ד"ר אנדי פרגוסון:
שמי אנדי פרגוסון. אני רופא משפחה ומומחה לבריאות הציבור, ובמסגרת עבודתי אני נוסע באופן קבוע הן לעזה והן לגדה המערבית מזה 14 שנים. מעולם לא חוויתי דבר הדומה למה שחוויתי בעזה במהלך חג המולד וראש השנה האזרחית, ואני מקווה שלא אחווה זאת שוב לעולם.

(ברקע נראה סרטון של אדם במכונית): העמסה אחרונה, תחזיקו אצבעות, כולם.

ד"ר אנדי פרגוסון:
הגישה לעזה כעת קשה מאוד. טסתי לקהיר בערב חג המולד. היינו חלק משיירה של האו"ם שעשתה את דרכה מקהיר למעבר רפיח שעל הגבול בין מצרים לעזה ביום של חג המולד. באותו רגע, הלחימה הפכה ליותר ויותר אינטנסיבית באזורי המרכז של עזה ובכיוון חאן יונס. במקור היינו אמורים להישלח לבית חולים אחר, אך בשל המצב הביטחוני המצב השתנה, והופנינו לבית החולים האירופי.

כאשר הגענו סוף סוף לבית החולים, הרושם המיידי שלנו היה, ואוו, זה שונה לחלוטין מכל מה שראינו קודם לכן. כאוס מוחלט שרר שם. כיום יש כ-22,000 אנשים המתגוררים באוהלים מאולתרים בשטח בית החולים, או ממש על רצפת מסדרונות בית החולים. גם חלק מהצוות מתגורר בתוך בית החולים, חלקם עם משפחותיהם. בפרט, המצב בתוך המחלקה לרפואה דחופה היה כאוטי. היו שם מאות חולים בכל רגע נתון. רבים מהם הגיעו כי מערכת הבריאות הכללית קרסה, והם זקוקים לטיפול שוטף – טיפול בסוכרת, לחץ דם גבוה, אי ספיקת לב, אי ספיקת כליות או סרטן. בנוסף לכל זה, מגיעות קבוצות של 10, 20, 30 פצועים חדשים, לעיתים קרובות הפצועים מגיעים לצד מספר גופות, והכל בתוך הכאוס.
רוב הפציעות , ללא ספק, הן פציעות גפיים. אי אפשר באמת לדמיין את הזוועה של חלק מהפציעות הללו, אלו אנשים שעברו קטיעות טראומטיות מהפיצוץ עצמו – קטיעות של זרועות או של רגליים. יש גם שברים נוראיים, מורכבים ביותר, שפוגעים בגפיים שלהם.

אחמד היה אחד המטופלים שפגשנו בשלב מוקדם מאוד. הוא שהה במחסה עם שאר בני משפחתו הקרובה כאשר המחסה הופגז. באופן טרגי, שאר בני משפחתו נהרגו באותה תקיפה.

אחמד (בערבית): ביליתי את ארבעת הימים הבאים בבית הספר, בעודי מדמם. לא היו פרמדיקים או שום דבר. נאלצתי לשתות מים מלוחים כי לא היה שום דבר לאכול או לשתות. אחרי ארבעה ימים, דוד שלי בא לחפש אותנו, והוא גילה שאני בחיים.

ד"ר פרגוסון: אחמד עבר החייאה ולאחר מכן הועבר לבית החולים האירופי שם הצוות שלנו מצא אותו. ההפגזה עצמה גרמה לקטיעה טראומטית של רגלו השמאלית ,מתחת לברך.

רופא אחר: ניסינו לשמר כמה שיותר מרגלו של אחמד, אבל לצערנו בגלל הזיהום, לא הצלחנו לשלוט בכך. יש המון חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה בבית החולים.

ד"ר פרגוסון: עבור אחמד ואנשים כמו אחמד, השאלה היא מה קורה הלאה. מישהו כמו אחמד יזדקק לפרוטזה שתעזור לו ללכת, לתמיכה מתמשכת ולשיקום לאורך כל חייו. אבל למרות כל מה שקרה לו, אחמד מאוד רצה לספר את סיפורו: הוא רואה בכך חשיבות. הוא רואה תקווה בעתיד – גם עבורו כאדם וגם עבור עזה עצמה – וזה היה מאוד מעורר ענווה ומעורר השראה עבורנו כצוות לשמוע זאת.

סביב בית החולים האירופי מתנהלים קרבות עזים כל הזמן. כך שלאורך היום, כל מה שעושים מלווה בפיצוצים, בקולות ירי טנקים ובירי מקלעים ברחובות הסמוכים. היה לילה אחד קשה מאוד. היה קול מתמשך של רחפנים ומטוסים מעל הראש, הפגזות וירי מקלעים ברחובות שמסביב. בכל פעם ששומעים את זה, אתה תוהה מי נמצא בצד שסופג את הפגיעה, אילו מבנים נפגעו ואילו משפחות נהרסו ממה ששמעת. ואז אתה מחכה לקול הסירנות – של האמבולנסים שמגיעים לחדר המיון – ואז להעברת המטופלים אל המקום שבו עבדנו, בחדרי הניתוח.

אני מתקשה למצוא מילים כדי לתאר איך אני מרגיש ואיך שאר הקבוצה מרגישה. אימה, חוסר אמון, פחד, זעם. אף אחת מהמילים הללו לא מספיקה. הנטייה הטבעית כרגע היא להתמקד בטראומה: באנשים שנהרגים, נפצעים או נותרים עם מוגבלות בעקבות הלחימה המתמשכת. אבל גם מערכת הבריאות הראשונית בעזה קרסה לחלוטין. כעת, על פי האו״ם, רק 14 מתוך 36 בתי חולים בכל עזה מתפקדים, וגם זאת באופן חלקי בלבד. יש מחסור כרוני בציוד חיוני ובתרופות. אפילו בזמן שהיינו שם, יום אחר יום, המלאים הלכו ואזלו. ביום האחרון שלנו בחדר הניתוח, הצוות שלנו השתמש במנת המורפין האחרונה וגם במנת הפטידין האחרונה. כלומר, כל משככי הכאבים האופיאטיים החזקים אזלו לחלוטין באותו שלב. כיום אין כלל שירותי מעקב היריון או טיפול לנשים לאחר לידה. כל אותם מטופלים עם סוכרת, אי־ספיקת לב, מחלות לב, אי־ספיקת כליות או סרטן אינם יכולים לקבל טיפול שוטף.

המצב בעזה מזעזע כפי שהוא, אך הוא עדיין יכול להיות עצוב יותר. פגשנו את נוהאן, ילדה בת 15. היא נפלה בזמן שנמלטה מפיצוץ של פצצה בסוף אוקטובר, והובאה לבית החולים האינדונזי בצפון עזה. הרופאים שם חשבו שהנפיחות שהלכה וגדלה במהירות סביב ברכה השמאלית היא פציעה. אבל המצב רק הלך והחמיר, היא נעשתה חולה יותר וסבלה מכאבים עזים שלא הגיבו לשום סוג של משכך כאבים שניתן לה. לאחר מספר שבועות היא הועברה לבית החולים האירופי. למרבה הצער, צילומי הרנטגן וה-CT העידו בסבירות גבוהה על סרקומה – גידול ממאיר ואגרסיבי מאוד בעצמות. בדיקת CT של בית החזה אישרה את קיומן של גרורות מרובות בשתי הריאות. ניסינו נואשות לפנות את הילדה ואת אמה למצרים ולהתחיל במה שככל הנראה יהיה כימותרפיה פליאטיבית. לפני כמה ימים שמעתי שהן הצליחו לצאת, והיא נמצאת כעת בקטר ומקבלת טיפול. כעת אנו כמובן יכולים רק לקוות לטוב.
נוהאן הייתה יחסית בת מזל, אבל זה לא המצב עבור רבים אחרים. המצב כעת חסר תקדים לחלוטין מבחינת רמת ההרס והפירוק המוחלט של מערכת הבריאות, החל מבתי החולים ועד למרפאות הקהילה, לתוכניות החיסונים וליוזמות בריאות הציבור. שום דבר אינו מתפקד. אם תשאלו אותי מה מערכת בתי החולים בעזה צריכה עכשיו, התשובה האמיתית היחידה היא הפסקת אש מיידית. סוף להרג. סוף לפציעות. וגם צריך לאפשר את כניסת היקף הסיוע הנדרש לעזה. עד שנגיע למצב כזה, לא תהיה התחלה של תהליך שיקום.
בעבר, בכל פעם שהייתה הסלמה משמעותית בלחימה, דיברנו על תקופת שיקום של שנתיים עד שלוש. כעת אנחנו מדברים כנראה על שניים עד שלושה עשורים – וייתכן שמדובר בהערכה שמרנית לנוכח מימדי ההרס הקיימים.

מעולם לא חוויתי דבר כמו מה שחוויתי בעזה במהלך חג המולד וראש השנה האזרחית, ואני מקווה שגם לא אחווה דבר כזה שוב.