עם רדת הערב על עזה ב־30 באוקטובר 2023, הודיע משרד הבריאות הפלסטיני כי בית החולים לידידות טורקיה-פלסטין נפגע באופן חמור בתקיפה אווירית של ישראל. התקיפה הרסה צנרת מים, תשתיות חשמל וצינורות של מיכלי חמצן. בימים שקדמו לכך, תקיפות דומות פגעו באזורים סמוכים לבתי החולים שיפא, אל־קודס ובית החולים האינדונזי בעזה, המעניקים מחסה לאלפי מטופלים ולעשרות אלפי עקורים.

עבור הצוותים הרפואיים המנסים להשאיר את בתי החולים פעילים, התקיפות האוויריות הן רק אחת מני דאגות רבות. מאז החלטת ישראל ב־7 באוקטובר לנתק את גישת המובלעת הנצורה למזון, מים, חשמל וציוד רפואי, הדיווחים מהאזור כוללים מראות מחרידים: קטיעות שבוצעו ללא הרדמה, משאיות גלידה שהוסבו לחדרי מתים מאולתרים, ופגים שמוחזקים בחיים באינקובטורים שתלויים במלאי דלק ההולך ואוזל במהירות. לפי משרד הבריאות בעזה, המחסור, בשילוב עם ההפצצות, כה חמור עד שהוא הוביל לסגירת שליש מבתי החולים ושני שלישים מהמרפאות ברצועה. "מערכת הבריאות כאן גוססת", אמר רופא פלסטיני ל-Time. "אם החשמל יפסק, זה הסוף. המקום ייהפך לקבר אחים".

גם במצב נואש זה, רופאים פלסטינים עובדים מסביב לשעון במטרה להציל כמה שיותר מטופלים. מספר הפצועים בעזה מוערך כעת ביותר מ־21,000. ככל שמספר הפצועים קשה בהפצצות עולה והמשאבים אוזלים, ניצבים אנשי הרפואה בפני דילמות בלתי אפשריות. ד״ר יוסף אל־עקאד, מנהל בית החולים האירופי בעזה, מתאר מחסור חמור במקום אשפוז עד כדי כך ש"נאלצנו לתעדף: להעריך איזה מטופל עשוי להפיק את המרב מכל מיטה". ד״ר המאם אל-לוח מספר על מצב דומה בבתי החולים אל־אקצא ושיפא, שם מחסור חמור בציוד ובתרופות אילץ את הרופאים "לתעדף מטופלים צעירים ובריאים יותר". אל־עקאד מתאר את הייסורים שבהם כרוכה קבלת ההחלטות הבלתי אפשריות הללו: "זה מחריד. זו החלטה כל כך קשה לקבל".

דיווחים אלו מעידים על חומרת המצב הנוכחי, אך הם גם מדגישים כיצד המצור הישראלי בן 16 השנים על עזה שקדם למלחמה, אילץ לאורך זמן את בתי החולים לפעול בתנאים לא מיטביים וללא אספקה חיונית. סבבי לחימה קודמים פגעו כבר הם באיכות הטיפול. "עברנו שבע מלחמות", אומר ד״ר רידא אבו-אסי בדיווחו מבית החולים אל־נאסר. "בכל מלחמה השירותים הרפואיים שהצלחנו לספק הידרדרו". לנוכח המצב ההולך ומחמיר של משבר הרפואה בעזה, הרופאים מדגישים כי סיום המצור לבדו לא יספיק למתן שירותי בריאות איכותיים באזור, אלא נדרשת גם חירות לפלסטינים. כפי שאומר אל־עקאד: "אני חושב שאנחנו צריכים פלסטין חופשית כדי שנוכל לחיות בשלום".

"אתמול נאלצתי להפסיק החייאה של מטופלת… כי אם הייתה חוזרת לחיים, לא הייתה לנו מכונת הנשמה לתת לה"
עדותו של ד"ר המאם אל-לוח, נפרולוג בבתי החולים אל-אקצא ושיפא, כפי שהובאה בפני מאיה רוזן בתאריך 26.10.23.
הערה: ד"ר אללה נהרג בהפצצה ישראלית ב-11.11.23

"הפכתי לרופא כדי לטפל באנשים בעזה. נאלצתי לעזוב את עזה ל־14 שנה כדי לקבל את התארים ואת ההסמכה הדרושים כדי להיות נפרולוג (רופא מומחה בכליות) – תחום שבחרתי להתמחות בו כי ידעתי שיש בו צורך. כשחזרתי, הזדעזעתי מהמחסור במשאבים הדרושים לי כדי לטפל במטופליי. עוד לפני המלחמה פעלנו בתנאים שרחוקים מלהיות אופטימליים, עם מחסור קבוע בתרופות חיוניות, בבדיקות מעבדה ובציוד קריטי. בתחום שלי, המשמעות הייתה למשל שהתקשינו לבצע דיאליזה לחולים; לעיתים קרובות לא הצלחנו להשיג תרופות מדכאות-חיסון או תרופות אנטי־פטרייתיות, וכן תרופות למחלות עצם, אנמיה או אי־ספיקת כליות מתקדמת. מטופלי דיאליזה מקבלים בדרך כלל זריקות לעידוד ייצור כדוריות דם אדומות, אך כשלא הייתה לנו גישה לתרופה זו, נאלצנו לתת עירויי דם במקום.

מאז המלחמה המצב החמיר. אנו מבצעים דיאליזה ליותר ויותר מטופלים, כולל כאלה שהגיעו אלינו מצפון רצועת עזה עם פגיעות כליה כתוצאה מההפצצות. אנו מקצרים את משך טיפולי הדיאליזה בחצי. תרופות רבות אינן זמינות כלל. לעיתים הרופאים מקבלים החלטות על סמך תחושת בטן כי אין גישה לבדיקות מעבדה. אתמול נאלצתי להפסיק החייאה של מטופלת שלקתה בדום לב ביחידת הדיאליזה, כי אם הייתה חוזרת לחיים לא הייתה לנו מכונת הנשמה לחבר אותה אליה. אנו חייבים לתעדף צעירים ובריאים יותר. איבדנו את היכולת להעניק טיפול אמיתי.

זו אינה הרפואה שחשבתי שאעסוק בה. רציתי להתקדם, ללמוד וללמד. בעזה לא התאפשר לי. אני מקווה לגדל את ילדיי להיות שאפתנים. לא לחשוב על מלחמה, טילים ורקטות. בכל יום אני רואה פחד בעיניהם. זה כואב מאוד. אם יש לך ילדים, אתה יודע כמה נורא זה לא להיות מסוגל להרגיע אותם. אנו רוצים לחיות בחופשיות כמו אחרים – להתפתח מדעית וכלכלית, ללכת ברחוב בלי לחשוש מהפצצות, לתכנן תוכניות, ללמוד, לחשוב, לצמוח, לנסוע, לחלום – להרגיש אנושיים באמת. לא לחשוב רק על צרכים בסיסיים. כך נראו חיינו תמיד, וכעת אני רוצה שהעולם ידע שאנו נמחקים בהמונינו. כך החיים לא אמורים להיראות".

"עד מהרה היו עוד ועוד מטופלים, אז פתחנו מחלקת טיפול נמרץ שלישית, ואז רביעית, חמישית, שישית… כל מיטה תפוסה"
עדותו של ד״ר יוסף אל־עקאד, מנהל בית החולים האירופי בעזה, כפי שהובאה בפני מאיה רוזן, בתאריך 27.10.23

"רצועת עזה נתונה למצור ישראלי מאז 2007. משמעות הדבר היא שב־16 השנים האחרונות חסרו לרופאים תרופות וציוד חיוני. לדוגמה, התקשינו להשיג מכשירים כמו MRI ו-CT, ואם הם התקלקלו נאלצנו להמתין לעיתים יותר משנה לחלק חילוף. אני מנהל את בית החולים האירופי בעזה, שהוא אחד מבתי החולים הגדולים ביותר ברצועה. בשלב מסוים לא היה לנו מכשיר CT במשך יותר משמונה חודשים, בגלל מחסור בחלק פשוט.

עיכובים כאלה ניתנים למניעה: קל להעביר חלקים מאירופה לירדן בתוך 48 שעות, ומשם לגדה בתוך ימים. אך להעבירם מהגדה לעזה נמשך חודשים כי הרשויות בישראל אינן מתירות כניסת ציוד כזה. אז אפילו אם יהיה לי את הכסף, ייקח לי שנה או שנתיים לקבל מכשור רדיולוגי חדש. יש בעיה דומה עם גנרטורים – כאשר אין מספיק חשמל בעזה, אנחנו מפעילים את הכל באמצעות גנרטורים, ואם הגנרטורים מתקלקלים, אנחנו נאבקים להשיג חלקי חילוף. אפילו לפני המלחמה, הדלק לא היה תמיד זמין, וכשכן, הוא תמיד היה יקר. מסיבות אלה, לספק שירות רפואי בטוח וטוב תמיד היה כרוך במאבק.

מאז 7 באוקטובר, כשנותקו החשמל והמים, המצב החמיר. בנסיבות אלה, אנחנו בקושי מצליחים לנהל את בית החולים, ובטח שלא לנהל אותו כפי שהיינו רוצים. לדוגמה, אנו נאלצים להשתמש במים מבאר מקומית, שאינם בטוחים כלל. בשבועות האחרונים הגיעו אלינו עשרות, מאות, אלפי פצועים. הגיעו גם גופות, ואם חושבים על מה קורה כשבניין מופצץ, אפשר להבין שחלק מהגופות האלה הגיעו בחלקים. כל מטופל מגיע עם הרבה פציעות, והוא דורש משאבים רבים – לעיתים טיפול של ארבעה מומחים בו זמנית. למשל, אם פצוע מגיע עם פגיעת ראש, פגיעת חזה ופציעות אורתופדיות (גפיים שבורות), המנתח הכללי, האורתופד, המומחה לכלי דם והנוירוכירורג צריכים לטפל בו ביחד. כל מטופל זקוק להרבה זמן ולהרבה משאבים. אבל אין לנו את המשאבים האלה, והמצב הולך ונעשה גרוע יותר ויותר. אנחנו זקוקים נואשות לדלק, מים, חשמל ולציוד רפואי, אפילו ברמת הברגים כדי לקבע את עמוד השדרה. וכמובן אנו זקוקים גם לכל התרופות הנחוצות לניתוחים. בינתיים, יש לנו רשימה ארוכה של מטופלים שזקוקים לניתוחים, במיוחד ניתוחים אורתופדיים ונוירוכירורגיים. המטופלים האלה צריכים להגיע למצרים או למקום אחר כדי לקבל טיפול רפואי, אבל הרשויות לא מאפשרות זאת כרגע.

בנוסף לאלפי הפצועים שהגיעו אלינו מאז תחילת המלחמה, אלפי עקורים שוהים בבית החולים כי הם סבורים שהוא בטוח. זה מאוד מקשה על העניינים מפני שהם נמצאים בתוך החדרים והמסדרונות ומשוטטים בבית החולים. האנשים האלו זקוקים למים, למזון, לחשמל, וזה מעמיס מאוד על השירותים הרפואיים.

המחסור החמור ביותר הוא במיטות טיפול נמרץ. כבר לפני המלחמה היו לנו רק 12 מיטות טיפול נמרץ בבית החולים האירופאי בעזה, מכיוון שמיטות כאלה הן יקרות והן דורשות ציוד רב. ברגע שהתחלנו לקבל כל כך הרבה פצועים קשים, פתחנו עוד מחלקה כדי שנוכל להגביר את התפוסה של הטיפול הנמרץ. ואז הגיעו אפילו עוד יותר חולים, אז פתחנו מחלקה שלישית, ורביעית, וחמישית, ושישית. כעת יש לנו 54 מיטות טיפול נמרץ, וכולן תפוסות.

המצב בטיפול הנמרץ כה חמור עד שאנו נאלצים לתעדף. עלינו להעריך איזה מטופל יפיק את מירב התועלת מכל מיטה. אם אנו חושבים שאין סיכוי שמטופל ישרוד, אנו נאלצים להשאיר אותו שימות, כדי שמטופל אחר יקבל את המיטה. יש מטופלים שבנסיבות רגילות היינו עושים להם החייאה, וכעת אנחנו לא עושים זאת, כי אין מספיק מיטות. זה דוחה. זו החלטה קשה כל כך.

מה שאני רוצה עבור עזה הוא חופש. אנחנו מצויים תחת כיבוש 75 שנה. הגיע הזמן לסיים את הסכסוך. כולם מדברים על שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו, אך לאף אחד אין דחף לממש זאת. אנו רוצים לחיות בשלום ולהבטיח עתיד טוב לילדינו. אני חושב שאנחנו צריכים פלסטין חופשית על מנת לחיות בשלום".

"הדלק לגנרטורים יאזל בקרוב. רוב מטופלינו מחוברים למכשירים שנסמכים על החשמל הזה"
עדותו של ד"ר רידא אבו-אסי, רופא ילדים ומנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית חולים אל-נאסר, כפי שהובאה בפני מאיה רוזן בתאריך 29.10.23

עברנו שבע מלחמות. בכל מלחמה איבדנו עמיתים שיש לנו זיכרונות מהם, ובכל מלחמה הידרדרו השירותים הרפואיים שביכולתנו לספק למטופלים. מאז תחילת המלחמה הנוכחית המצב קשה יותר. לאחר שבית החולים אל־דורה במזרח עזה הותקף, כל מטופליו הועברו אלינו, כולל טיפול נמרץ ילדים. יש מחסור בתרופות רבות ואנו מצמצמים שימוש בעירויים תוך ורידיים. אנו תלויים בסיוע רפואי מחו״ל, ואם הוא ייגמר, לא יהיה לנו יותר מה להציע. יש לנו גם מחסור בכוח אדם, כי רבים עזבו דרומה בתקווה למצוא מעט מנוחה למשפחותיהם. החשמל אינו מספיק, והדלק לגנרטורים יאזל בקרוב. מרבית המטופלים שלנו מחוברים למכשירים שנסמכים על החשמל הזה.

אני מטפל כעת בתינוק בן חודשיים מבית לאהיא (בצפון עזה) שכל משפחתו נהרגה. הוא הובא לטיפול נמרץ ילדים על ידי חברים מהקהילה שלו. אנחנו לא יכולים לשחרר אותו, פשוט כי אין לנו למי לתת אותו.

הבחירה שלי במקצוע הרפואה היא ביטוי של האהבה שלי למולדתי. אנחנו משרתים את אנשי ארצנו בדרכים שונות, אבל חשוב במיוחד לשרת את הילדים שלנו, שלא זוכים לחיות חיים נורמליים. לילדים האלה יש זכות שידאגו להם ויאפשרו להם לחיות חיים בריאים. לעת עתה, אנו סובלים ונאבקים, אך איננו יודעים כמה זמן נוכל להחזיק מעמד".