפצועים. שהם אמרו, בסדר, אנחנו צריכים להציל חייהם. אנו יודעים שזה הולך לקראת זה, ואנחנו צריכים לקטוע. אז הם עשו את זה כי הם שמו את חיי המטופל בראש סדר העדיפויות. וכמובן זה כל מה שזה היה.

מרים פרנסואה: הסיפור של מרים הוא דוגמה לניסיון שלך להציל גפיים של ילדה בזמן מלחמה, והסיבוכים שהתעוררו בנסיבות האלה. אז האם תוכל לספר לנו את סיפורה של מרים הקטנה וגם לחלוק איתנו, אם יש לך, עדכונים לגבי מצבה?

ד"ר מוחמד טאהיר: זה היה קצת לפני שדיברו על הפסקת אש, אבל היו הפגזות כבדות ותקיפות אוויריות כבדות, והיו הרבה אירועי נפגעים המוניים. זה הפך להיות, את יודעת… הסתכלנו אחד על השני ואמרנו…זה כמו שוב התחלת המלחמה. זו הייתה תקופה קשה מאוד. שמעתי על הילדה בחדר המיון שנכרתה לה יד, ואמרתי, בסדר, בוא נלך לבדוק אותה. אז רצתי לחדר המיון, ומצאתי ילדה מתוקה ותמימה יושבת על כיסא, סליחה, על עגלה, בחדר ההחייאה, מתפתלת מכאבים כי היו לה כאבי בטן עזים ויד שמאל שלה חסרה. שאלתי את האב, איפה הזרוע? והוא אמר, עדיין בבית שהופצץ. אמרתי, בסדר, האם יש דרך להביא את הזרוע? והוא היה קצת המום. אמרתי, אני רציני. האם יש דרך להביא את הזרוע? והוא אמר, בסדר. הוא הסתכל על אחד מקרובי המשפחה ואמר, אתה יכול לנסות להביא את הזרוע? הוא אמר, בסדר, נלך. וזה היה באמצע הלילה, זמן מסוכן מאוד באזור תחת התקפה. הם סיכנו את חייהם והלכו לבית. בינתיים אמרתי, בואו ניקח את הילדה לחדר ניתוח, ונהיה מוכנים. במקרה הגרוע ביותר, נוכל לטפל בפצע.

מרים פרנסואה: בת כמה מרים הקטנה?

ד"ר מוחמד טאהיר: תשע. תשע. הם רצו ושמו את הזרוע בשקית אשפה שחורה. הוצאתי את הזרוע והנחתי אותה על השולחן, אחד משולחנות הניתוח. ובדקתי אותה במהירות. חיפשתי את כלי הדם ואת העצבים. הסתכלתי על העצם. הזרוע שמרה על קרירות כי היה לילה קר. ואמרתי, בסדר, עכשיו אנחנו יכולים לנסות להשתיל אותה מחדש. כן. אז, אמרתי, בואו נמשיך ונעשה את זה. בינתיים, המנתחים הכלליים הבינו שכאב הבטן שלה היה הרבה יותר חמור ממה שחשבו בהתחלה. לאחר שבדקו אותה תחת הרדמה, גילו שהרסיס נכנס דרך הישבן, ולמעשה עבר והרס את כל איברי האגן שלה.

מרים פרנסואה: אלוהים אדירים.

ד"ר מוחמד טאהיר: אז הם נאלצו לבצע לפרוטומיה – חתך גדול באזור הבטן– כדי לנתח. וכך ניתחנו בו זמנית. ניתוח מהסוג הזה, השתלת זרוע, לא נעשה בפלסטין לפני כן. זה היה הראשון מסוגו. ובהתחלה הצלחנו. ואפילו ביום 4 או 5, הזרוע הייתה פשוט בגדר נס. ליד היה אותו צבע כמו היד השנייה, ולא היו סימנים לשום לבעיות. אבל אני כל הזמן דאגתי כי, כפי שאמרתי קודם, נכנסנו לשלב הזיהומים, שבו כלי הדם מתחילים להתפרק, שבו מתחיל להיווצר נמק, מתחילות הבעיות. ובאמת התחלנו לראות את הבעיות האלה והיינו צריכים לתקן חלק מהוורידים.  גייסתי את הצוות המקומי, מנתחי כלי דם מקומיים, לעזור לי כדי לייעל את הטיפול בילדה. אבל במקרה הזה התמודדנו עם פירוק של מערכות הגוף. בכל ניתוח תיקון כלי דם יש לתת מדללי דם, במקרה הזה נתנו הפרין. לצערי, הסתבר שההפרין הרס את טסיות הדם שלה (platelets).

מרים פרנסואה: זהו סיבוך נדיר. 

ד"ר מוחמד טאהיר: זוהי תגובה נדירה – הרס טסיות דם. דבר נוסף שיש להזכיר, זה שלא הייתה לנו דרך לנטר את כמות התרופות הנוגדות קרישה או מדללות הדם. לא היה לנו את בדיקות הדם הנדרשות. המעבדה לא יכלה לעשות את זה. לא היה לנו ציוד לבדיקות. אז  נתנו לחולים תרופות נוגדות קרישה בצורה פחות או יותר עיוורת. והיא פיתחה תגובה שגרמה לה לדמם מכל מקום, מפצעי הבטן, מאתרי האינפוזיה; ופתאום היא נהייתה מאוד חולה. דאגנו מאוד שהיא תמות. אז נאלצנו לעצור את תהליך ההשתלה ולתת לה דם ותרופות להגברת לחץ דם, שמצרות את כלי דם. והשילוב של השניים זה הכי גרוע שאפשר בשביל הזרוע שחוברה. 

מרים פרנסואה: קשה. 

ד"ר מוחמד טאהיר: בתקופה ההיא עזר לי מנתח פלסטי בריטי שהיה שם. התמקדנו בלכסות את פצעי הקטיעה. הוא הגיע ועזר לי לעשות מתלה רקמה וכן הלאה. אז באמת ניסינו, אבל בשלב הזה, היא דיממה מכל מקום. הצלחנו להפסיק את זה ולהציל אותה. ואז, למרות הסיבוך, היד קצת נפגעה, אבל שאר הזרוע הייתה בסדר. כן. אז, בסדר. ועכשיו היינו כבר שבועיים פלוס אחרי הפציעה, והזרוע עדיין שם. עבדנו קשה, אז אני אומר לך ומסביר למה אני מתכוון. המאמץ שנדרש להציל זרועה הוא עצום, במיוחד כשמתמודדים עם פציעות כאלה, שהן לא חתך ישר. זו פציעה ממשהו קהה שפשוט קורע דרך הרקמות ומושך – לא חותך אלא מושך. וזה גורם לנזק בחלק הפנימי של כלי הדם וכן הלאה. וגם בעיית הבטן לא נפתרה. אני לא יכול להיכנס לפרטים כדי להגן על הפרטיות שלה, אבל היו לה בעיות רציניות באגן. בעיות רציניות שעדיין לא נפתרו. היינו צריכים להעביר אותה לבית חולים אחר, כי היו שם מנתחי ילדים שיכלו לעזור עם זה. ולמרבה הצער, בלילה היא דיממה מהזרוע. היו סיבוכים. ובבוקר, כשהרופאים הגיעו לבדוק אותה, מצב הזרוע הסתבך והיא לא שרדה. אז הם נאלצו לקטוע את הזרוע. זו הייתה מכה קשה לצוות שלי מבית החולים הראשון, וגם בשבילי. 

מרים פרנסואה: וללא ספק גם עבורה, כי בטח הייתה לה תקווה.

ד"ר מוחמד טאהיר: כמובן, כמובן. זה מאוד כאב. וגם אביה ואימה. האב תמיד היה כל כך אסיר תודה. והאם תמיד הייתה כל כך אסירת תודה. וגם מרים הייתה כל כך אסירת תודה על זה שיצאנו למבצע הזה להציל את הזרוע שלה. אבל בסופו של דבר, למרות כל מה שעשינו, הם הבינו שאנחנו פשוט לא במקום הנכון, וניסינו לפנות אותה, אבל פשוט לא הייתה דרך. זה היה פשוט בלתי אפשרי. ומרים עדיין בעזה, ואנחנו עדיין לא יכולים להוציא אותה משם, עד היום הזה.

מרים פרנסואה: והיא צריכה פינוי חירום.

ד"ר ​​מוחמד טאהיר: כן, היא צריכה… היא איבדה את הזרוע, אבל עדיין יש לה פגיעות קשות בבטן ובאגן. אני מדבר עם אבא שלה מדי יום. הוא שולח לי עדכונים, ואת יודעת, היא כנראה צריכה לעבור עוד ניתוח בטן היום. ילדה מסכנה. היא סובלת. היא באמת סובלת. ופעם היא הייתה כמו ילדה רגילה בת תשע. היא אהבה לצלם את עצמה שרה ורוקדת ולשים ברשתות החברתיות. והיה לה חתול שאיתו היא אהבה לשחק כל הזמן. וזה שובר את הלב לראות אותה מאבדת את הזרוע שלה ככה. כולנו, כולנו היינו כל כך עצובים כי באמת ניסינו לתת לה עתיד טוב יותר. והיא גם הפכה למוקד של תקווה.

מרים פרנסואה: כן. ואני חושבת שמבחוץ, כלומר, אני בטוח שכשאתה בעזה אתה לא רואה את זה, אבל ברור שגם אנחנו מבחוץ, מי שצופה בך עושה את כל מה שאתה יכול, גם אנחנו נאחזים ברגעי התקווה האלה. כי אנחנו יודעים שאלה הם ניצחונות חשובים למורל. כן. שהם חשובים לילדים שיוכלו לזכור, שהיו אנשים שניסו לעזור, ושיש אנשים שמצליחים לשרוד. ואני חושבת שהאכזבות האלה הן הרסניות  במובנים רבים כל כך.

דיברת על זה שהיא זקוקה לפינוי. האם תוכל לספר לנו קצת יותר על עניין הפינויים? כי אנחנו יודעים שיש כל כך הרבה אנשים, מאות אם לא אלפי ילדים שזקוקים נואשות לפינויים רפואיים. מה הסטטוס של פינויים רפואיים בשביל ילדים פצועים קשה כרגע?

ד"ר מוחמד טאהיר: לפי מה שאני מבין, יש כ-14,000 חולים שצריכים פינוי. אלה הם החולים הקריטיים ביותר, ואני מאמין שזה עוד יותר גרוע בגלל מערכת הבריאות השבורה.  כי אלא אם כן, במקביל לפינוי החולים הקריטיים ביותר, גם בונים מחדש את מערכת הבריאות ומסוגלים לטפל בחולים, המספר הזה של מי שזקוק לפינוי, הוא למעשה גדול בהרבה. חלק מהמשא ומתן על הפסקת האש היה התנאי שהחולים הנזקקים ביותר יפונו מרפיח. אני חושב שהמספר הוא 50 ביום. הישראלים לא עומדים בהסכם הזה. החולים עדיין תקועים בעזה. 

למשל, אחת המטופלות האחרות שלי, היבא, ואני אספר לך על הפציעות שלה. זה טרגי בצורה קיצונית. בימים אלה, היא כנראה תאבד את היד, כי לא ניתן היה לפנות אותה בזמן. התהליך לא יעיל – 50 ליום. הדאגה השנייה שלי היא מה קורה כשהם נכנסים למצרים, לאן הם הולכים ואיפה הם נשארים? ואז יש גם תהליך ארוך. יש עיכוב נוסף בתהליך לפני שהם עוברים למדינות אחרות. את יודעת, זה תרחיש כל כך מורכב. אבל יש אלפי אנשים במצוקה, ובמיוחד ילדים. ואלה הם שמצבם הוא נובע ישירות מהמלחמה. ואז יש גם ילדים ומתבגרים ואנשים עם מצבים אחרים, כמו סרטן. אני מכיר סטודנטית לרפואה שסובלת מסרטן אגרסיבי שלא יכולנו לטפל בו שם, כי לא היה לנו את הכימותרפיה, ולא היה לנו MRI  כדי לבצע אבחנה נכונה. אז מה קורה איתה? פשוט יש כל כך הרבה אנשים.

היבא, אני אספר לך על היבא. היא בת 12. היא נפצעה בתקיפה אווירית, שגרמה לפגיעה קשה בזרועה. הפגיעה למעשה הרסה את העצבים בזרוע וגם חתכה את העורק הראשי לזרוע הימנית, מה שהותיר אותה משותקת. הרופאים עשו ניתוח כלי דם גדול כדי לחבר מחדש את כלי הדם, וכדי לשמר את חיי הזרוע. היה לה שבר ופגיעה עצבית גם בזרוע השמאלית. למרות הפגיעה העצבית ביד, נותר קצת תפקוד, מעט מאוד. בנוסף, יש לה פגיעת רסיסים בחוליות החזה, שגרמה לשיתוק מוחלט של שתי הרגליים. היה לה שבר פתוח ברגל שמאל. ואם זה לא מספיק סבל, עכשיו, כתוצאה מריתוק למיטה ותת תזונה, היא בתת משקל חמור. ויש לה פצעי לחץ בכל מקום, עד עצם העצה, בעקבים, במרפקים, בכל מקום. וכשניסינו לשקם את יד ימין, היו לה קשיים בריפוי. הפצעים נפתחו, וכלי הדם נחשפו, היא פיתחה סיבוכים, וכמעט מתה. הייתי צריך לעשות לה החייאה בחדר הניתוח כדי להציל אותה. 

ואז לא הייתה לנו ברירה כי זה היה או הזרוע או החיים שלה. ​​בשלב הזה, היא הייתה במצב כל כך גרוע, עד שנאלצנו לקשור את כלי הדם של הזרוע (לוותר על הצלת הזרוע הפצועה). הרמתי את הכיסוי לראות אותה, וראיתי את הילדה הזאת, שכבר הכרתי אותה טוב. היא הייתה, את יודעת, במין תנוחה שמוטה כזו. חשבתי, אלוהים אדירים, היא… אנחנו לא יכולים לתת לה למות. אלוהים אדירים. בבקשה.

אז עשינו החייאה, והיא חזרה. אבל אז החלטנו שהיא לא במצב כשיר לעבור ניתוח בזרוע. אז קשרנו את כלי הדם הגדול שהולך לזרוע, וכנראה שהיא עברה קטיעה. כל זה קרה כי לא הצלחנו להוציא אותה, לפנות אותה. היא אחת המטופלות שלנו שצריך לפנות. כן, יש הרבה. כלומר, לכל אחד מהם יש סיפור.

מרים פרנסואה: כמובן.

ד"ר מוחמד טאהיר: התינוקת בת השמונה חודשים שניסיתי להציל את רגלה ולא הצלחתי, ונאלצתי לקטוע אותה, שאמה נפטרה. וניתחתי את אמה רגעים לפני שניתחתי אותה. אמה נפטרה מולנו. ואביה ואחיה השני מתו בזירת התקיפה האווירית. היו לה פציעות מרסיסים בכל הגוף; היו לה פציעות בכל הפנים והצוואר, חתך בצוואר מצד לצד, כמעט כאילו מישהו טבח אותה. את יודעת, הסבל פשוט כל כך עמוק וכל כך עצום, והוא כולל את כל צורות החיים. את יודעת, אני רק נוגע בכמה היבטים. אני נוגע רק בכמה סיפורים. אני מדבר. יש אלפי אנשים כאלה, לכל אחד סיפור, כל אחד עם גורלו, כל אחד כאבו, כל אחד סבלו.

מרים פרנסואה: ואלה הפצועים. כי יש גם את הנושא הרחב יותר של רעב שאיתו התמודדת. נכון? כלומר, אתה והצוות שלך, כולם עובדים שעות ארוכות מאוד. אבל יש גם רעב בעזה, לאורך כל התקופה הזו. איך זה היה ביום יום? אפילו לגבי הצורך לספק את הצרכים התזונתיים היומיים שלכם כדי שתוכלו לתפקד? מאיפה האוכל הגיע? איך אנשים התמודדו?

ד"ר מוחמד טאהיר: אז זה הגיע בגלים. זו לא הייתה סיטואציה קבועה לאורך כל הזמן שהייתי שם. היו זמנים שבהם הדברים היו יחסית טובים. היו פירות וירקות בשוק. יקרים מאוד, מעבר ליכולתו של אדם ממוצע.

מרים פרנסואה: אבל האם הפירות והירקות האלה הגיעו מ…

ד"ר מוחמד טאהיר: מסוחרים. שקיבלו את זה מישראל, סוחרים מישראל שייבאו אותם כדי למכור אותם, לא סיוע.

מרים פרנסואה: אכן. אז חברות ישראליות מרוויחות כסף ממכירת מזון לאנשים מורעבים, זה מה שאתה אומר?

ד"ר מוחמד טאהיר: נכון. וגם כדי לתת את התמונה של, אה תראו, יש אוכל בשווקים.

מרים פרנסואה: כן, ראיתי כמה סרטוני תעמולה שעושים בדיוק את זה. תראו, השווקים האלה מלאים באוכל, אבל כמובן, אף פעם לא מסבירים שאף אחד לא יכול להרשות לעצמו את זה.

ד"ר מוחמד טאהיר: כן, בדיוק. למשל, קילו עגבניות, אני חושב שזה עלה 50 דולר. אני זוכר שפעם אחת קניתי פרי במתנה, והייתה שם אישה עם ילד, הילד שלה ביקש מנגו. והאישה המסכנה שאלה את המוכר כמה זה עולה, וזה פשוט לא היה משהו שהיא יכלה להרשות לעצמה. אז היא פשוט לקחה את הילד והמשיכה ללכת. ואני רצתי אחריה, כמובן, ונתתי לה את המנגו. אבל זה קרה, זה קרה. ראיתי ממקור ראשון איך האוכל היה מעבר להישג ידו של אדם ממוצע. כלומר, היינו מדברים עם עמיתינו על המשקל שהם איבדו במהלך המלחמה. רבים מהעמיתים היו, אני לא יודע איך … הצלעות שלהם – צלעות בולטות מאוד בכל מקום. והיו מתבדחים על זה … כאילו, את יודעת, ירדתי כל כך הרבה, וירדתי כל כך הרבה. כן, חוויתי את זה. כן, במיוחד כשהייתי בצפון, מה שאכלנו היה מזון משומר. אלה היו מ… עבור המקומיים זה היה סיוע במזון. אבל אלה הדברים שנמכרו גם בשווקים. אז היינו פשוט קונים אותם מהשוק. וירדנו מאוד במשקל כי, את יודעת, בצפון בפרט, לא היו פירות, לא היו ירקות, לא היה בשר, לא היה כלום. הדברים כמובן השתפרו ממש בסוף המלחמה, כשהפסקת האש נכנסה לתוקף והסיוע התחיל להגיע, ואז השווקים התחילו להתמלא, ולאנשים היה פתאום עוף לאכול. אבל גם היה משבר קמח. היה משבר קמח בדרום כשלא היה קמח. פאג'ר FAJR  הצליחו להכניס אלפי שקי קמח שחילקנו לאנשים. גם בצפון היה משבר קמח. הם  אמרו לי, בנאדם,  אכלנו תבואה לבעלי חיים. בישלנו את זה. זה מה שנאלצנו לאכול בשלב מסוים. 

את יודעת, אני אומר לך, את מבינה, היו תקופות של סבל עצום במלחמה שלא ראיתי ממקור ראשון כי זה קרה במחצית הראשונה. אז זה היה כמו בגלים. היו זמנים שזה נראה בסדר וזמנים שזה היה קשה במיוחד. חוויתי כמה מהזמנים האלה הקשים במיוחד, וכמה מהזמנים הטובים יותר. 

מרים פרנסואה: אני מניחה שאחד הזיכרונות החיוביים יותר שיש לך הוא של התמונה, שאני חושבת שהיא חרוטה בדמיונו של הציבור לנצח, התמונה של הפלסטינים הולכים חזרה צפונה לבתיהם, משהו שרבים לא האמינו שיתרחש לעולם. ואתה עשית איתם את המסע המסוכן הזה. וזה יהיה נפלא אם תספר לנו על איך נראה המסע הזה, איך הרגיש, איך הריח, איך היה, אתה יודע, מה ראית? מה היה סביבך? ואיך אנשים הרגישו בצעדת השיבה הזו, שכמובן הגיע לשיאה בחזרה לאזור שנהרס לחלוטין?

ד"ר מוחמד טאהיר: האווירה באותו יום הייתה… כשאני נזכר בזה, אני חושב על מונחים של אפוס, של אירוע תנ"כי. פשוט באמת היסטורי – משמעות כזו. זה היה יום שמעולם לא חשבנו שיקרה. אבל בחסד האל, פתאום, את יודעת, קיבלנו אור ירוק ואנשים צעדו, ורציתי להיות אחד מהאנשים. רציתי לחוות איתם את החוויה הזו. הרגשתי, את יודעת, שהעזתים קיבלו אותי כאחד מהם. אז הייתי צריך גם ללכת איתם. ובמיוחד חבריי אנאס, חמזה וחמאדה, שהיו חברי הצוות שלי בעזה, רצו ללכת לביתם בבית חנון בחלק הצפוני ביותר של עזה, שנמצא במרחק מטרים ספורים מהגבול הישראלי. אז יצאנו למסע, וכמובן, את יודעת, יש תקווה. יש שמחה. אנשים חוזרים לבתיהם. אני חושב שהיה גם הרבה פחד, דאגה, חרדה. מה עומד בפנינו, מה מחכה לנו? הלכנו לאורך הדרך ויכולתי לראות אנשים פצועים. יכולתי לראות… ברור שכולם לבושים בסחבות ובגדיהם מלאים בבוץ ומלוכלכים. את יודעת, אלה בעיקר אנשים שחיו באל-מוואסי, עקורים שגרו באוהלים ובמחנות, והם סחבו את מעט החפצים שהיו להם, בעיקר דברים כמו מזרנים ושמיכות, זה רוב מה שהיה להם. נכון? וכל הבגדים שהיו להם. ויש את האדם שדוחף את אביו או את אימו בכיסא גלגלים. ויש את האם שגוררת 4 או 5 ילדים, פעוטות. ויש אדם שנושא את אביו על כתפיו. ויש אנשים שדוחפים עגלות עם כל חפציהם עליהן. וזה כמו לנוע על רצפת חול. ופתאום זה הופך למסלול מכשולים. יש תלוליות גדולות. אז, את יודעת, מנסים לעזור לאנשים להתגבר על התל הזה. דמייני שאת מנסה לדחוף את אביך בכיסא גלגלים או לגרור את ילדיך מעבר לגבעה. הדרך הייתה קשה. את יודעת, הרבה אזורים בוציים. אנשים שדחפו גלגלים התקשו מאוד. הייתה שם תעלה עם גשרים. אנשים ניסו לחצות. 

מה זה לעזאזל? נסעתי בכביש הזה בעבר כשהייתי בשיירת האו"ם של ארגון הבריאות העולמי שהגיעה מהדרום, זה לא היה ככה קודם. הכביש נהרס כדי שאף אחד לא יוכל לנסוע במסלול הזה. אבל לא היה צריך לעשות את זה. אף אחד לא נסע צפונה במכונית. היה טרקטור אחד שניסה ליישר את הדרך עבור האנשים, והוא נפגע בתקיפה אווירית, והאדם שנהג אותו נהרג. אז, למרות זאת, לקח לנו בערך שש שעות להגיע לעיר עזה, ושם אחד החברים שלנו חיכה במכונית, ואז נסענו לבית החולים הבפטיסטי ושם פגשנו את החברים שלנו, כמה מהרופאים. ואז למחרת בבוקר, פגשנו כמה מעמיתינו בבית החולים כמאל עדוואן. ואז יצאנו למסע לבית חנון. 

הגעתי לבית חנון, והייתי עם חבריי אנאס, חמזה וחמאדה. הגענו לאיזור שבו היה בית המשפחה שלהם, והוא הפך לאבק, שוטח לחלוטין. ישבנו, עמדנו על חורבות ביתו של אנאס. אנאס הוא אדם מכובד מאוד. הם הצליחו להשיג לנו אוכל, והוא ערך את השולחן –– היינו אנחנו ואביו. ומעולם לא ראיתי את אנאס נסער בצורה כזו, מעולם לא ראיתי אותו בוכה. הסתכלתי ויכולתי לראות עד כמה הוא נפגע כי הוא היה שקט מאוד. אכלנו והרמתי את מבטי והוא חבש כובע בייסבול, ויכולתי לראות דמעות יורדות על פניו. התכופפתי ופשוט הנחתי את ידי על ברכו. ואמרתי לו, נבנה את זה מחדש. ידעתי כמה הוא נפגע. זה הדבר שהייתי עד לו, הכאב. עכשיו, אחרי שעשית את כל המסע הזה, הכאב וההבנה של העתיד – הבית שלך והכל נהרס, הזיכרונות שלך; איפה תשים את ילדיך? איפה תשים את אשתך? מאיפה תשיג מים נקיים? מאיפה תשיג אוכל לאנשים רגילים? כל כך הרבה שאלות. זה היה מאוד קשה. 

ואז ביקרנו בבית החולים האינדונזי, כי זכרנו אותו. ראיתי שהוא גם הותקף, ופגשתי שם את הרופאים המקומיים, והודיתי להם. ואמרתי להם, אתם הגיבורים. אלמלא אתם, הצפון היה אבוד לנצח. ואז נסענו לג'באליה. ובכל הזמן הזה, עם כל הזעזועים שחוויתי בעזה – ג'באליה זעזעה לא רק אותי, היא זעזעה גם את תושבי עזה. אנאס, חמזה ומוחמד, כולנו היינו כמו, וואו, היא נהרסה.

מרים פרנסואה: וזה היה מפני שלפני כן, ג'באליה הייתה, אתה יודע, שגשגה.. מגדלי מגורים גדולים.  אני מניחה שאפשר לומר, שהייתה ביתם של אלפי אנשים. ואז אתה מגיע לשם, והעיר שוטחה לחלוטין.

ד"ר מוחמד טאהיר: זה כאילו הוטלה סידרה של פצצות גרעיניות על האזור הזה. כשעבדתי בבית חולים לסיוע ציבורי (כמאל עדוואן), הייתי עולה לגג. אבל קחי בחשבון, שהגג, שתיים או שלוש הקומות העליונות של בית החולים כמאל עדוואן הופצצו. כן, גם שם. אז אתה הולך בין הריסות. והייתי מסתכל למרחק בלילה, והייתי רואה את ג'באליה מרחוק, ושמעתי את הרעשים והפיצוצים החזקים שמגיעים מג'באליה. ותמיד תהיתי אם אי פעם אלך ברחובות ג'באליה, אראה את ג'באליה. לפעמים, כשהיינו בחדר הניתוח, כל בית החולים היה רועד. והחבר'ה היו אומרים לי –  כי הם הבינו מה זה מה – הם היו אומרים, לא, זו לא תקיפה אווירית, זהו בניין שפוצץ כדי לשטח אותו. כי הם (החיילים הישראלים) היו מסתובבים, שמים חומרי נפץ, מפעילים והורסים. והיינו שומעים את הקולות העצומים והרועמים האלה, ולפעמים, את יודעת, האדמה הייתה רועדת. זה כמו רעידת אדמה קטנה. וללכת בתוך ג'באליה, ולראות את זה ממקור ראשון  – זה היה מזעזע. מזעזע לחלוטין.

מרים פרנסואה: אני רוצה לשאול אותך על עכשיו, עכשיו כשאתה בחוץ, את מי אתה מאשים? איפה אתה מרגיש שאפשר היה לעשות יותר, צריך היה לומר יותר? והאנשים שהיית איתם בעזה, את מי הם רואים כאחראים למצב הנוכחי, כאשר עכשיו, בנוסף לרצח העם, עומדת הסכנה לטיהור אתני מאדמתם, אחרי כל הזוועות שהם כבר סבלו. וכמובן, שלא לדבר על שאר פלסטין. כי כמובן, הרעיון שיש הפסקת אש תקפה רק אם מסתכלים רק על עזה. ואפילו שם, זה מוטל בספק כי עדיין היו כמה מתקפות, אבל הגדה המערבית עכשיו בוערת. אז למעשה המציאות היא שאין הפסקת אש בפלסטין. אני חושבת שכדאי לומר בקול רם, נכון? אין הפסקת אש בפלסטין. הסכסוך פשוט עבר עכשיו מההתקפות על עזה לגדה המערבית. 

אבל המילים האחרונות שלך לעולם – מה היית רוצה לומר לאנשים שצופים? את מי אתה רואה כאחראים? מה יכולנו לעשות, מה היינו יכולים לעשות, היינו צריכים לעשות אחרת?

ד"ר מוחמד טאהיר: אני חושב, שכעם, ואני מתכוון לאנשים מהארץ הזאת, כערבים, תמיד פנינו למערב, לארה"ב, כדי להציל אותנו, מקווים או מתפללים או פשוט מאמינים שהם בסוף יגיעו, ויעמדו נגד ישראל כדי להגן על הפלסטינים. וזו האשליה הגדולה ביותר. האשליה הגדולה ביותר… ראינו את קריסת זכויות האדם ואת פשעי המלחמה שהתרחשו, וכן הלאה. וראינו את הסטנדרטים הכפולים. חיינו את זה עכשיו במשך יותר מ–15 חודשים. אנחנו יודעים את זה. אין להם ערך יותר. אז לפנות שוב ושוב לאותו פתרון זה פשוט, זה פשוט לא נכון בכל כך הרבה רמות. הפתרון חייב לבוא מבפנים. כולנו הלכנו במסע האישי שלנו. מצאנו את עצמנו בתקופות קשות. אבל אז חייב להגיע רגע בחיים שבו אתה אומר לעצמך, האם אמשיך במסע הזה? או שאפנה להביא לשינוי חיובי? ואני חושב שהגיע הזמן עבורנו כעם. מספיק להסתמך על מישהו שלעולם לא בא לעזור. אנו חייבים לפנות אל עצמנו. עלינו להיות מאוחדים כמוסלמים. אנחנו תמיד נאבקים, מתמקדים בהבדלים, ולא על מה שמאחד אותנו. תראי, כולנו רוצים לראות עולם של שלום שבו אנשים חיים, ומתאפשר להם להצליח ולדאוג למשפחותיהם, ואף אחד לא הורג אחד את השני, אף אחד לא פוגע באחר, אף אחד לא גונב מהאחר. זהו החזון שיש לכולנו. וזה מה שיש לרוב בני האדם, למעשה, מכל זרם. אבל אם אני יכול לפנות לאחינו ואחיותינו המוסלמים, אז אה כדי לומר, שאם היה אי פעם זמן נכון להיות מאוחדים, זה עכשיו. פלסטין תמיד איחדה אותנו כמטרה. וזה חייב להיות הדגל שלנו, שכולנו מתאחדים מאחוריו כדי לעזור לאחינו ואחיותינו בעזה, בגדה המערבית, בלבנון, בכל האזורים, וגם להגיע לאפריקה, שם יש הפרות עצומות של זכויות אדם בסודן, בקונגו. וכעת גם רואים מה שמתרחש גם ליד רואנדה. אז, את יודעת, המאבק הזה למען צדק הוא מאבק אוניברסלי, והוא מתחיל באחדות.

מרים פרנסואה: ד"ר מוחמד טאהיר, תודה רבה על כל מה שאתה עושה. תודה על שירותך. תודה על כך שחלקת איתנו היום את המחשבות שלך. וכמובן, אני רוצה להודות לכולם על הצפייה.