לפני יומיים, ילד פונה לבית החולים הגדול ביותר בעזה עם כוויות שכיסו את רוב גופו.

שמו מוחמד.

הוא עדיין לא בן שנתיים.

לפני המלחמה, גזר דין זה כבר היה נורא מספיק. אבל בעזה כיום זוהי רק תחילתו של הסיפור.

אמו חיממה מים על אש קטנה בתוך אוהל המשפחה. כך כמעט כל משפחה חיה כיום. אין מטבחים, אין חשמל, אין פינות בטוחות שבהן ילד יכול לשוטט ללא סכנה. רק קירות בד, אבק, עשן והאלתורים היומיומיים הנדרשים להישרדות.

היא רצתה לרחוץ אותו.

לרגע, לא יותר ממשך של פעימת לב, היא הסיטה את מבטה.

ילדים בגיל הזה נעים בסקרנות מוזרה וחסרת פחד. מוחמד התקרב מדי לסיר. אולי ניסה לייצב את עצמו על קצהו, אולי פשוט הושיט יד לעבר האדים.

הסיר התהפך.

מים רותחים נשפכו על גופו.

כשהגיע לבית החולים א-שיפא, הרופאים תיעדו את מה שהם תמיד מתעדים ברגעים כאלה: כוויות מדרגה שלישית על פני כמעט שישים אחוז מהגוף.

העור על החזה והבטן התקלף. חלקים מהזרועות והרגליים הלבינו, סימן מובהק לכך שהשכבות העמוקות ביותר של הרקמה נהרסו.

הילד בכה עד שתשישותו השתיקה אותו.

הרופאים החלו בטיפול.

בבתי חולים רגילים, כוויות כאלה דורשות אספקה קבועה של גזה סטרילית, חבישות לכוויות, משככי כאבים, אנטיביוטיקה ומעקב קפדני אחר זיהום. כל שעה חשובה.

אבל עזה כבר אינה מקום רגיל.

מאוחר יותר באותו יום, אביו של הילד הגיע למרפאה שלנו.

הוא לא ביקש כסף.
הוא לא ביקש אוכל.

הוא ביקש גזה ותחבושות.

בהתחלה חשבתי שהוא צריך אותם לטיפול ביתי, או אולי עבור בן משפחה אחר שנפצע. אבל משהו בקולו רמז אחרת, אז התקשרתי לעמית שעבד במחלקת כוויות וכירורגיה פלסטית בבית החולים.

מה שהוא אמר לי היה קשה להבנה, אפילו כאן.

בכל פעם שהצוות הרפואי זקוק לחבישות עבור מטופל, עליו להגיש בקשה רשמית למחסן הרפואי המרכזי.

לא בגלל שזהו נוהל סטנדרטי.

כי האספקה כמעט נגמרה.

המחסור כה חמור שאפילו התרופות הבסיסיות ביותר, משככי כאבים פשוטים כמו פרצטמול, אינן ניתנות בחינם. הן מחולקות רק לאחר אישור בכתב, כאילו כל טבליה הייתה חפץ נדיר ויקר.

זוהי המציאות בתוך בתי החולים של עזה כעת.

ישנה עובדה נוספת שמסבירה כיצד מצב כזה התאפשר.

מאז תחילת השנה, הצבא הישראלי לא התיר לארגון רופאים ללא גבולות להכניס אספקה רפואית למרפאותיהם בעזה.

וכך הלילה, איפשהו בתוך מחלקות בית החולים, שוכב ילד שגופו עטוף בכוויות.

ואיפשהו בעיר מהלך אב.

הוא לא הולך לכיוון הבית, לא לכיוון השינה, לא לכיוון התפילה.

הוא הולך בעיר פצועה ומחפש תחבושות כדי שהרופאים יוכלו לטפל בבנו.

במקומות רבים, מלחמה נספרת במספרים: נפגעים, סטטיסטיקות, דיווחים.

בעזה זה לפעמים נמדד במשהו קטן בהרבה.

סיר עם מים רותחים.
ילד שנכווה.
ובית חולים שכבר אין בו תחבושות.