חרפה לאנושות: רופא מעזה מתחנן בפני העולם לעצור את רצח העם של ישראל

איימי גודמן:
אנו עוברים כעת לחאן יונס שבדרום עזה, שם מצטרף אלינו ד"ר מוחמד סאקר, מנהל הסיעוד בבית החולים נאצר.

תודה רבה שהצטרפת אלינו, דוקטור. האם תוכל לתאר מה מתרחש בתוך ובסמוך למתחם הרפואי נאצר, ומה קורה בעקבות פינוי האוכלוסייה מהעיר עזה?

ד"ר מוחמד סאקר:
כן. שלום. תודה שהזמנתם אותי לערוץ שלכם.

המצב הנוכחי בתוך המתחם הרפואי נאצר הוא קטסטרופלי. לצוותים הרפואיים, כפי שאת יודעת כמעט שלא נכנס מזון לרצועת עזה, ולכן רובם עובדים בתנאים קשים מאוד. רבים מהם רעבים, וכמות המזון אינה מספקת, כך שכל הצוות סובל מתת־תזונה קלה עד בינונית. זה למעלה מ־23 חודשים שאנו עובדים ברציפות; אנו מותשים פיזית לחלוטין ואיננו יכולים לשאת עוד עומס. אנו גם לא יציבים נפשית, כי מדי יום אנו רואים הוצאה להורג של אזרחים. בכל יום מגיעים למתחם נאצר קרוב ל־100 אזרחים שנהרגו, מטנקים, מירי או מצלפים.

גם אנשי הצוות אינם בטוחים ולעיתים אף מותקפים בתוך בית החולים. בחודש שעבר חיל האוויר הישראלי תקף את בית החולים והרג ארבעה מאנשי הצוות שלנו — רופא, אחות ושני עובדים מנהליים בתוך המתחם. כפי שאמרתי, התנאים שבהם אנו עובדים הם קטסטרופליים, וישראל אינה מכבדת את החוק והתקנות הבינלאומיים, במיוחד כאשר היא תוקפת והורגת אותנו בתוך בית החולים.

המתחם הרפואי נאצר תוכנן לקלוט 350 מטופלים בלבד. כיום יש בו כ־1,000 מטופלים. אין מיטות. אנו משכיבים חולים על הרצפה — ללא אספקה, ללא ציוד. והמצב יחמיר כאשר תושבי העיר עזה יופנו לכאן. יהיה טראגי עוד יותר להתמודד עם מספר כה גדול של אזרחים.

יש דבר חשוב שעל העולם לדעת: אנו משוללי כל זכות אנושית. לדוגמה, אין לי זכות לקנות נעליים — אין נעליים בעיר. יש לי זוג אחד בלבד, שאני חולק עם חמשת בניי. גם אם יש בידי 1,000 דולר, איני יכול למצוא זוג נעליים אחד בכל העיר. לעיתים בלילה אני הולך יחף. מה שקורה כאן חייב להיפסק. רצח העם הזה חייב להיפסק. נשללו מאיתנו כל זכויות האדם.

אין תחבושות גזה בבית החולים. לפעמים אנו מפסיקים טיפול בפצעים כי אין גזה להחלפה, מה שמוביל להתפשטות זיהומים. לפעמים אין מדחומים, ואנו מנסים להעריך חום גוף במישוש. אין מכשירי CTG לבדיקת דופק עוברים, ולעיתים אין ערכות בדיקת CBC להמשך בדיקות מעבדה. המצב בעזה, ובמיוחד במתחם נאצר, קטסטרופלי ומפר כל זכות אנושית וחוק בינלאומי.

איימי גודמן:
משרד הבריאות הפלסטיני מדווח שלפחות שלושה בני אדם מתו ביממה האחרונה מרעב, והמספר הכולל של המתים מרעב הגיע ל־425, בהם 125 ילדים. בנוסף דווח כי חמישה בני אדם נהרגו בעת שחיפשו מזון בדרום עזה. מה משמעות הטיפול באנשים הגוססים מרעב ובפציעות מהפצצות? מהי השפעת תת־התזונה והרעב על הגוף?

ד"ר מוחמד סאקר:
כדי להסביר לקהל מה קורה כאן, אתחיל בנקודות חלוקת המזון. הצבא הישראלי משליך קרטוני מזון על הקרקע ומבקש מהאנשים לבוא לקחתם. כאשר הם מתקרבים — פותחים עליהם באש. לכן מדי יום אנו מקבלים 100 עד 400 פצועים מאתרי החלוקה.

כאשר הם מגיעים למיון, אנו מתמודדים עם שני אתגרים: פציעות מירי, ובנוסף מצב גופני קשה מאוד. האנשים מותשים, עם תת־תזונה חמורה — עור ועצמות. הם חיפשו מזון עבור עצמם ועבור ילדיהם, וכאשר הם נפגעים מטילים או מירי צלפים, הם מגיעים אלינו, ואנו נאלצים להתמודד גם עם הפציעה וגם עם התת־תזונה הקשה.

יש כיום שלושה מחנות ריכוז עיקריים: חאן יונס, המרכזי ועזה. מחנה חאן יונס משתרע על 25 קילומטרים רבועים בלבד, ובו יותר ממיליון בני אדם. אם חוצים את הקו האדום — מותקפים מיד. דמיינו מעל מיליון אנשים בשטח כה מצומצם, סובלים מתת־תזונה חמורה, מחוסר מערכת בריאות, מהתפשטות זיהומים. אנו בשלב קריטי — איננו יודעים כיצד להתמקד בפצועים, במורעבים ובהתפשטות הזיהומים.

פנינו בקריאה דחופה לקהילה הבינלאומית: עצרו את רצח העם הזה בהקדם. זו אינה מלחמה נגד פלסטינים — זו מלחמה נגד האנושות. זו חרפה לאנושות לרכז מעל מיליון בני אדם בשטח כה קטן ולהרוג אותם בטנקים, במטוסים, בצלפים, במניעת מזון ושירותי בריאות.

אני עצוב לא רק על מה שקורה לפלסטינים, אלא גם על הישראלים עצמם, שממשלתם מציבה אותם בצד האפל של ההיסטוריה. הקהילה הבינלאומית חייבת לשאול שאלות את ממשלת ישראל. הפסיקו להשפיל אותנו. איננו חיות שיש לאסוף למחנות עלובים כאלה ולהרוג. כאשר הרסו את בתינו ובתי החולים, ברחנו מערבה, וכעת אנו כלואים בשטח של 25 קילומטרים שאסור לחצותו.

נשללה מאיתנו כל זכות אנושית. איננו רשאים לאכול כראוי, לקנות נעליים, לאכול ירקות ופירות. אנו גוססים.

איימי גודמן:
ד"ר מוחמד סאקר, תודה רבה שהיית איתנו, מנהל הסיעוד במתחם הרפואי נאצר ליד חאן יונס שבדרום עזה.