עשרות עובדי רפואה מעזה עדיין מוחזקים בישראל ללא מידע על מצבם.
*בעלה של אישה אחת נלקח מעבודתו כפרמדיק אמבולנס לפני שנתיים. היא חיכתה עד לאחר הפסקת האש, אך הוא מעולם לא חזר הביתה.*
תמונה: לאחר שחרורו משנתיים של מעצר בישראל, צוות בית החולים מקבל את פניו של ד"ר אחמד מוהנא בבית החולים נאצר בחאן יונס שברצועת עזה, פלסטין הכבושה, ב-13 באוקטובר 2025.

"הרגשתי באמת מאושרת במשך כמה שעות, בעומק ליבי, בפעם הראשונה מזה שנתיים שלמות", אמרה מהא וואפי.
בליל ה-12 באוקטובר, וואפי וחמשת ילדיה בקושי הצליחו לישון. זה היה מצב שהם הכירו היטב מאז מתקפות ה-7 באוקטובר, במהלך שנתיים של תקיפות ישראליות בלתי פוסקות על עזה. אך באותו לילה לא ההפצצות הישראליות הן שהחזיקו אותם ערים.

הפעם, זה היה משום שהאמינו שלמחרת בעלה ואביהם, אניס אל-אסטל, יהיה בין אלפי הפלסטינים שישוחררו מבתי כלא בישראל, כחלק מהסכם הפסקת האש.

"דיברנו על מה נעשה כשבאבא יגיע. איך הוא ייראה? מה נאכיל אותו, ומה נציע לו לשתות?" היא סיפרה ל–"אינטרספט". התעוררתי מוקדם, ותכננתי ללכת לשוק ולקנות לו בגדים ואוכל. רק עוד כמה שעות, אם ירצה השם, אחרי שנתיים של מעצר, בעוד כמה שעות הוא יהיה איתנו."
היא כמעט שלא ראתה את בעלה במשך כל המלחמה. ב-2 בדצמבר 2023, אל-אסטל, מנהל שירותי האמבולנס בדרום עזה, היה במשימת פינוי חולים מהצפון, כאשר הוא ושלושה עמיתים נוספים נעצרו על ידי כוחות ישראליים בצומת נצרים, צומת מרכזי ברצוע. מאז, וואפי וילדיה חיכו לשובו – וכעת נראה היה שהרגע סוף סוף הגיע.

או כך לפחות חשבה.

ב-13 באוקטובר, כאשר עשרות פלסטינים עצורים שוחררו והוחזרו לעזה, התקשר אחד מעמיתיו של בעלה: אל-אסטל לא נראה בשום מקום.
"זו הייתה תחושה שאי אפשר לתאר", אמרה. "הבנים שלי צעירים — גברים צעירים — ויש לי בת אחת. בכינו כמו ילדים קטנים. הבן הקטן שלי, בן שבע, בכה את נשמתו. יש דברים שמילים לא יכולות להסביר."

על פי Healthcare Workers Watch, קבוצה שהוקמה על ידי עובדי רפואה פלסטינים ובינלאומיים כדי לעקוב אחר התקפות על שירותי הבריאות בפלסטין, אל-אסטל הוא אחד מלפחות 95 עובדי רפואה פלסטינים — מתוכם 80 מעזה — שעדיין מוחזקים ללא כתבי אישום בבתי כלא בישראל.
בין אלה שנותרו כלואים נמצא ד"ר חוסאם אבו־סאפיה, מנהל בית החולים כמאל עדוואן בצפון הרצועה, שנחטף לאחר מתקפה אכזרית על בית החולים בדצמבר 2024.
על פי Healthcare Workers Watch, יותר מ-400 עובדי רפואה פלסטינים נעצרו על ידי הרשויות הישראליות מאז 7 באוקטובר 2023.

"רובם נלקחו ממקום עבודתם בזמן שניסו להציל חולים. זה כולל אנשים שנלקחו מהאמבולנסים שלהם, במהלך עבודתם או מבתי חולים," אמרה רבקה אינגליס מ־Healthcare Workers Watch.
"מדובר בעובדי שירותי בריאות, שאמורים להיות מוגנים באופן ספציפי במסגרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי."

מאז ה-7 באוקטובר, תקף הצבא הישראלי שוב ושוב בתי חולים ברחבי עזה — מצפון ועד דרום — וחסם אספקת תרופות וציוד חיוני נוסף. יותר מ-1,700 עובדי בריאות נהרגו. האומות המאוחדות תיארו את ההתקפות כ"הרס ממוקד" של מערכת הבריאות- "רצח התרופות".

פלסטינים מעזה, כמו אניס אל-אסטל, מוחזקים מכוח החוק הישראלי לכליאת לוחמים בלתי חוקיים, המאפשר מעצר ללא כתב אישום לפרק זמן בלתי מוגבל, וכן שלילת גישה לעורך דין למשך יותר מחודשיים. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל קבע כי החוק משמש ל"מאסר שרירותי של אזרחים פלסטינים מעזה", תוך היעדר כמעט מוחלט של דין וחשבון.

המעצרים הבלתי מוגבלים בזמן מותירים משפחות בעזה, כמו זו של וואפי, מנסות להשיג כל פיסת מידע על יקיריהן. כמה עצורים ששוחררו סיפרו לוואפי כי בעלה הועבר בין בתי כלא בישראל, אך היא אינה יודעת בוודאות היכן הוא מוחזק כעת. ’’הוא והצוות הרפואי עמדו להשתחרר", אמרה. "מה קרה? מה התרחש? האם הם נעצרו מחדש? אף אחד לא יודע."

כמעט 2,000 פלסטינים שוחררו ב-13 באוקטובר כחלק מהסכם הפסקת האש. מתוכם כ-1,700 תושבי עזה, שחזרו למעט שנותר מבתיהם.
ביניהם היה ד"ר אחמד מוהנא, ששימש בעבר כמנהל בית החולים אל־עוודה. כמו אל־אסטל, חלפו כמעט שנתיים מאז דרכה רגלו בעזה. כאשר חזר לבסוף, התקבל על ידי עשרות עמיתים שחיבקו אותו והרימו אותו על כתפיהם.
המחיר הפיזי של מעצרו נראה מיד לעין. מוהנא נעשה רזה מאוד — הרבה יותר מכפי שהיה כשנלקח.
"במהלך הזמן ששהיתי בכלא, שנה ועשרה חודשים, איבדתי 30 קילוגרמים (כ-66 פאונד) ממשקל גופי", אמר ל"אינטרספט".

מוהנא שהה בבית החולים אל־עוודה בצפון הרצועה כאשר הוא, יחד עם אנשי צוות נוספים, נלקח על ידי כוחות ישראליים ב-17 בדצמבר 2023, לאחר מצור על בית החולים שנמשך כמעט שבועיים. המקום הראשון אליו נלקחו, לדבריו, היה שדה תימן — בית כלא צבאי בישראל הידוע לשמצה — שבו הואשמו כוחות ישראליים, על ידי עצורים וארגוני זכויות אדם, בעינויים, אונס והתעללות.
מוהנא סיפר כי הוא ואחרים נחקרו באופן קבוע במשך עד שמונה שעות ברציפות..

אסירים הוחזקו שם בתנאים משפילים ביותר — בכלובים קטנים, חשופים לקור, ללכלוך ולהשפלה," אמר.
"עצורים רבים נאלצו להישאר בתנוחות כואבות במשך שעות ארוכות, לעיתים קרובות בעיניים מכוסות ובידיים אזוקות," אמר, כשהוא מתאר את מצבו ואת מצבם של אחרים.
"חיילים השתמשו בהפחדה ובהתעללות פסיכולוגית כחלק משגרת היום-יום. זה היה מאמץ מכוון לשבור את רוחנו ואת כבודנו."

בהצהרה ל"האינטרספט" מסר דובר הצבא הישראלי, המנהל את שדה תימן, כי הם "בוחנים ביסודיות טענות קונקרטיות בנוגע להתעללות בעצורים," והוסיף כי לא מתרחשת התעללות שיטתית.

מוהנא אמר כי היחס הקשה נמשך גם לאחר שהועבר לכלא קציעות, שם הוחזק עד לשחרורו. לדבריו, הוחזקו כ-40 איש בחדר ששטחו כ-500 רגל רבועה, וכי מקלחות וטיפול רפואי נמנעו באופן קבוע.
"הם פיתחו מחלות עור וזיהומים. איבדנו שני בחורים — אחד מהם, חבר שלי — בגלל דלקת בחזה," סיפר.
"הם לא נענו לבקשותיי לתת לו אנטיביוטיקה — ואיבדנו אותו."

לדבריו, ההתעללות נמשכה עד היום האחרון למאסרו, כאשר העצורים נקשרו והוכו על ידי שומרים לפני ששוחררו חזרה לעזה. עדותו משקפת הפרות נרחבות של זכויות אדם, שתועדו על ידי ארגוני זכויות אדם, בנוגע לאופן שבו מטופלים פלסטינים במערכת בתי הכלא בישראל. ’’בשדה תימן עשרות עצורים פלסטינים מתו — חלקם אף נהרגו. יש עדויות על אנשים שהוכו למוות שם," אמר נאג'י עבאס, מנהל מחלקת האסירים בארגון רופאים לזכויות אדם — ישראל.
מוקדם יותר השנה פרסם הארגון חקירה על מעצרם של עובדי רפואה פלסטינים, שתיעדה התעללות קשה בבתי כלא בישראל, כולל מניעת טיפול רפואי. ’’אנשים מתים. הם סבלו מבעיה רפואית שניתן היה לטפל בה בקלות, אילו הורשו לראות רופא."

מוהנא אמר כי ההתעללות הנפשית החמירה את האלימות הפיזית. היו להם מעט מאוד חדשות מעזה — רק מידע חלקי שהביאו עצורים שהגיעו אחריהם. גם עורכי הדין, בפגישות או בשיחות הנדירות שהורשו עם האסירים, חלקו מידע מוגבל בלבד, שכן היו כפופים להגבלות חמורות על מה שהורשה להם לחשוף. מוהנא נפגש עם עורך דין רק שלוש פעמים במהלך 22 חודשי מעצרו. לא היה לו מושג מה שלום משפחתו — או אם הם בכלל בחיים.

השומרים לעגו לעצורים הפלסטינים, סיפר. הם תיארו אילו אזורים הותקפו.
"עכשיו אנחנו הורסים את דיר אל־בלח, ואנחנו הורסים את נוסייראת", נזכר בדבריהם.
"את יכולה לדמיין מה אני מרגיש כשאני יודע שהמשפחה שלי גרה בדיר אל־בלח, ואין לי שום מידע עליהם?"
עבאס סיפר כי במשך חודשים נאסר על עורכי דין לבקר עצורים, בין היתר בשל ניסיונות להעביר להם מכתבים ממשפחותיהם בעזה או לפחות למסור שהם בסדר.

"האידיאולוגיה שמאחורי המדיניות הזו", אמר, "היא שימוש בתנאי המעצר עצמם כעונש — ככלי עינויים."
במקביל לעצורים, גם המשפחות בעזה חיו באי־ודאות מוחלטת לגבי גורל יקיריהן — מבלי לדעת אם הם חיים או מתים. מהא וואפי וילדיה חוו זאת במשך כמעט שנתיים מאז שאניס אל־אסטל ועמיתיו נלקחו. ב-2 בדצמבר 2023, כשבועיים לפני האירועים בבית החולים אל־עוודה, יצאו אל־אסטל ושלושה מעמיתיו למשימה מחאן יונס שבדרום עזה צפונה. מטרתם הייתה לפנות חולים, בזמן שהכוחות הישראליים המשיכו להעמיק את פעילותם ברצועה ותקפו את בתי החולים בצפון ללא הפוגה.

"זו לא הייתה המשימה הראשונה שלו. הוא פינה חולים פצועים פעמים רבות", אמרה וואפי.
"אם היה חושש שיש משהו נגדו — חס וחלילה — הוא היה מסרב לצאת. אבל הם יודעים שהוא נקי."
הפעם האחרונה שדיברה עם בעלה הייתה בבוקר שבו נלקח. היום החל בכאוס. וואפי, גם היא פרמדיקית, הייתה בעבודה כשקיבלה שיחת טלפון מילדיה, שסיפרו כי ביתם נמצא תחת צו פינוי מהצבא הישראלי. זמן קצר לאחר מכן התקשרה לאל־אסטל.

"ביקשתי ממנו שיעזור לי לארוז דברים חשובים — מסמכים ובגדים. הוא אמר שהוא בדרך לפנות חולים, ושמיד לאחר מכן יבוא לעזור לנו להתפנות."
כמה שעות לאחר מכן, בזמן שארזה את חפצי המשפחה, קיבלה שיחת טלפון מבלבלת מאחד מעמיתיו, שהתקשר להביע תנחומים. בתחילה חשבה שמדובר בצו הפינוי.
"לא, אני מדבר על אניס", אמר לה.
כאשר שאלה למה כוונתו, השיב כי אל־אסטל נעצר במהלך פינוי חולים בצפון.
זו הייתה מכה כפולה — ’’איבדתי גם את התמיכה שלי וגם את תחושת הביטחון שלי. התמיכה שלי, שהוא בעלי, והביטחון שלי, שהוא הבית.’’

לדברי עמיתו מוחמד אבו סמאך, שהיה עמו כאשר נעצרו, משימת האמבולנס אושרה מראש.
"עשינו תיאום מוקדם עם הצד הישראלי דרך הרשויות הרלוונטיות," אמר.
"אבל כשהגענו למחסום נצרים — נעצרנו. לא הבנו מה קרה."

אבו סמאך סיפר כי הוחזקו במתקן מעצר זמני המורכב מצריפים:
"חקרו אותנו שם, ואז העבירו אותנו למקום אחר יחד עם עצורים נוספים. היכו אותנו קשות — עברנו עינויים והשפלות."

בעוד שאבו סמאך ועמית נוסף שוחררו לאחר כשבועיים, אל־אסטל ועמית נוסף, חמדאן ענבה, נותרו במעצר. מאז, וואפי ניסתה להשיג כל מידע אפשרי ולהביא לשחרורו.

עורך דין של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם הצליח לראות את אל-אסטל רק מספר פעמים ספורות. במהלך אחד הביקורים, אמרה הקבוצה ל"אינטרספט", אל-אסטל אמר כי הוכה ארבע פעמים בשבוע אחד ו"תיאר ניתוק מוחלט מהעולם החיצון עד כדי כך שהעצורים מאבדים כל תחושת זמן ותאריך".

אל-אסטל "עבר חיפושים, התעללות מילולית, שפה פוגענית ואיומים", מסרה הקבוצה. הוא הופיע בבית המשפט אך ללא ייצוג משפטי, על פי המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, ולא ניתנה לו כל סיבה למעצרו.

לגבי חמדאן ענבה, עמיתו שנעצר עם אל-אסטל, הדבר היחיד שנודע בנוגע למעצרו הוא המידע הנורא ביותר: הוא מת או נהרג בזמן שהיה במעצר ישראלי.

בספטמבר 2024 היו דיווחים על מותו, אך הוא אושר רשמית על ידי ממשלת ישראל רק בתחילת 2025, על פי גישv, ארגון זכויות אדם ישראלי הפועל מטעם משפחתו של ענבה. גופתו לא שוחררה, ונסיבות מותו עדיין בגדר תעלומה עקב שיבושים בהעברת מידע על ידי הרשויות הישראליות.

"רשויות ישראל ניסו ללא הרף להסתיר מידע. למרות שאושר להשתתף בנתיחה שלאחר המוות, רופא המשפחה נדרש לחתום על הסכם סודיות, וכל בקשה שהגשנו להסרת הגבלה זו נדחתה", אמרה טניה הרי, מנכ"לית גישה, בהצהרה ל"אינטרספט". "התנהגות המדינה לועגת להליך תקין ומעלה חששות חמורים על פי המשפט הבינלאומי, במיוחד בנוגע לאיסור על היעלמות כפויה, החובה לחקור מקרי מוות במעצר ביעילות, והחובה לשמור על זכויותיהם הבסיסיות וכבודם של עצורים ומשפחותיהם".

ענבה הוא אחד מלפחות 75 פלסטינים, בהם ארבעה עובדי רפואה, שמתו או נהרגו במעצר ישראלי מאז ה-7 באוקטובר.
שירות בתי הסוהר לא הגיב לשאלות של The Intercept, ובהודעה בתגובה לכתבה זו, הצבא הישראלי לא התייחס לשאלות בנוגע לאל-אסטל או ענבה.

עבור פלסטינים ששרדו את מערכת הכליאה הישראלית, החזרה לעזה מסמנת את סיומו של פרק מחריד. החזרה למולדת הרוסה, לעומת זאת, מציבה אתגרים חדשים. כאשר הוחזר לעזה ב-13 באוקטובר, אמר מוהנא, לשעבר מנהל בית החולים אל־עוודה, כי היה המום לחלוטין למראה הנוף הפוסט־אפוקליפטי של הרצועה.

""אין רפיח, אין חאן יונס, אין עיר עזה — הכול הרוס", אמר. "אין אוניברסיטאות, אין בתי ספר, אין מרכזים רפואיים, אין בתי חולים. אין כאן שום דבר עכשיו."
האובדן שאליו חזר אינו רק ההרס הפיזי המוחלט, אלא גם החיים שנלקחו במהלכו — כולל מאות מעמיתיו, אנשי רפואה שנהרגו במהלך מאסרו. התוצאה היא מחסור חמור ברופאים בעזה, וזו אחת הסיבות לכך שמוהנא כה להוט לשוב לעבודתו, אף שעליו להתמודד גם עם תכנון עתיד משפחתו וגם עם תחילתו של תהליך ריפוי מהחוויה הטראומטית שעבר
’’אני מרגיש טוב יותר, אבל עדיין יש לי מיחושים, ואני לא מרגיש טוב במאה אחוז", אמר מוהנא. "אבל מחר אחזור לעבודה שלי. אני צריך להמשיך בעבודתי. אני צריך לשכוח את כל התקופה הקשה הזו שבה הייתי בכלא. אני חייב."

במהלך הפסקת האש הקודמת, בכל יום שבת שוחררו עצורים. מהא וואפי חיפשה בין קבוצות הפלסטינים המשוחררים, בתקווה למצוא סימן כלשהו לגבי אל־אסטל. כעת, לאחר יותר משנתיים שבהן ניסתה לשמור על משפחתה בחיים, כל שנותר לה הוא להמתין — לצד האזרחים שהיא מטפלת בהם במסגרת עבודתה.
"בעלי ואני נכנסנו לתחום הזה ולמדנו יחד לפני שהתחתנו", אמרה. "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו, ולכן בשבילנו זו לא סתם עבודה."

מסירותו של בעלה כחובש, שסייע לאנשים, מקשה עליה עוד יותר להבין מדוע נחטף. גם בזמן שנמשכת הפסקת האש השברירית, היא אומרת שקשה לה למצוא תקווה כלשהי, משום שבעלה עדיין מנותק ממשפחתו.
"אני לא יכולה להרגיש שמחה כשעמוד התווך של ביתנו לא איתנו. אבי ילדיי לא איתנו. בכל משפחה במחנה האבות מראים לילדיהם אהבה ומביאים להם דברים," אמרה. "אבל לא הילדים שלי. זו שמחה לא שלמה — שמחה שבורה, במובן האמיתי. יש דברים שאי אפשר לבטא במילים."