במהלך שנתיים של מלחמה הציל ד"ר מועאד' אבו רוכבה אלפי בעלי חיים. ביום בו נגמרה, הוא נרצח

מאת: ד.ב.

ד״ר מועאד׳ טלעת אבו רוכּבה שרד שנתיים של מלחמת השמדה. הוא היה וטרינר צעיר, אחד המעטים ברצועת עזה הנצורה שהמשיכו לפעול בצפון הרצועה בשלבים האחרונים של המלחמה, לפני פינוי העיר עזה במבצע לכיבושה שהחל ב-14 באוגוסט 2025. ד״ר מועאד׳ נרצח ב-10 באוקטובר, ביום בו נכנסה האש לתוקף. הוא חשב שהבית שלו בג׳באליא מוגדר בתחומי האזור הבטוח, כלומר בתוך ״הקו הצהוב״ שהוא קו הנסיגה ההתחלתי של הצבא הישראלי, במסגרת השלב הראשון של הפסקת האש. באותו בוקר שישי, הוא יצא לבדוק מה נותר מביתו ולהביא חפצים לו ולמשפחתו. מהגיחה הזו הוא לא חזר. הוא הניח אחריו את אשתו ראניה, ושני ילדים: יוסף בן שלוש, וטלעת בן שנה ושמונה חודשים באותו זמן. 

ד״ר מועאד׳, ככה העוקבים ברשתות החברתיות מכירים אותו, היה הווטרינר המנתח הראשי של סולאלה (سلالة, Sulala) – עמותת הצלת בעלי החיים היחידה בעזה, שהחלה את פעילותה לפני המלחמה והמשיכה לעבוד במהלכה. העמותה טיפלה באלפי כלבים וחתולים, ועשרות אם לא מאות סוסים, חמורים ובעלי חיים אחרים. ד"ר מועאד׳ עבד בצמוד למשפחת אל-ער, שמנהלת את העמותה, והקשר שלו איתם היה טוב מאוד; במלחמה הקשר הפך לקרוב במיוחד, בגלל המראות הקשים והעבודה הסיזיפית יחד במקלטי בעלי חיים בצפון ובדרום הרצועה. סא׳אד אל-ער ספד לו באינסטגרם: ״ד״ר מועאד׳ היה אדם נדיר – נדיר למצוא אדם אדיב כל כך ביחסו לאנשים ובעלי חיים. הרבה פעמים היינו מתקשרים אליו, והוא לא היה דוחה אותנו, הוא תמיד היה מוכן לבוא ולטפל בכל בעל חיים. אנחנו מאוד מצטערים על אובדנו של ד״ר מועאד׳ אללה ירחמו, ומאחלים למשפחתו נחמה״.

מהאינסטגרם של ד"ר מועאד׳ אפשר ללמוד הרבה על האדם שהיה. אבא שלו נפטר בנובמבר 2016 וסבא שלו באפריל 2017. ניכר שהוא אהב אותם מאוד. כמו רבים מבני עזה, הוא עזב את עזה ללימודים גבוהים במצרים ב-2016, וכנראה החמיץ את ההלוויות שלהם. לצד תמונה שלו במעבר רפיח, הוא כתב את התאריך, 13.2.2016, והוסיף אימוג׳י של לב שבור. בתגובות, חברים שלו שואלים אם כבר חזר ממצרים, ואחד מהם כותב לו שהוא כנראה התגעגע לעזה. ב-2018 הוא העלה תמונה שלו ליד פירמידות גיזה. הוא נראה שמח. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת זקאזיק במצרים באוקטובר 2019.

על מוצא משפחתו של ד"ר מועאד' ניתן ללמוד מהכיתוב על קבריהם של אביו וסבו בתמונה שד״ר מועאד׳ העלה לאינסטגרם. על פי הכיתוב, משפחתו במקור מהכפר הפלסטיני העקור דמרה, שעל חורבותיו ואדמותיו קם קיבוץ ארז, רק 12 קילומטר צפון-מזרחית לעזה.

הוא עבד כוטרינר בבית המטבחיים של עיריית עזה, ולאחר מכן במחלקת הרפואה הווטרינרית של העירייה. ביוני 2023 פתח קליניקה בשכונת רימאל של העיר עזה ויצא לדרך עצמאית. לאינסטגרם שלו הוא העלה סרטונים של עצמו מעקר, מסרס, מחסן, מנתח, מיילד קיסרית, מנקז כיבים, מגבס ידיים ורגליים. ממש בתחילת המלחמה, המרפאה שלו נהרסה. הוא כתב: ״רק בעזה, החלום נהרס לפני שהוא התחיל. המרפאה שלנו שפתחנו רק לפני ארבעה חודשים [נהרסה].״ במארס 2025 פתח את המרפאה מחדש בתוך חנות לציוד בעלי חיים. עזתים עושים את מה שצריך כדי לשרוד.

את אשתו ראניה הוא תייג לראשונה בדצמבר 2019. מהפרופיל שלה אפשר ללמוד שהיא נולדה ב-1999. ד״ר מועאד׳ שיתף סרטון מחתונתם בפברואר 2022. ראניה, רוקחת במקצועה, תכף בת עשרים ושש וכבר אמא לשניים – ואלמנה.

בסוף 2024 ובמיוחד אחרי תחילת הפסקת האש בין ינואר למארס 2025, שיתף תמונות של הבית של ראניה ושלו, וגן הילדים שפעל מתחתיו – לפני ואחרי שהם נהרסו כליל. מצאתי את עמוד הפייסבוק של גן הילדים, ודרכו את הכתובת והמיקום המוערך של ביתו של ד״ר מועאד׳. אם מסתכלים על המפה של ״הקו הצהוב״, כלומר קו הנסיגה אליו נסוגו הכוחות הישראליים בצהרי שישי 10 באוקטובר 2025, רחוב צלאח אל-דין סימן את רוב תוואי הקו הצהוב, חוץ מאשר במקטע הכי צפוני – זה שבין מחנה פליטים ג׳באליא ובית לאהיא. זה בדיוק המקטע שהבית של מועאד׳ וראניא נמצא בו.

איך אמורים אנשים רגילים להבין את המפות המטעות של הצבא? המקרה של ד״ר מועאד' אבו רוכבה הוא עדות מובהקת ונדירה בזמינות הפרטים אודותיה, לקושי של אנשים בעזה להבין איך לתרגם את ההנחיות או הסכמי הפסקת האש לחייהם הפיזיים, שכן מותו זכה לתהודה תקשורתית מסוימת. אבל כמוהו היו רבים, שעם ההכרזה על הפסקת האש חשבו שהם יכולים לחזור לבתיהם או לבקר בהם, להוציא מהם חפצים, בגדים, וציוד – רק כדי להיות מופתעים, מכדור בראש או הפצצה מהאוויר. כמו ד״ר מועאד׳, היו גם כאלה שעברו ״קו דמיוני״ שאפילו אין לו שם אך אם עוברים אותו – מותר לירות בך. באוגוסט האחרון, לקראת כיבוש העיר עזה מחדש, הצבא שלח את האוכלוסייה שהתפנתה מהעיר לאזורים שהוא עצמו הגדיר כמסוכנים ואסורים לשהייה. גם בנסיגה שהתרחשה בבוקר שנעלם מועאד׳ – הצבא פרסם מפה שלאחר מכן טען שהיא ״להמחשה בלבד״. כנראה זו המפה עליה הסתמך מועאד' לפני שיצא לדרכו האחרונה. 

משחזור של המפה שפורסמה בבוקר ה-10 באוקטובר, וסימון תוואי הקו הצהוב בעזרת תמונות לווין, עולה כי הבית של מועאד׳ וראניה אכן נמצא בין שני הקווים באותו בוקר שבו יצא אליו מועאד' ולא חזר – הקו הצהוב לפי המפה מהבוקר של 10 באוקטובר, והקו הצהוב שהיה קיים בפועל באותו יום. עולה גם כי לא רחוק מביתם, מאחורי סוללות עפר, עמדו טנקים ישראליים שצפו אל האזור של הבית. 

עדויות מצביעות על כך שהצבא שולט בפועל באזורים שחורגים מתוואי הקו הצהוב עליו סוכם בהסכם שביתת האש, וכן, שהוא ממשיך לשנות את תוואי הקו בהתאם לצרכיו ומבלי לעדכן את האוכלוסייה או לסמן אותו בצורה קבועה וברורה. מאז, התרבו הדיווחים בתקשורת על ירי של הצבא באזרחים המזוהים כ"חשודים" המתקרבים אל הקו הצהוב או חוצים אותו. ב-29 בנובמבר 2025, למשל, הצבא הודיע לתקשורת ששני "חשודים" "ביצעו פעולות חשודות בקרקע והתקרבו לכוחות צה"ל הפועלים בדרום הרצועה, באופן שהיווה עליהם איום מיידי. לאחר זיהוי הכוחות, חיל האוויר בהכוונת הכוחות בשטח חיסלו את החשודים במטרה להסיר את האיום.״שני החשודים שזוהו ו״חוסלו״ היו שני ילדים, האחים פאדי וג׳ומעה אבו עאסי, בני 10 ו-12 במותם. הם עזרו לאבא שלהם, שמתנייד בכיסא גלגלים, למצוא עצים להסקה.

ובחזרה לד״ר מועאד׳ אבו רוכבה, שמאז שנעלם ועד אימות זהות גופתו עברו תשעה ימים. בימים האלה שיתפו חברי סולאלה, אקטיביסטים וארגונים את הקריאה לאתר אותו ולהשיבו לחיק משפחתו המודאגת. הרבה ויטרינרים דיברו עליו וקראו להפיץ את הקריאה לחפש אותו או להעביר את הידיעה על אובדן הקשר איתו. כאשר אחיו הלך לחפש אותו והתקרב לאזור של הבית, הוא ראה מישהו נורה למוות מול עיניו. גם דודו של ד״ר מועאד׳ נורה כשהתקרב לאזור. 

במאי האחרון העלה מועאד׳ סרטון שלו עם אשתו ושני ילדיהם, נוסעים בעגלה כשחמור גורר אותה. הוא כתב שזאת הפעם העשירית שהם נאלצים להתפנות מג׳באליא. כמה קשה זה להיות וטרינר ולראות בעלי חיים עובדים עד זוב דם, רעבים ומיובשים. לאורך כל המלחמה הוא טיפל בבעלי חיים בלי ציוד, בלי תרופות או חומרי הרדמה, בלי מים נקיים, בלי אוכל מיוחד לבעלי החיים ובלי מספיק אוכל לבני האדם. ביולי הוא העלה תמונה שלו לפני ואחרי המלחמה, סימני הרעב ניכרים על פניו. הוא כתב ״מגפת הרעב שׁעייפה את גופנו״. זה היה הפוסט האחרון שהוא העלה.

הסיפור הזה חשוב לא רק מפני שעלינו לזכור ולהזכיר שפלסטינים הם בני אדם בשר ודם, אלא גם כדי להבליט את חשיבותם של סיפורים אישיים על בני אדם במלחמה, כולל מי שמכונים בעל כורחם ״גברים בגיל הלחימה״. ד״ר מועאד הניח אחריו משפחה, חברים לעבודה, ואלפי בעלי חיים להם הוא עזר. זרים גמורים התחברו לסיפור שלו וראו דרכו את מה שלא ניתן לראות בעמודי החדשות. המעקב אחרי קורותיו לפני ואחרי פרוץ המלחמה והבחינה של מותו מלמדים על מערכת שרירותית למדי של גבולות וקווים שנעים בין דפלומטיה לטקטיקה צבאית ומשם לדמיון של החיילים בשטח, שרומסים את אפשרות החיים ברצועה ולא מתחשבים בצרכי האוכלוסייה האזרחית. בין כל אלה אנחנו מאבדים בני אדם שאת הסיפורים שלהם אנחנו רק מתחילים לספר ומאבדים יחד איתם את האנושיות של כל מי שחי בצל ההשמדה.