מהדי חסן: אנחנו שמחים מאוד – ושמעתי אותו מדבר בשנה שעברה וזה סחף אותי בצורה משמעותית – ואז, כשהאירוע של טורונטו התרחש אמרתי בואו – נעמי [קליין] ןאני הולכים לדבר אבל בואו נביא אורח, והיה מישהו שברור שהיינו רוצים כאורח. כי חלקנו יושבים כאן ומדברים על מה שמתרחש. אני עושה את זה למחייתי, אני מברבר. אנשים מסוימים באמת הולכים לסכן את חייהם ולשים את גופם באמצע סכסוך. והאורח הבא שלנו הוא רופא שהיה בעזה לא פעם אחת אלא פעמיים מאז תחילת רצח העם, הוא חזר ומספר את הסיפור של מה שראה שם. הוא רופא עיניים, הוא מנתח פלסטי, הוא באמת גיבור. תנו כבוד לד״ר יאסר ח׳אן. [מחיאות כפיים מהקהל]. תודה רבה. אנשים עומדים לכבודך ובצדק. זה מדהים.

נעמי קליין: תודה רבה שהצטרפת אלינו. ואנחנו הולכים לקבל – אני מקווה ששמעת את השאלה האחרונה, כי דיברנו על זה מאחורי הקלעים. אנחנו נגיע לזה, אבל קודם כל: יש בבירור הרבה אנשים ששמעו את הסיפור שלך, את הסיפורים המזעזעים שלך אחרי שחזרת. אבל לאלו שלא, אתה דיברת על כך שבפעם הראשונה שהגעת לעזה, על זה שעשית שלום עם אלוהיך [היית מוכן למות] מכיוון שהיה כל כך מסוכן באמת ללכת. אז אתה יכול לתאר את השעות הראשונות וחלק ממה שראית ואת מה שראית כשהלכת לשם לראשונה?

ד״ר יאסר ח׳אן: כן, אני הלכתי – במשלחת הראשונה שבה הייתי, אני הייתי במשלחת הראשונה לעזה מצפון אמריקה, אני חושב. ואני לא ידעתי למה לצפות לפני שנכנסתי. כולנו כבר צפינו בזה במשך שלושה או ארבעה חודשים בנקודת זמן ההיא. אז אני נכנסתי וכמו שתיארת, איך שהשלמתי עם אלוהים. זו הייתה הנסיעה שלקחתי מגבול עזה שעדיין היה שם – מעבר רפיח, עכשיו הוא כבר נהרס. זו הייתה נסיעה של עשרים דקות בלילה, והצבא הישראלי הפציץ כל רכב שזז עם הרחפנים שלו. אז זו הייתה נסיעה של עשרים דקות. היה חשוך. לא היה אף אחד. האורות היו כבויים. ברגע הזה, היו יכולים לפגוע בנו בכל רגע. וזה היה הרגע שבו השלמתי עם אלוהים ועם המשפחה שלי והייתי מוכן ללכת [למות] בעת הצורך. אבל הגענו לבית החולים והיו פיצוצים מסביבנו, בגלל שבאותו הזמן הם [ככה״נ: הצבא הישראלי] נמצאים בהיקף של 500 מטר או קילומטר מסביב לבית החולים האירופי בעזה איפה שהייתי בח׳אן יונס, והיה אפשר לשמוע את הפצצות מתפוצצות. והם היו אומרים, תן לזה בערך חצי שעה וכמות מסיבית של נפגעים הולכים להגיע, והם הגיעו. ואני אף פעם – הייתי ב-40 מדינות, עשיתי הרבה עבודה הומניטארית אבל אף פעם לא הייתי באזור מלחמה פעיל, ובאותו הזמן הנפגעים הגיעו. ואז ראית לרוב ילדים בגילאי שש או שבע, עם בטן קרועה עם רסיסים. יש ילדה בת תשע שאני זוכר, והרגל שלה פשוט הייתה תלויה באוויר בעזרת העור שלה, בגלל שהעצם נעלמה. וגלגל העין שלה היה מנותץ מרסיסים. ראית לרוב ילדים, נשים. אני לא ראיתי אף לוחם כביכול. מרביתם היו ילדים, נשים ואלו היו ילדים בגיל יסודי. זה מה שראיתי לרוב, כן.

מהדי חסן: יש לך ילדים בעצמך. שאלה ברורה שאני חייב לשאול אתך היא, כשאתה שם – וחבר שלי איפה שאני גר בוושינגטון הבירה גם הלך [לעזה], אירפאן גלאריה הלך לשם כרופא גם כן. אותה השאלה ששאלתי אותו. כשאתה שם ואתה רואה ילדים ברמה [הרפואית הקשה] הזו, אני לא יודע במי אתה מטפל בטורונטו אבל אני מניח – אמרת שזה אזור המלחמה הראשון שלך. איך זה? אתה לא מאומן עבור זה. אתה הולך לבית ספר לרפואה כדי ללמוד איך להתמודד עם ילדים שיורים בהם בפנים או ברגליים או מה שזה לא יהיה. איך אתה מתרגל זה? האם התרגלת לזה?

ד״ר יאסר ח׳אן: כן, זה היה מזוויע. הדברים הכי מזוויעים שראיתי. וכמנתח, אתה פשוט הולך ועושה את זה, נכון? ואתה דואג על ההשפעה הרגשית שתהיה לזה אחר כך. כי אתה לא יכול באותו הזמן. כן, אתה המום. כן, אתה רואה עיניים ופרצופים. אני ראיתי ילדים בני שמונה עם חלקים חסרים בלחי. אתה רואה את הגולגולת או את השלד של הפנים מתחת. ואיך אתה מתקן את זה? אז, היינו צריכים לנתח לפעמים בלי חומר הרדמה. לפעמים תוך שהוצף הביוב – הם היו מנקים את זה, כי אתם יודעים, בית החולים באותו הזמן הכיל בערך 25,000 איש שחיפשו מקלט. מערכת הביוב התפוצצה. היית מנקה את הביוב ואז עושה משהו על הרצפה. לא היו חומרי הרדמה לעתים קרובות. שיכוך כאבים אחרי הניתוח לא היה, והיית צריך לנתח בתרחיש הזה. והרבה מהילדים האלה איבדו את כל המשפחה שלהם, אז הם היו מתעוררים למצוא שכל המשפחה שלהם אינה והם לבד, אז היית צריך להתמודד עם זה. אני חייב להודות לרופאים ולאחיות הפלסטיניים שעזרו לנו. הם הגיבורים האמיתיים, מאה אחוז. אנשים של כבוד, של קהילה, פשוט אנשים יפים שבאמת ניחמו אותי ונתנו לי השראה פשוט ללכת קדימה ולעשות את מה שהייתי צריך לעשות.

נעמי קליין: אתה באמת לוקח עליך את המשא של לספר את הסיפור. העבודה עצמה היא קשוחה ומזוויעה מעבר לכל דמיון. אבל אז אתה, בסוף כל יום, היית עושה יומני וידאו. היית מצלם כל הזמן. אתה הרגשת – בגלל שעיתונאים לא מורשים להיכנס, עיתונאים בינלאומיים? דבר על האחריות שלקחת על עצמך לשאת עדות, לספר לעולם, בנוסף לכל העבודה עצמה – ורופאים רבים לקחו את זה על עצמם גם כן.

ד״ר יאסר ח׳אן: אז אני נכנסתי, כשנכנסתי לראשונה לא ידעתי למה לצפות. אף פעם לא עבדתי בתקשורת, אף פעם לא ראיינו אותי או משהו כזה. הייתי רופא, נתתי הרצאות וכדומה. אז כשנכנסתי בפעם הראשונה, כשחזרנו לא היה אף אחד שיכול היה לדבר כעד ראייה. רופאים ואחיות היו היחידים שיוכלו לדבר ולתמוך [advocate] כי אנחנו עדי הראייה היחידים. לא היו מכניסים עיתונאים, עדיין לא מכניסים עיתונאים. אז היינו צריכים לדבר. אז כשחזרתי, בפעם הראשונה כשחזרתי, בינואר של השנה שעברה [2024], רק ארבעה חודשים בערך אחרי שרצח העם הזה התחיל, קיבלתי הרבה בקשות מהתקשורת מכיוון שאף אחד אחר לא דיבר. אז הייתי צריך לאמן את עצמי לדבר ועשיתי את זה. ולמרבה המזל בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) התחיל כבר באותו הזמן בסוף ינואר, עם תביעת – או משפט – רצח העם. אז אני התחלתי לדבר על רצח העם שהתחולל וזה היה רק עניין של ללמוד תוך כדי עבודה, לנסות להפיץ הדברים לכמה שיותר אנשים כעד ראייה. ובכל פעם שדיברתי, דיברתי בפשטות על מה שראיתי כשהייתי שם ולמה הייתי עד.

מהדי חסן: רק על נושא רצח העם. כמובן שזה מצריך ראיות, וזה מה שממשלת דרום אפריקה הגישה ל-ICJ. כרים ח׳אן, התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) והצוות שלו והשופטים שם, הוציאו צווי מעצר לבנימין נתניהו וליואב גלנט על פשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות בהתבסס על ראיות. מה שאני מוצא כל כך מרתק הוא, כפי שנעמי אמרה, אין עיתונאים בין-לאומיים בעזה. לפעמים אנשים אומרים שאין עיתונאים בעזה אבל כמובן שאנחנו יודעים שיש עיתונאים פלסטיניים, יותר ממאתיים מהם נהרגו, מספר שיא שניסו לתעד את מה שקורה לעם שלהם. אבל בהינתן העובדה שעיתונאים בין-לאומיים לא נכנסו, אבל רופאים בין-לאומיים כן היו מסוגלים להיכנס – כשאתה חוזר, אני הזכרתי את חברי אירפאן גלאריה שחזר וכתב מאמר ל-LA Times על כמה ילדים הוא ראה עם כדורי צלפים בראש, וד״ר מארק פרלמוטר, הרופא היהודי בארצות הברית שדיבר על כך ש – אף פעם לא ראיתי דיוק כזה. הכדור היה בדיוק במיקום של הלב. זה לא היה ירי תועה. זה לא היה נזק אגבי. אני תוהה מה אתה ראית. א: מה ראית שגרם לך להאמין שזהו רצח עם ו[שמתבצעים] פשעי מלחמה, ואתה הזכרת כבר חלק מזה, ו-ב: כולם מאמינים לרופאים בכל שאר הנושאים. אבל כשזה הגיע לעזה, רופאים אמריקאים, בריטים, קנדים ואוסטרלים הלכו לעזה וחזרו, ועדיין הרבה אנשים לא האמינו להם.

ד״ר יאסר ח׳אן: ואתה יודע, זו נקודה טובה בגלל שכשאני חזרתי בפעם הראשונה, הקולגות שלי – אני קראתי להם פרו-רצח עם, אתם יכולים לתייג אותם איך שתרצו. אבל הרבה מהקולגות שלי לא האמינו לנו, כן? והם לא קיבלו את העובדה שכל הזוועות האלה התרחשו באור יום. לא רק שהיו עיתונאים פלסטיניים שתיעדו את זה בשידור חי, אבל אנחנו גם איששנו את כל הגרסאות הללו – לא רק אני, רופאים אחרים הלכו אחריי ואיששו גם כן. אז זה היה אתגר, כאשר הקולגות שלך, כרופאים אנחנו נשבעים…

מהדי חסן: הם אמרו לך דברים כאלה ישירות?

ד״ר יאסר ח׳אן: הם… כן. אז סיפור אחד, כשהלכתי לעזה לראשונה – ואני עושה את זה בהרבה מהנסיעות הבינלאומיות שלי, אני חוזר ואני מנתח ביום שלמחרת, זה פשוט משהו שאני עושה בנסיעות ההומינטריות שלי. חזרתי מעזה בפעם הראשונה, עדיין בהלם, עדיין מעבד את מה שראיתי ומה שעשיתי. וכל ההרגשה של אשמת השורדים – אני זה שהצליח לעזוב ולהותיר אותם מאחור – כי התחברתי בצורה כל כך טובה עם האחיות והרופאים שם. בכל אופן, הגעתי לחדר הניתוח והרופא המרדים – אז האחיות ראו אותי – באותו הזמן, כבר הופעתי בטלוויזיה בגלל שיש כמה עיתונאים מקומיים שצילמו אותי והם מכרו את הכתבה לרויטרס ואז פתאום כולם ידעו שאני הייתי בעזה, כשלא אמרתי לאף אחד לפני כן. אז כשהגעתי, כל האחיות אמרו: ד״ר ח׳אן, אתה גיבור. והעמית שלי, הרופא המרדים שהוא בעד רצח עם – כנראה שעכשיו אפשר לקרוא להם ככה – אמר: ״אני לא יודע אם הייתי קורא ליאסר גיבור. הוא לא עשה שום דבר כדי להיות גיבור״. ואז כשהתמשך היום, הוא המשיך להרצות לי בפני האחיות שלי והסטודנטים שלי, איך אני לא מבין למה הירדנים והמצרים והסעודים והלבנונים לא לוקחים את הפלסטינים האלה כי הם בני עמם, כן? והוא אמר את זה בקול רם ואני בדיוק חזרתי מעזה. אז שמעתי את זה הרבה, ואחר כך – זה היה עימות ישיר – אחרי זה, נתקלתי בבעיות רבות. מסתבר שנהפכתי לאויב הציבורי מספר אחת, ממה שאנשים אמרו לי, וכן – ברמת בית החולים, ברמת האוניברסיטה – הם [ככה״נ חברו יחד] כדי לרדוף אותי, להאשים אותי בכל מני דברים שהם אף פעם לא הוכיחו, כי אני נלחמתי בחזרה. עשיתי את זה כי ידעתי שצדקתי. לא היה דבר שאמרתי שלא היה כבר בחוץ ומבוסס על ידי אנשים וארגונים שיודעים יותר ממני. אני חושב שהקרבות המוקדמים האלה בפברואר ומרץ קבעו את התקדים כי אני שרדתי אותם. ואני חושב שהם חיזקו הרבה מהקולגות שלי לצאת ולדבר בגלל שיש תקדים. בגלל שאי אפשר לתקוף אותי, לצאת נגדי עבור משהו כשאני פשוט מצהיר את האמת. זה כל מה שעשיתי.

נעמי קליין: הייתה לנו שאלה [מהקהל] בדיוק לפני שעלית [לבמה] על כמה שבקנדה ובמדינות אחרות הרבה רופאים היו פעילים בהתקפת והשמצת מפגינים. אני יודעת שהיו קמפיינים לניהול רשימות, למנוע מתושבים מסוימים להשיג משרות בגלל שהם חתמו על מכתבים, כל הדוקסינג [חשיפת פרטים אישיים] הזה. ואני חושבת שזה דבר אחד כשאתה שומע שעורכי דין עושים את זה כי אתה אומר – עורכי דין, אתה יודע – אבל יש משהו, אולי אני נאיבית, אבל אלה [רופאים] אנשים שהקדישו, מקדישים את חייהם, ונשבעו להגן על חיים וכאשר בתי חולים והקולגות שלהם מופצצים, כשאתה יודע שתינוקות – התמונות המוקדמות האלו של ילדים, תינוקות בטיפול נמרץ, מאז [שראיתי אותן] אף פעם לא הבנתי למה זה לא סקנדל שרופא ייתן תירוץ כלשהו לזה, קל וחומר לצאת במתקפה כנגד רופאים שעושים את העבודה, שחיים את השבועה הזאת. יש לך דרך למצוא בזה הגיון?

ד״ר יאסר ח׳אן: לא. בגלל שאני דיברתי בפתיחות על, לדוגמה, אישה בת 45 שאיבדה את שתי ידיה, את רגליה, את הבית שלה, את בעלה, את שלושת ילדיה ואת שתי עיניה. ואז ניגשתי לנתח אותה והיא מתה לפני שהצלחתי להתחיל, שזה היה חסד עבורה – לפני שיכולתי לנתח את העיניים שלה שהיו מנופצות מרסיסים. וכל הסיפורים יצאו. אני לא רואה – ובגלל זה הייתי מאוד מאוכזב מרבים מהקולגות שלי, ואיך אפשר להכחיש את מה שברור מאליו, ואיך – לפני זה כולנו בטחנו אחד בשני, ואנחנו פועלים כרופאים ומנתחים בסביבה של אמון, כן? בטחנו אחד בשני. רבים מאתנו היו חברים והתרועענו גם בחוץ, וכל זה נגמר. ואיך זה בכלל נגמר? ולמה זה בכלל צריך להיגמר? אנחנו פשוט – אני חושב שרוב הקולגות שחזרו, בעצם כולנו שחזרנו מעזה השתנינו לנצח. ואני יכול להזכיר את זה אחר כך אבל בגדול ובפשטות, כל מה שאמרנו זה בדיוק מה שהיינו עדים אליו. זה כל מה שאמרנו, כן? אלו מאתנו שחזרו. אני לא יודע איך אפשר להכחיש את זה. זו הזיה גסה, אני חושב.

נעמי קליין: כן. אני רוצה לשאול אותך על האנשים ששורדים עם פציעות נוראיות. ואני יודעת שאתה חושב על מטופלים שבהם טיפלת ש – שמעתי אותך מדבר, אני חושבת, על ילד צעיר מאוד – אולי בן שנתיים – שאתה הבטחת שתחזור ותעניק לו עין תותבת. אחד מהדברים שדיברנו עליהם היום הוא החובות שיש לנו כקנדים לפתוח את גבולותינו לאנשים שזקוקים לזה. האם יש דרישות שהקבוצה הזו [קהל האירוע] של אנשים שעברו פוליטיזציה, אנשים פוליטיים, מאורגנים צריכים לדרוש ממשלת קארני? מה הדבר הדחוף ביותר בראש שלך כשאתה חושב על האנשים בהם טיפלת, ששרדו?

ד״ר יאסר ח׳אן: דבר אחד שאני רוצה להדגיש הוא שכל סוג של נכות בעזה היא גזר דין מוות. הייתה ילדה בת ארבע-עשרה עם קרע דו-צדדי של גלגל העין, רסיסים בעיניים, בגלגלי העין, והם מנופצים, והיא עיוורת ללא משפחה בגלל שהרבה מהם – רובם – הם יתומים. וזה גזר דין מוות בגלל שבלי תשתיות, עם הפצצות בלתי נגמרות, עם רעב, בלי חשמל או דלק או מים, בלי משפחה – איך אתה הולך לשרוד? אז זה גזר דין מוות. רבים מהמטופלים בהם טיפלתי כשהייתי שם – הוצאתי 23 עיניים בכמעט שלושה שבועות שהייתי שם במצטבר, בשתי הנסיעות. אני אפילו לא יודע אם המטופלים האלה הם בחיים. אני לא יודע. אז המשא של – אנחנו צריכים לדחוף לכך שיכניסו סיוע הומניטרי ושתהיה הפסקת אש כדי שההפצצות יפסיקו, ושיתנו לסיוע הומניטרי להיכנס. זו דרישה, מאוד מאוד פשוטה, ואני לא יודע למה כל כך קשה לעשות את זה.

מהדי חסן: אוזל לנו הזמן. אנחנו הולכים לחזור לקהל לזמן קצר. אז אם יש לכם שאלות – בבקשה עשו את דרככם אל המיקרופון עבור ד״ר יאסר או נעמי, אם לא הצלחתם לשאול לפני כן. אז רק בזמן שהם ניגשים למיקרופון, אני אשאל אותך את זה. אני יודע שאתה מרבה לשים פלסטינים במרכז כשאתה מדבר על מה שקרה בעזה. אתה הזכרת את הרופאים הפלסטינים האמיצים. מה הפתיע אותך? אתה יכול להגיד, אני אעז לומר, בצורה חיובית, חזרת עם תקווה על חלק מאנשים שפגשת שם? אנשים עם הרבה חוסן.

ד״ר יאסר ח׳אן: אז אני חושב – ואצטט את אחת מחברותיי הטובות דורותיאה [גוצ׳ארדו] שהיא בעצם מנהלת של עמותה בשם גליה [Glia], אתם נסעתי בפעם השנייה, והיא קראה לזה ״תופעת עזה״. ומה שאני מתכוון הוא שכל עובדי הבריאות שהלכו, חזרנו שונים בתכלית וכולנו תיארנו חוויה כמעט דתית – אפילו שלא בהכרח כולם מאמינים – זו פשוט חוויה. ועזה משנה אותך. והסיבה שהיא משנה אותך היא שלאנשי עזה יש השפעה. הם לא אנשים רגילים. הם אנשים עם כבוד עצום שאף פעם לא ראינו לפני כן. כולנו, כל מי שהלך הסכים עם זה. הם אנשים – בחברה, כמו במערב, שמושתתת על קפיטליזם, על תפוקה, על רווחים, על רכישה של דברים. החברה שלהם לא עובדת ככה. הם עובדים הרבה יותר באמצעות קשר [אנושי]. לא אכפת להם מצבירת עושר או דברים כאלה. זה קשר. ומה שבאמת השפיע עליי היה הכבוד העצמי שלהם. הם אנשים כל כך מכובדים שהקשר הוא הכל בשבילם. מערכות היחסים והקשרים שלהם. וזו הסיבה שכולנו, אם תשאל כל עובד בריאות שהלך לעזה וחזר, כולנו רוצים לחזור. כולנו מנסים בצורה נואשת לחזור כי ברגע שאתה חווה את זה, האשליה של העולם מוסרת. הכל נהפך לברור, וזה מה שעזה עשתה לכולכם ולנו [הרופאים] במיוחד.

מהדי חסן: וואו. מנוסח כל כך יפה. זה מדהים שיאסר התחיל עם – ״אף פעם לא דיברתי עם התקשורת לפני שהלכתי לעזה״. הוא אחד מהאנשים הרהוטים ביותר בהם נתקלתי כבר הרבה זמן. ובדרך אגב, מה שאמרת על הכבוד, הופך את זה לעוד יותר גרוע, לראות את כל התמונות האלה עכשיו, השבוע, של פלסטינים בעזה שמתייחסים אליהם כחיות, שהאוכל נזרק עליהם על ידי חיילים אמריקאים וישראלים. בואו נלך לאישה הזו כאן. [הנחיות לשאילת שאלות].

שאלה מהקהל: שאלה קצרה, אני יודעת שכדי לעשות שינוי, אני יכולה לתרום לארגונים. אני יכולה להשתתף בהפגנות, אבל לפעמים זה לא מרגיש מספיק עבורי. ואתם עושים כל כך הרבה בדרכים שלכם. איך אני, כאדם פרטי, מבטאת יותר סולידריות, או באמת תורמת לעזור במצב הזה? זה משהו שאני מתמודדת אתו הרבה ביום-יום.

מהדי חסן: אני הולך להעביר את זה אליך, יאסר, כמישהו שאיננו עיתונאי או אקטיביסט. מה אתה חושב שאנשים כמוך בחברה האזרחית [יכולים לעשות]?

ד״ר יאסר ח׳אן: אני חושב שמה שאת עושה עכשיו: תורם, מעלה פוסטים, מדבר על זה, בא לכאן, הולך להפגנות, פשוט לדבר על האנשים שבעזה, לשמור אותם בראש, מה שקורה שם. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. לשכנע את הפוליטיקאים שלנו, להצביע לפוליטיקאים שהם נגד רצח עם ובעד זכויות אדם ומשפט הומניטארי. אני חושב שאם נעשה את זה, השחרור יגיע. זה הולך לקרות. זה רק עניין של מה אנחנו נעשה עד שזה יקרה? זה בלתי נמנע. אין לי ספק. אנחנו פשוט חייבים להמשיך לעשות בדיוק את מה שאנחנו עושים כי זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. ולהתפלל, כמובן. אני לעולם לא שוכח תפילה.

שאלה מהקהל: זו אולי שאלה קודרת אבל היא מיועדת לפאנל. איך אתם חושבים שזה יסתיים עבור עזה? בתוך ההקשר של ההיסטוריה הקרובה, שבו טרגדיות הובילו לתגובות מוגזמות ממדינות ושהמדינות הללו מכפילות מאמצים כשהנרטיב הולך נגדן. האם עזה מיועדת לאותו הגורל, או האם תהיה לקיחת אחריות?

מהדי חסן: מישהו רוצה לקחת את השאלה?

ד״ר יאסר ח׳אן: אם אני יכול, רק מלהיות בשטח, מרביתם לא הולכים לעזוב. הם יעדיפו לגווע ברעב ולמות, אבל הם לא הולכים לעזוב. ואז מה הולכים לעשות? הולכים לכפות עליהם, להרים אותם, ולשים אותם – הם לא הולכים לעזוב. זה מספר אחת. ומספר שתיים – הסוף, אני יודע שהוא יהיה שחרור. אין לי ספק בכך. בנוגע למתי זה יקרה, זו הבעיה היחידה.

שאלה מהקהל: [שמי הוא] [ככה״נ] סבאח אחמד. אני גם עיתונאית ובמקרה כיסיתי את המלחמה במשך שנה, מאז שהיא התחילה. אבל אחרי שנה ויתרתי, בגלל שהתמונות שיצאו מעזה היו כל כך מחרידות. אני גם אמא. וכשאני ישנה בלילה, אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים שמופצצים שם. וכפי שהרופא [ד״ר יאסר ח׳אן] תיאר, נמצאים במצב רע ודל מאוד. אז השאלה שלי כאן היא, בזמן שאנחנו עורכים את הדיונים האלה ומפגינים ברחובות וכשאנחנו מושכים השקעות ודוחפים להטיל סנקציות על ישראל, מה הצעדים מכאן הלאה? מכיוון שככל שאנחנו רוצים לזוז קדימה הם סוגרים עלינו, הורגים יותר ויותר אנשים בעזה, אז באופן פרקטי – ככל שאנחנו מדברים יותר עזתים נהרגים, יותר פלסטינים מתמודדים עם זעם [המתקפה].

מהדי חסן: אתה רוצה להתמודד עם השאלות של הגברת? כמעט נגמר לנו הזמן – היא מתקשה לישון בלילה. צעדים פרקטיים.

ד״ר יאסר ח׳אן: כן, קווי ודעי שהאנשים בעזה עדיין מלאי תקווה. כן, הם עברו הרבה. ורבים מהם גם איבדו הרבה, אבל עדיין יש להם תקווה. אם מדברים אתם – אני מדבר אתם באופן קבוע, החברים שעוד יש לי בעזה – והם שואלים אותי מה שלומי. אני שברתי רגל והם שואלים אותי מה שלומי. הם סובלים ברצח עם, אבל עדיין יש להם תקווה. וזה מה שנותן לי תקווה ובגלל זה אני יודע שהשחרור יגיע בגלל האנשים. ולא בגלל אף דבר אחר. זה בגלל מי שהם.