הודא [בתרגום]: ״פעם נראיתי ככה. המלחמה שינתה אותי.״

המגיש: הודא איבדה מחצית ממשקל גופה מאז חודש מרץ, אז סגרה ישראל את המעברים לרצועת עזה והטילה עליה מצור.

הודא [בתרגום]: ״תת־התזונה הפכה את השיער שלי לצהוב, כי חסר לי חלבון. אפשר לראות כאן — כך נראיתי לפני המלחמה. ככה.״

המגיש: אמה של הודא אומרת שהצרכים שלה פשוטים: פירות וירקות טריים, דגים, אולי מעט בשר. אבל היא לא תמצא כאן אף אחד מאלה. ארגוני הסיוע אומרים שכלל האוכלוסייה ניצבת בפני רעב המוני.
אמיר בן השלוש ישב באוהל עם משפחתו כשהוא נפגע מרקטה. הצוותים הרפואיים הצליחו לחבר מחדש את המעיים שלו ולעצור את הדימום, אך אין באפשרותם להזין אותו כראוי. במקום זאת, הוא מקבל דקסטרוז — תערובת של סוכר ומים שאין לה כל ערך תזונתי. דודתו באה לבקר אותו, אבל אמיר נותר למעשה לבדו. אמו ואחיו נהרגו בתקיפות. אביו אינו מדבר עוד.

דודתו של אמיר [בתרגום]: ״אבא שלו נמצא במצב נורא ואינו מסוגל לקבל את המציאות. מה עשו הילדים האלה? תגידו לי, מה היה הפשע שלהם?״

רופא חדר המיון, ד״ר עאדל חוסיין: ״נמצא איתי כאן התינוק חסן, יחד עם אמו. חסן היפהפה בן שלוש, ובכל זאת הוא שוקל רק שישה קילוגרמים. בגילו הוא אמור לשקול כ־15 קילוגרמים. הוא אינו מסוגל להרים את הרגליים או את הידיים, מפני שאין לו אנרגיה. הוא אינו מסוגל לבכות. אין לו שרירים, מפני שהגוף מפרק את השרירים כדי להפיק מהם אנרגיה. כך שלא נותרו אלא עור ועצמות.״

המגיש: חסן מת יומיים לאחר שהסרטון הזה צולם. המראות הנואשים האלה לא נגרמו בשל מחסור במזון. כמויות גדולות של מזון ממתינות במעברים או מוחזקות במחסנים בתוך הרצועה. התמונות האלה של סיוע במזון הופצו על ידי ישראל. גורמים ישראליים טוענים שהאו״ם אינו מצליח לחלק אותו. אולם הישראלים והאמריקאים נטלו לידיהם את השליטה בחלוקת המזון. 400 מרכזי הסיוע של האו״ם נסגרו. במקומם מנסה האו״ם לארגן שיירות סיוע, אך לדבריו הוא אינו מצליח להשיג את האישורים הנדרשים ומתמודד עם הגבלות דרקוניות על הכנסת הסיוע.

ד״ר עאדל חוסיין: ״זה מעשה ידי אדם. זהו רעב שנגרם בידי אדם. זהו משבר שנגרם בידי אדם.״

המגיש: לפעמים מחלקים מזון במטבחים קהילתיים המכונים תַכִּיָּה. ראשית צריך להמתין. אחר כך צריך להיאבק — על מרק מימי או מעט שעועית. כולם כאן נואשים. הנאבקים על האוכל שמנסים להביא לחם הביתה — דבר אינו מגן על הילדים האלה מפני עובדות החיים האכזריות. ורבים מהם עוזבים בידיים ריקות.

גורמים ישראליים אומרים שלא זיהו קיומו של רעב ברצועת עזה. אבל ברחובות, עצם כוח החיים הולך ודועך.