ד"ר מורגן מקמונאגל (יומן וידאו – בזמן אמת, במהלך פגיעה בבית החולים):
אז כרגע, ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים שלנו. לפני כ-20 דקות בית החולים נפגע מעל מחלקת המיון, בקומה השנייה. שמענו פיצוץ עצום וכל בית החולים רעד. נאמר לנו שזה היה טיל. אנחנו לא יודעים — זה מה שנאמר לנו — אבל הקומה השנייה בוערת ואנחנו תופסים מחסה ביחידה לטיפול נמרץ לפי כלל הקיר הכפול. יש לנו שני מטופלים במצב קריטי שהיינו בדיוק בדרך להחזיר לחדר הניתוח בגלל דימום פנימי. אחד הגיע כהעברה, אחד היה מקרה מוקדם יותר. יש כאן גם הרבה מטופלים פגיעים, ואנחנו מחכים לאישור מהאבטחה. לא יודעים מה יקרה. אולי נצטרך להתפנות.

ד"ר מורגן מקמונאגל (יומן וידאו – תיאור בדיעבד):
השעה היא לפנות בוקר של יום שני, 24 במרץ. בערב יום ראשון ה-23 היינו ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים נאסר, בקומה הרביעית. היו לנו שני מטופלים במצב קריטי מאוד שדיממו מפציעות מהיום — מרסיסים, מהדף — והתלבטנו את מי לקחת קודם לחדר הניתוח, כשלפתע שמענו פיצוץ חזק מאוד וכל הקומה רעדה. רק אז שמענו שיש פגיעה בבית החולים עצמו — שהתבררה כפגיעה בקומה השנייה, במחלקת הגברים הכירורגית, שם שוהים מטופלים לאחר ניתוחים. היו גם הרוגים.

ד"ר מורגן מקמונאגל (יומן וידאו – עם מטופל -ילד):
בוקר טוב. אתה בסדר?
מה הוא אומר?

עוזר רפואי: הוא מבקש: "אני רוצה ללכת הביתה."

ד"ר מורגן מקמונאגל: אתה יודע אם ההורים שלו חיים?

עוזר רפואי: המשפחה שלו — אמו פצועה, היא במחלקה הכירורגית לנשים. הוא גם איבד את אחיו ואחיותיו. הוא הילד היחיד שנותר להוריו. אמו פצועה ואביו בסדר.

ד"ר מורגן מקמונאגל (יומן וידאו – בסיור ביחידה):
עברו 24 שעות מאוד אינטנסיביות. בילינו כמעט כל הלילה בחדר הניתוח. היו פגיעות הדף רבות — רבות מאוד — אבל המקרה הקשה ביותר היה ככל הנראה מה שנשמע כמו מסוק אפאצ'י. שני ילדים צעירים הובאו מתים, בני כארבע וחמש. בנוסף, הייתה ילדה בת 11 עם פציעות קשות בגפיים התחתונות והעליונות מירי ממסוק אפאצ'י. מצבה קשה מאוד. תיקנו את העורק הברכיאלי שלה. יש סיכוי גבוה מאוד שתאבד את שתי הרגליים בגלל אובדן רקמות ושברים, וגם נזק קשה לידיים. בת 11. גם אביה הגיע פצוע קשה ומת במהלך הלילה. אמה, לפי מה שאני יודע, עדיין בחיים. זו המציאות שאנחנו מתמודדים איתה.

הקריין: ויקטוריה שוחחה אתמול עם מורגן מקמונאגל. הוא התנדב בעזה עם ארגון Medical Aid for Palestine. אני חייב להזהיר שהראיון כולל פרטים קשים מההתחלה. ויק שאלה אותו על מצבו של הילד מהיומן.

ד"ר מורגן מקמונאגל (ראיון):
כשעזבתי — עברו שישה ימים מאז — הוא היה במצב טוב. הוא היה המטופל הראשון שניתחנו כשקרסה הפסקת האש בבוקר יום שלישי, 18 במרץ. הוא היה שקט מאוד. ילדים פצועים שקטים מדאיגים יותר מילדים שצועקים — כי ילד שקט הוא ילד חולה מאוד. ב-20 הדקות הראשונות קבענו מוות להרבה אנשים, רובם ילדים. מבוגרים רבים הועברו ישירות לחדר המתים, במיוחד גברים, אבל נשים וילדים רבים הגיעו אלינו. לאחר הגל הראשון טיפלנו בו על אותה אלונקה עם שני ילדים נוספים — מיטה אחת לשלושה ילדים במצב קריטי. בסוף היינו צריכים להתחיל לנתח. הרמתי אותו ורצתי ארבע קומות לחדר הניתוח — לא סמכתי על המעליות בזמן הפצצות. הבטן שלו הייתה פתוחה, היה דימום שטופל, והייתה פגיעה בעורק הפופליטאלי — העורק הראשי מאחורי הרגל — שתוקן אצל ילד בן חמש ללא ציוד מיקרוכירורגי. כף הרגל נראתה טוב, אבל יש נזקים נוספים לעצמות, לשרירים ולעצבים. עדיין קיים סיכון שיאבד את הרגל. כשעזבתי הוא כבר התנהג כמו ילד רגיל — מתלונן. פגשתי את אביו שנתן אישור להשתמש בסרטון. אמו נפצעה — אולי איבדה עין. שניים או שלושה מאחיו לא שרדו.

המראיינת:
ושמענו אותך שואל, ""האם הוריו בחיים?"" ואני תוהה כמה פעמים ייתכן ששאלת את השאלה הזו כאשר אתה מטפל בילד במהלך פרק הזמן שבו עבדת בבית החולים הזה.

ד"ר מורגן מקמונאגל:
ברוב המקרים לפחות אחד ההורים היה מת או פצוע קשה. הייתה ילדה במיטה לידו, שהייתה השניה שניתחתי, שגם הייתה עדיין בחיים ובמצב טוב כשעזבתי. היא הייתה בערך בת חמש או שש. הייתה לה פגיעה בכליה, פגיעה בכבד, הוצאתי לה את הטחול, וגם פגיעה במעיים. זה מה שרסיסים עושים — מדובר במתכת חדה במהירות גבוהה מאוד שמתעופפת לכל הכיוונים, ויש אלפי חתיכות כאלה. אבל גילינו, אחרי שהערנו אותה מההנשמה יומיים לאחר מכן, שהיה לה רסיס בצד השמאלי של המוח. לכן היא הייתה משותקת לחלוטין בצד הימני של גופה. היה לנו גם ילד נוסף בן שנה, שסבל מפגיעת רסיסים בבטן, וכשהוא התעורר, הוא קרא לאמא שלו — אבל אמא שלו הייתה מתה. הילד הצעיר ביותר שניתחתי היה בערך בן ארבעה או חמישה חודשים. והייתי אומר שהגיל הממוצע היה בין אולי 8 ל-14.
המראיינת:
מהרגע שבו הפסקת האש קרסה, ב-18 במרץ, עבדת משהו כמו 20 שעות ברציפות. ב-20 הדקות הראשונות בערך, כבר אמרת שקבעת מוות לילדים רבים. האם אתה יודע כמה? האם אתה יכול להיזכר?
ד"ר מורגן מקמונאגל:
ובכן, היו חמישה או שישה אנשי ארגונים לא ממשלתיים שעשו את אותה עבודה, והיו שם גם הרופאים והאחיות הפלסטינים. הייתי אומר שב-20 הדקות הראשונות אני אישית קבעתי מוות של בין שמונה לשנים-עשר אנשים — ילדים ונשים. היה קומץ של גברים. אבל כן הלכתי לחדר המתים ביום למחרת לזמן קצר, והייתי שם גם קודם. יש שני חדרי מתים שיכולים להכיל 25 גופות כל אחד — מלאים לחלוטין, כולל גופות על הרצפה — אז מדובר בלפחות 60 עד 70 גופות. ואז על רצפת חדר המתים היו חלקי גוף רבים נוספים. לכן קשה מאוד לספור כמה נהרגו באופן מזעזע. רבים אינם ניתנים לזיהוי, כך שלעולם לא יידרשו על ידי משפחותיהם. או אפילו אם כן ניתן לזהותם, לעיתים בני המשפחה גם הם מתים, והם פשוט ייקברו בקבר אחים, ללא סימון. וזו המציאות. גם ילדים.
אבל כן שמתי לב שכאשר העניינים נרגעו, בערך סביב שעת הצהריים המוקדמת, כשיצאתי מחדר הניתוח לשתות מים, עברתי דרך היחידה לטיפול נמרץ — זו יחידה עם 20 מיטות — כל מיטה הייתה תפוסה. חזרתי בערך בשבע או שמונה בערב, שזה הזמן שבו שוברים את הצום, והיחידה לטיפול נמרץ הייתה מלאה רק בחצי — כי השאר מתו. וזו המציאות כאשר מתמודדים עם אירוע רב נפגעים.
המראיינת:
עכשיו, אתה מדבר על זה בצורה מאוד עניינית. מה שאתה מתאר הוא בלתי נתפס ומעורר מצוקה עמוקה. ברור שזו העבודה שלך — אני מבינה לגמרי, זו הסיבה שיצאת לשם כדי לעזור — אבל איך אתה מעבד את מה שראית?
ד"ר מורגן מקמונאגל:
כאשר דבר כזה קורה, אתה נכנס למעין מצב מקצועי שבו אתה חייב לבצע את העבודה ורוצה לעשות את המיטב עבור המספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים. וכמו שאמרתי, יש לי ניסיון מבית החולים סנט מרי בזמן גרנפל, גשר וסטמינסטר, גשר לונדון. עבדתי בבית החולים קווין אליזבת' בברמינגהם באגף הצבאי בשיא מלחמת עיראק האחרונה, כשחיילים צעירים רבים חזרו עם פציעות קשות מאוד. אבל זה היה, ללא ספק, הגרוע ביותר. עבדתי במרכז עירוני גדול בצפון אמריקה שבו ראינו שמונה עד עשרה מקרי ירי בלילה — אבל שום דבר לא מתקרב לזה — לא רק בגלל ההיקף העצום, אלא בעיקר בגלל מספר הילדים הפצועים קשה מאוד. ואני מתכוון — פצועים קשה מאוד. זה מאה אחוז מעשה ידי אדם. ואני לא מתכוון לאנושות באופן כללי — אני מתכוון למעשה של בני אדם. יש אנשים שמאוד מתרגשים מזה. רוב האנשים בעבודה הומניטרית באזורי סכסוך יכולים לעבד את החרדה והמצוקה שלהם, ולעיתים קרובות נדבר על כך עם הצוות מאוחר יותר. אבל אני חייב לומר שכשהדברים סוף סוף נרגעו, הרגשתי הרבה כעס. הרבה כעס — כי זה ניתן למניעה לחלוטין. הרגשתי גם מידה מסוימת של כעס על כך שהרשיתי לעצמי להיות במצב שבו אני צריך לטפל בילדים חולים מאוד, שלא היו אמורים להיות במצב כזה. ואחר כך זה התחלף באשמה. חלק מהרופאים הפלסטינים הם יוצאי דופן, עושים עבודה מדהימה. ובשיא הלחימה הם התמודדו עם זה כל לילה. כל לילה. ויכולת לראות את זה — איך הם נכנסים לפעולה מיד. לכן הרגשתי הרבה אשמה כשעזבתי. ואני לא מפחד לומר זאת — אני גבר לבן מהעולם המערבי. יש לי את הפריבילגיה לעזוב — יש כוחות בדרג ממשלות וארגונים שיכולים להוציא אותי משם. אבל אני משאיר מאחור מטופלים חולים מאוד באזור שבו זה יקרה שוב, ועמיתים שיצטרכו להתמודד עם זה שוב ושוב.
המראיינת:
בלילה שבו בית החולים שבו עבדת נפגע — זו עובדה, ואני רק מיידעת את המאזינים שלנו — שבין ההרוגים באותו לילה, לפי חמאס, היה מנהיג בכיר של חמאס. הם אומרים שהוא טופל שם. צה"ל אומר שזה לא נכון — שהוא היה שם למטרות טרור. כאשר בית החולים נפגע, אני מניחה שאתה נכנס מיד לפעולה, ולא חושב על ההישרדות שלך.
ד"ר מורגן מקמונאגל:
ובכן, היינו בקומה הרביעית. רוב הפעילות שלנו מתרחשת בקומה הרביעית, שהיא הקומה העליונה. היו שם המגורים שלנו, היחידה לטיפול נמרץ וחדרי הניתוח. הקומה השנייה נפגעה — מחלקת הגברים. זו מחלקה שבה הייתי כל יום, עושה ביקורים, בודק מטופלים, מבצע מעקבים. למעשה, תכננתי לרדת לשם מאוחר יותר באותו ערב כדי לראות מטופל — תיקנתי עורק ברכיאלי ופציעת ירי מוקדם יותר באותו יום, ואני בדרך כלל אוהב לבדוק מקרים כאלה לפני שאני הולך לישון — זה עוזר לי לישון.
המראיינת:
אז יכולת להיהרג.
ד"ר מורגן מקמונאגל:
ייתכן, ואני באמת מופתע שאף איש צוות לא נהרג. באמת מופתע. ראינו את ההרס בתוך המחלקה, ואני לא מומחה לבליסטיקה, אבל מבחינת פיצוצים זה היה קטן יחסית למבנים אחרים שקרסו. אבל זה הרג את המטרה ועוד אחד — נער בן 16 שניתחנו יומיים קודם לכן. והסיבה היחידה שכנראה לא הייתי שם היא כי היינו בטיפול נמרץ עם שני מטופלים שדיממו ונזקקו לניתוח, וניסינו להחליט את מי לקחת קודם כששמענו את הפיצוץ. בהתחלה חשבתי שזה מחוץ לבית החולים, ואז אחרי כשתי דקות אנשי הביטחון אמרו שהבית חולים נפגע. ואז אתה תוהה — האם אנחנו עכשיו מטרה? לקח בערך 20 דקות להבין שזו הייתה פגיעה ממוקדת ושבית היחולים לא היה היעד כשלעצמו. אבל כולנו יודעים שזה מנוגד לחוקי המלחמה ולכל הקודים ההומניטריים ולאמנת רומא מ-1998 לפגוע במתקנים רפואיים. ובכל זאת זה קורה — לא רק בעזה, אלא גם במקומות אחרים בעולם.
המראיינת:
מבין המטופלים הרבים שטיפלת בהם, מי נשאר בזיכרונך?
ד"ר מורגן מקמונאגל:
אותו ילד קטן — כי הוא סיפור הצלחה ואני מקווה מאוד שישמור על הרגליים שלו. אני בקשר עם רופאים שמטפלים בו כעת ביחידת שיקום הגפיים של MSF. הילד בן החמש שנאלצתי לפתוח לו את החזה והבטן בלי ידית אזמל — גם הוא בולט בזיכרוני. למרות שטיפלתי בפציעות קשות רבות, בעיקר במבוגרים, מעולם לא נאלצתי לעשות זאת לילד. ולמרות שהוא היה בחיים בסוף הניתוח, הוא מת כשמונה שעות לאחר מכן. הילד הזה יישאר איתי תמיד.

מראיינת: תודה שהיית איתנו. תודה שדיברת אלינו ואל הצופים שלנו. ד"ר מקמונאגל, תודה.
ד"ר מורגן מקמונאגל: תודה.