מגיש מהאולפן – טום, דוחא: שנתיים וחצי של רצח עם של ישראל בעזה הותירו את מערכת הבריאות על סף קריסה. אף בית חולים ברצועה אינו מתפקד במלואו. יותר מ-90% ממוסדות הבריאות ניזוקו או הושמדו כליל. ביום השני של הסדרה שלנו "עזה: הבטחות ומציאות", אנו בוחנים את ההרס השיטתי של מרפאות ובתי חולים. נדווח על סיפורם של מי שתלויים בתרופות מצילות חיים שאינם מצליחים להשיג. נעבור עכשיו אל הכתב והצוות בעזה.

כתב, עזה: תודה רבה, טום, וברוכים הבאים לסיקור המיוחד שלנו בשידור חי מחאן יונס. אני כאן בבית החולים נאסר, הגדול בדרום עזה וחבל ההצלה לחייהם של אלפי אנשים כאן. אך כמו רוב בתי החולים ברחבי הרצועה, הוא פועל באופן חלקי. רוב מתקני הבריאות ניזוקו, הושמדו או הוצאו משירות. ישראל, מצדה, עדיין מגבילה מאוד את הכנסת הסחורות לרצועה, ומציבה תרופות מצילות חיים מחוץ להישג ידם של רבים. עמיתי פגש משפחות של ילדים עם סוכרת מסוג 1 שמתקשות למצוא אותן.
כתב (דיווח על סוכרת): זאת אום אמיר, המחפשת אינסולין לבנה אמיר, בן ה-10, החי עם סוכרת מסוג 1 בעזה. בכל פעם היא חוזרת הביתה בידיים ריקות, נושאת את הדאגות לבנה. עם סטריפים שפג תוקפם. היא בודקת את רמת הסוכר בדמו פעמיים ביום, ובכל פעם התוצאה מדאיגה. לא רק הסטריפים פגי תוקף, גם האינסולין עצמו עבר את תאריך התפוגה.

אמו של אמיר: אני סובלת עם אמיר. האינסולין פג תוקף והסטריפים לבדיקות לא זמינים בשום מקום ברצועה. אנחנו יוצאים לחפש סטריפים ואינסולין, אבל אין אותם. ואם יש, הם יקרים מדי.

כתב: עבור נאבין חאבוש, כל יום שהיא עוברת בלי להתעלף מהיפוגליקמיה הוא ניצחון. אמה עוברת איתה על השיעורים כשהיא חוזרת מבית הספר. אבל יש שיעור חשוב אחד — שיעור התזונה הבריאה: מה לאכול וממה להימנע. אמה מצויה כל הזמן בחרדה, משום שאינסולין שפג תוקפו הוא האפשרות היחידה הזמינה. זמן המשחק מוגבל לשעה אחת בלבד בתוך הבית, משום שגופה של נאבין חלש מאוד והיא מתעייפת במהירות, כך שתוכל להישאר תחת עיני אמה הפקוחות.

אמה של נאבין: אני דואגת לה מאוד, במיוחד כשהיא הולכת לבית הספר, כי טיפול שפג תוקפו אינו יעיל בכלל. כשהיא יוצאת, אני מחכה לה בדלת ומזכירה לה כל הזמן: "אם את מרגישה משהו, תגידי למורה."

כתב: רופאים מזהירים שהסיכונים בשימוש באינסולין שפג תוקפו עלולים להיות מסכני חיים. בבית החולים אל-רנטיסי לילדים, ד"ר ג'לאל אל-בראווי מודאג מהילדים עם סוכרת מסוג 1 ומהסיכונים שבשימוש באינסולין שפג תוקפו.
ד"ר ג'לאל אל-עראווי (מומחה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים): הסיבוכים של שימוש באינסולין שפג תוקפו יכולים לכלול עלייה פתאומית ברמת הסוכר בדם, או עלייה בחומציות הגוף, שעלולה להיות חמורה עד כדי צורך באשפוז ביחידה לטיפול נמרץ.
כתב: עבור משפחות רבות כאן, כל זריקה הפכה לשאלת הישרדות יותר מאשר החלמה. הורים נודדים מבית מרקחת לבית מרקחת, רודפים אחרי אינסולין וסטריפים שנעלמו, בעוד שחולי הסוכרת נאלצים לנווט בין סיכונים כדי לשרוד, בחוסר ודאות אם יראו את יום המחר. מועד אל-כחלות', עיר עזה, פלסטין.

כתב (דיווח על הרס מערכת הבריאות): תקיפות ישראליות הרסו באופן שיטתי את מערכת הבריאות בעזה. בתי חולים הותקפו שוב ושוב. רופאים ועובדי רפואה גם הותקפו במכוון. הפסקת אש שסוכמה באוקטובר האחרון לא עצרה את הרג אנשי הצוות הרפואי. לפי המשפט הבינלאומי, תקיפת בתי חולים היא פשע מלחמה. אך מאז תחילת המלחמה להשמדת עם של ישראל בעזה, תשתיות הבריאות ברחבי הרצועה הותקפו ישירות ושיטתית.
הראשונה הייתה פיצוץ עצום בבית החולים אל-אהלי בעיר עזה באוקטובר 2023. משרד הבריאות הפלסטיני אמר כי 500 בני אדם נהרגו ומאות נפצעו. ישראל הכחישה, האשימה את חמאס, שהכחיש את ההאשמה. מאז, הצבא הישראלי המשיך לתקוף בתי חולים ומוסדות רפואיים בצפון, במרכז ובדרום עזה. התקיפות אילצו חולים קשים לצאת לרחובות.
באוגוסט בשנה שעברה, תקיפה כפולה בבית החולים נאסר בדרום עזה הרגה 20 בני אדם. ביניהם חמישה עיתונאים, כולל אחד שעבד באל-ג'זירה. הצבא הישראלי גם הטיל מצור על מספר בתי חולים והחזיק אנשי צוות רפואי וחולים בשבי. בפשיטה אחת כזו בבית החולים כמאל עדואן בדצמבר 2024, נעצר המנהל שלו, ד"ר חוסאם אבו ספיה. הוא מוחזק כבר יותר מ-500 ימים ללא כתב אישום רשמי. הוא הופיע בפני בית המשפט העליון הישראלי ב-10 ביוני דרך ועידת וידאו.
אמבולנסים ושיירות סיוע הותקפו גם הם. במרץ בשנה שעברה, הצבא הישראלי תקף שיירת סיוע וצוות חילוץ בדרום עזה, והרג 15 עובדי סיוע. משרד הבריאות הפלסטיני אומר ש-1,700 עובדי בריאות נהרגו מאז תחילת המלחמה.
ישראל גם חוסמת סיוע רפואי לעזה. תרופות, ציוד לניתוחים, אפילו חומרי הרדמה נחסמים. למרות הפסקת האש, הסגרים המתמשכים בגבולות שאנו רואים, לצד בעיות לוגיסטיות ואיסור על עמותות נדבנות חשובות, הותירו את בתי החולים במחסור חמור. כיום, מתוך 38 בתי חולים וכמעט 160 מרפאות ראשוניות, קצת יותר ממחצית פועלים, אך אף אחד מהם אינו מסוגל לפעול בתפוסה מלאה.
לפי משרד הבריאות בעזה, כמעט 21,000 אנשים היו אמורים לקבל אישור לצאת מעזה עד עכשיו — זה מה שהובטח בעסקת הפסקת האש בתיווך ארה"ב שסוכמה באוקטובר, כששליש מהם אמורים היו להיות חולים הזקוקים לטיפול רפואי דחוף, יחד עם שני מלווים לכל אחד. בפועל, פחות מ-7,500 אנשים הורשו לצאת בסך הכול — שיעור עמידה של 36% בלבד. כיום, עשרות אלפי אנשים שהוכרזו לפינוי דחוף עדיין כלואים בעזה. רבים לא ישרדו.

כתב (ראיון באולפן): ד"ר אחמד אל-פרח הוא ראש מחלקת הילדים בבית החולים נאסר, מצטרף אליי כעת באולפן כדי לספר על המציאות הרפואית שהם עוברים מאז היום הראשון של רצח העם, לעומת מה שהובטח שיתרחש במהלך הפסקת האש והשלב הראשון שלה. תודה, ד"ר אחמד, שהצטרפת אלינו היום. אנו יודעים שאתה פועל בבית החולים נאסר מאז היום הראשון של מלחמת רצח העם הזו, וכי אתה אחראי למתן טיפול רפואי לעשרות מטופלים מדי יום. האם תוכל לספר לנו יותר על מה שהשתנה באופן חמור לאחר כמעט שלוש שנים של מלחמת רצח העם בעזה בבריאותם של ילדי עזה?

ד"ר אחמד אל-פרח (מנהל מחלקת ילדים, בית החולים נאסר): ראשית, תודה שנתתם לי את ההזדמנות לדבר על המצב בעזה אחרי 1,000 ימים של המלחמה התוקפנית, או המלחמה הפלילית הזו. אתם יודעים, זה לא משהו כמו פשע פלילי רציני נגד עזה — לא, לא. זה משהו שמכוון ליסודות הקיום האנושי, משהו שאנו מכנים "רצח עם בריאותי". הם תוקפים את מגזר הבריאות. כפי שאתם רואים, הם ניסו להפוך את בית החולים לשלד בטון. הוא ללא שירות, ללא אספקה רפואית, ללא רופאים. הם כיוונו לכל דבר בבית החולים, כי הם מכוונים לעצם הקיום האנושי.
מה ההבדל בין עכשיו למה שהיה לפני המלחמה? אפשר לכתוב על זה ספר לימוד. נתחיל מתחילת המחזור. כשאישה נעקרת ממקום למקום, והיא רוצה להרות — היא אישה נשואה. לצערי, אין לה את ההזדמנות להרות. אין פרטיות. היא נעקרת ממקום למקום. אם היא בהיריון — וזה למרבה הצער מפחית את שיעור הפוריות במהלך המלחמה בעזה — אז למרבה הצער התינוק יהיה חלש. יש סיכוי, לצערי, ללידה שקטה, למומים מולדים, לעיכוב בגדילה תוך-רחמית, ללידה מוקדמת. למה? כי אין לה ויטמינים, תוספים; אין לה מים מתאימים; אין לה מזון מתאים; היא מורעבת; היא תחת מצוקה פסיכולוגית קשה בזמן פינוי, בזמן עקירה, בזמן התקפה כאן או שם. וכשהיא רוצה להגיע לבית החולים, אין לה תחבורה להגיע.

כתב, עזה: ד"ר אחמד, העלית נקודה חשובה מאוד לגבי המחסור בציוד רפואי. מנקודת המבט שלך, כיצד יכולים בתי החולים בעזה, כלומר, מה שנותר מהם, להמשיך לספק שירותי בריאות לנוכח המחסור הזה?

ד"ר אחמד פרח: חברי, ציפינו שעם הפסקת האש המזויפת הזו הכול ישתנה. אבל אני אומר לכם, ונשבע על כך, שהתקופה הזו היא התקופה הגרועה ביותר מבין 1,000 הימים האלה. זאת אומרת, ציפינו שהרבה ציוד רפואי ייכנס לעזה, אך לצערנו זה לא קרה. רק דוגמה אחת: חולי סוכרת, הילדים — אין להם אינסולין. זה הורמון החיים עבורם. אין להם ערכות לבדוק גלוקוז בדם. אין להם HbA1c. היום היתה לנו ישיבה בבוקר — אין לנו [מכשיר לבדיקת] גזים לדם עורקי לטיפול נמרץ ילדים. אין לנו אלקטרוליטים עבורם. אין לנו ספירת דם מלאה אמיתית. חסרים לנו הרבה בדיקות. אם נבקר במחלקה האורתופדית, אין לנו מקבעים פנימיים וחיצוניים. הרבה ניתוחים נעצרו בעזה. אפילו דיאליזה של הדם הופסקה ב-50%, בגלל מחסור בציוד ובמכשור.

כתב, עזה : בהחלט, זו מציאות מטרידה מאוד. תודה רבה שהצטרפת אלינו באל-ג'זירה. כפי שמציין ד"ר אחמד, זו מציאות מטרידה מאוד. כעת, הגישה לטיפול עבור חולי לב נעשית קשה יותר ויותר. יש רק מכונת לב מתמחה אחת שעדיין עובדת בעזה. וכפי שמדווחת עמיתתי, זוהי המתנה מלווה בחרדה עבור מאות מטופלים הזקוקים לטיפול דחוף.

כתבת (דיווח קרדיולוגי): דפיקות לב מואצות, כאב בחזה, עורק חסום, והפחד הגובר שהעזרה לא תגיע בזמן. עבור חולי הלב בעזה, כל יום מביא חוסר ודאות חדש. בתוך בית החולים אל-קודס של ארגון הסהר האדום הפלסטיני, הרופאים נלחמים כדי להציל חיים עם משאבים מוגבלים מאוד ורק מכונת צנתור אחת. אך המכונה לבדה אינה מספיקה.

ד"ר ואאל חיג'אזי (קרדיולוג): זוהי מכונת הצנתור היחידה שפועלת כיום בעזה. במשך ששת החודשים האחרונים, היא מילאה את התפקיד המרכזי בהצלת חייהם של חולי לב. אבל אם המטופל מגיע ואין לנו את האספקה או הציוד הנדרש, איננו יכולים לטפל בו. אנחנו חייבים להפנות אותו לחו"ל, ואיננו יודעים אם ישרוד מספיק זמן כדי לקבל טיפול. אני משער שרבים מהחולים עלולים להידרדר ולמות בזמן ההמתנה.

כתבת: אבל האתגר חורג הרבה מעבר למכונה אחת. ציוד מתמחה כמו סטנטים וחומר ניגוד נדירים בצורה קריטית. בלי אספקה חיונית זו, רבים מההליכים הקרדיולוגיים מצילי החיים פשוט אינם ניתנים לביצוע. הרופאים אומרים שהם נאלצים לתעדף רק את המקרים הדחופים ביותר. לפחות 500 מטופלים נמצאים ברשימות המתנה להליכים קרדיולוגיים, ורבים ממתינים שבועות בזמן שמצבם מחמיר.

מטופל לב: אני מפחד שאקבל שבץ בזמן שאני מחכה לניתוח. ביקשתי הליך צנתור, אבל אמרו לי שאין להם את האספקה ושהטיפול זמין רק מחוץ לעזה. אני לא יכול לצאת מעזה. אלפים מחכים. עד שיגיע תורי, ייתכן שכבר יהיה מאוחר מדי.

כתבת: עבור אלה שברשימה, כל יום שחולף מביא עמו עוד סיכון וחוסר ודאות. עד שתגיע אספקה נוספת, הרופאים אומרים שהם נותרו עם החלטות קשות. מאחוריי נמצאת מכונת הצנתור היחידה הפועלת בעזה. עבור אלפי מטופלים כאן, הגישה לחדר הזה היא ההבדל בין חיים למוות. אל-ג'זירה, עזה, פלסטין.

כתב, עזה: חולי סרטן נאבקים לשרוד את הסכסוך ואת מחלתם. אם בת 30 עוברת טיפולי כימותרפיה בזמן שהיא עקורה ונאבקת למצוא מזון. היא חולמת על היום שבו תוכל לצאת לקבל את הטיפול הנחוץ לה בחו"ל. הנה סיפורה במילותיה שלה.

חולת סרטן (אם בת 30), אמני שקשק: גיליתי את המחלה לראשונה במהלך המלחמה. זה התחיל בתסמינים שנגרמו מעייפות ומערכת חיסון מוחלשת מאוד. כל הזמן חליתי והרגשתי עייפות קיצונית. מאוחר יותר הרופאים מצאו שתי גושים בשד — גידול. הם הסבירו שיש רקמה חריגה שלא אמורה להיות שם ושאני זקוקה לביופסיה. עברתי את הביופסיה בתנאים קשים מאוד, כשמלחמה והפגזות סביבי. אחרי זה התחלתי בסדרות של כימותרפיה. נאלצתי להתחיל כימותרפיה בזמן מלחמה ורעב. בחרתי להמשיך בטיפול אף שלא היה מזון זמין. הגוף שלי היה חלש מאוד ומשקלי ירד ל-42 ק"ג. הייתי מגיעה לטיפול ולעיתים קרובות לא הייתי חזקה פיזית מספיק כדי לקבל אותו. הרופא ריחם עליי ונתן לי נוזלים דרך הווריד כדי שאוכל לסבול את הכימותרפיה. לא היה מזון ראוי, לא משאבים וגישה מוגבלת לטיפול. אפילו ההגעה לבית החולים הייתה קשה בגלל המלחמה, ומציאת תרופות הייתה מאבק מתמיד. בסך הכול קיבלתי שמונה מנות כימותרפיה תוך כדי תנועה בין אזורי עקירה קשים. עברתי מאזור עקירה אחד לאחר עד שלבסוף הגעתי לכאן ובהמשך עברתי לאל-מוואסי, שם אני חיה עכשיו, שאינו מתאים למצב שלי או למחיה בכלל. יש עשן, שריפות, ריחות קשים וזיהום נרחב. אנחנו חיים ליד מים עומדים והסביבה אינה בטוחה או בריאה. המשאלה הנוכחית שלי היא לצאת מעזה ולקבל טיפול בחו"ל. הרופאים אמרו לי שכל עוד אחיה כאן, אמשיך להזדקק לכימותרפיה. מחוץ לעזה יש מכונות מתקדמות, טיפולים מתקדמים בגידולים, אפשרויות ניתוח והקרנות. הרופא שלי אמר לי: "כל עוד את כאן, אמשיך לתת לך כימותרפיה כי הטיפולים האחרים אינם זמינים, אבל יש סיכון שהגידול יתפשט בכל גופך". אני מקווה לצאת בהקדם האפשרי, לקבל את הטיפול שאני צריכה ולחזור לילדיי ולחיי כפי שהיו פעם. אני פוחדת מהמוות. אני לא רוצה למות ולהשאיר את הילדים שלי מאחור. אני מפחדת.

כתב, עזה: זה הכול ממני ומהצוות כאן בעזה. ביום שלישי נבחן את המציאות החברתית של החיים ברצועה. לעת עתה, חוזרים לדוחא.