24 בנובמבר
ד"ר מוחמד אבו מוע'ייסב, סגן מתאם רפואי של MSF בעזה:
זו הפעם הראשונה שהצבא הישראלי באמת מכוון לבתי החולים, ובעיקר סביב בתי החולים בתחילה, עם תקיפות אוויריות כבדות סביבם. אך לאחר מכן, בראשון בנובמבר, הם החלו להפציץ בעוצמה בעיקר סביב בית החולים אל-שיפא, השכונה הקרובה אליו, ובית החולים האינדונזי בצפון. והיה ברור מה הם רצו.
המסר היה לפנות את בתי החולים, והם ביקשו מהצוותים במספר שיחות טלפון לעזוב את בית החולים, וגם מהאנשים שמצאו שם מחסה ומהמטופלים.
אז זה הפך ליותר אינטנסיבי, וזה דבר חריג, כלומר, אני מעולם לא ראיתי דבר כזה בעבר.
________________________________________
13 בנובמבר
מנתח של MSF בבית החולים אל-שיפא:
כעת המצב רע מאוד. אנחנו יכולים לראות עשן סביב בית החולים. הם פגעו בכל מה שסביב בית החולים ופגעו בבית החולים פעמים רבות.
אנחנו לא רוצים להישאר בבית החולים, אבל אנחנו רוצים שמישהו ייתן לנו ערובה שנוכל לפנות את המטופלים, כי יש לנו בערך 600 מטופלים שזקוקים לטיפול רפואי ושזקוקים לפינוי.
________________________________________
24 בנובמבר
ד"ר מוע'ייסב:
כאשר שמעתי שיש הפצצה באל-שיפא, או באל-נסר, או בכל בית חולים אחר שהיה מטרה, ניסיתי ליצור קשר עם הרופאים שנמצאים שם כדי לקבל מידע נוסף, לקבל מידע נכון ולאשר אותו.
אני יכול לומר לך, למשל, שלאחרונה בבית החולים לילדים, בבית החולים אל-נסר, היה לנו איש צוות שהתנדב שם, זהו בית החולים המרכזי לילדים בעיר עזה. הייתי איתו בקשר, וגם בית החולים הזה הותקף על ידי טנקים, הופגז על ידי טנקים.
________________________________________
10 בנובמבר
איש צוות זה של MSF מצא מחסה עם משפחתו והתנדב בבית החולים לילדים אל-נסר, בזמן שהיה עד לכך שהצבא הישראלי תוקף שוב ושוב את בית החולים:
אל תירו על בית החולים הזה.
אל תפגעו באזרחים, אל תפגעו במטופלים, אל תהרגו מטופלים.
אל תמנעו מאיתנו לקחת את המטופלים שלנו.
תחילה הם פגעו במחלקת האשפוז לילדים בקומה השנייה. הם גם פגעו בקומה הראשונה, במכלי המים, בחשמל ובמערכות החמצן.
החיים בבית החולים אל-נסר נעצרו. הציוד עבור הילדים בטיפול נמרץ, שתלוי במכונות הנשמה, הפסיק לעבוד. לא היה יותר חמצן.
הצבא החל לירות לעברנו באופן אקראי, כאשר פגזים נופלים ליד המסגד וליד החומה, מה שהפך לבלתי אפשרי לדעת מה לעשות.
אחד הרופאים באל-נסר עדכן את הצבא הישראלי שיש מטופלים ואנשים עקורים בתוך בית החולים.
הם אמרו שעלינו לעזוב. הוא (הרופא) אמר שעלינו לאבטח אמבולנסים להעברת המטופלים.
הצבא דחה את בקשתו ואמר שאף אחד לא יכול להגיע לקחת את המטופלים או לפנות את הפצועים. הרופא ביקש שהאמבולנסים יגיעו, אך הם מעולם לא הצליחו להגיע לבית החולים, ובוודאי שלא לקחת את המטופלים או הפצועים באזור הקבלה.
היה צלף שירה, מה שהפך לבלתי אפשרי עבור כל אחד לעזוב או לזוז. הרופא ביקש מהצבא דרך בטוחה לצאת מבית החולים. בתחילה הם הסכימו, ויצאנו החוצה. הם החלו לירות סביבנו, ולכן חזרנו פנימה ולא יכולנו לצאת.
הוא אמר להם: "אני לא יכול לעזוב אם אתם יורים עליי."
הם אמרו שהם הבטיחו מעבר בטוח בין 11:30 לצהריים.
עזבנו לאחר מכן, ידיים מורמות עם דגל לבן, נושאים את ילדינו ומשפחותינו.
חמישה מטופלים נשארו בטיפול נמרץ מחוברים למכשירי חמצן. השארנו אותם ולקחנו איתנו תינוק אחד. מצאנו אמבולנס מבית החולים אל-שיפא. הם לקחו את התינוק וביקשנו מהם להעביר אותו לפגייה בבית החולים אל-שיפא.
לראות מטופלים מתים מול עינינו זו התחושה הקשה ביותר שחוויתי בחיי. זו תחושה שאי אפשר לתאר. ליבנו נשבר עבורם. לא יכולנו לעזור להם, לקחת אותם או לטפל בהם. בקושי הצלחנו להוציא את עצמנו ואת ילדינו. אנחנו אזרחים, צוות רפואי ואזרחים עקורים.
________________________________________
24 בנובמבר
ד"ר אבו מוע'ייסב:
ד"ר **** הוא מנתח אורתופדי. הוא עובד חלקית עם MSF, והוא עבד במהלך המלחמה עד היום האחרון בבית החולים אל-קודס לפני שפונה, והם הותקפו היו מספר תקיפות סביב בית החולים אל-קודס. בתחילה היו תקיפות אוויריות סביב בית החולים. וכשיש תקיפות סביב בית חולים, זה אומר נזק היקפי חמור, חלונות, דלתות, הכול.
אבל זה מד"ר **** ששמעתי, כי התקשרתי אליו בעקבות האירועים. היה חם מאוד באותו זמן בבית החולים אל-קודס, והצלחתי להשיג אותו, והיו תקיפות אוויריות סביב בית החולים באותו מתחם, ליד החניה, מאחוריו, בבניינים סמוכים.
________________________________________
2 בנובמבר
מנתח אורתופדי של MSF, בית החולים אל-קודס:
אין לי אפשרות לצאת מבית החולים אל-קודס. אנחנו מתמודדים עם קשיים כי פיצוצים מתרחשים כל הזמן סביבנו.
ביקשו מאיתנו פעמים רבות לפנות את בית החולים. ואנחנו לא, כלומר, אנחנו לא יכולים, כי לא אומרים לאן לפנות ואיך לפנות את המטופלים. ובפועל יש לנו אלפי אזרחים בבית החולים. איך? איך לשכנע אותם לצאת? לאן? לאן ללכת?
________________________________________
10 בנובמבר
מנתח של MSF בבית החולים אל-שיפא:
יש הרבה מטופלים שכבר נותחו והם לא יכולים ללכת, לא יכולים להתפנות. הם זקוקים לאמבולנסים. אין לנו מספיק אמבולנסים לפנות את כל המטופלים האלה. הם הפציצו מבנים רבים סביבנו.
אנחנו לא יכולים לעזוב. אנחנו לא יכולים לעזוב כי מהבוקר ועד עכשיו ניתחנו בערך 25 מטופלים. אם אני לא כאן או מנתח אחר, מי יטפל בהם? […] יש מטופל שזקוק לניתוח. יש מטופל שכבר מורדם במחלקה שלנו. אנחנו לא יכולים להתפנות ולהשאיר את האנשים האלה בפנים.
________________________________________
24 בנובמבר
ד"ר אבו מוע'ייסב:
וחלק מהצוות שלנו, אפילו במשרד של MSF שעדיין נמצא בעיר עזה, ראו מהחלונות אנשים שוכבים ברחובות מתים, כלומר גופות.
בכל מקום בעולם, בתי חולים הם חסינים. זה בית חולים. אנשים הולכים לשם כדי למצוא מחסה כי זה אמור להיות מקום בטוח. אין להם יותר מקום, בתיהם נהרסו.
והמקום הבטוח, בכל העולם, הוא בית החולים, המסגד, הכנסייה. אבל בעזה לא, זה כבר לא בטוח.
בעזה, יש להגן על בתי החולים, הצוותים הרפואיים והמטופלים. יש צורך בהפסקת אש מיידית, מתמשכת ויציבה כדי למנוע מקרי מוות נוספים. יש להסיר את המצור כדי לאפשר זרימה בלתי מותנית ורציפה של אספקה הומניטרית ושל צוותים להיכנס לעזה.
________________________________________