ד"ר אחמד יוסף: היום היה היום הגרוע ביותר. הם הפציצו עוד בית ספר.
הילדים לא מתים. הם נשרפים.
חיים. גוססים. תינוקות.
סליחה, זה גרפי.
(הסרטון כולל תמונות גרפיות, כולל אלימות וילדים פצועים קשה).
כתובית – בית חולים אל אקצא, עזה.
אני לא חושב שאנשים באמת מבינים כמה דברים גרועים.
כתובית – ד"ר אחמד יוסף הוא רופא ילדים אמריקאי ומנהל טיפול נמרץ אשר שהה 3 שבועות באחד מבתי החולים האחרונים המתפקדים בעזה.
מה שראיתי שם היה כל כך בלתי ניתן לתיאור. הבנתי שאני צריך לצלם ולתעד בסרטונים קטנים, אחרת אף אחד לא היה מאמין לזה. הדבר העיקרי שעשיתי שם היה מיון וטיפול באירועים רבי נפגעים. זה לא היה טיפול נמרץ מתקדם. לעתים קרובות לא הגענו לשם. ככל שנשארתי שם יותר זמן, הבנתי שתפקידי לא היה להיות רופא. הוא היה להיות עד. פתחתי קבוצת וואטסאפ שבה שיתפתי הרהורים וסיפורים כמעט כמו יומן.
כתובית – יומנו של ד"ר יוסף הוא דין וחשבון נדיר המתאר את העול הכבד של המלחמה על צוותי שירותי הבריאות והאזרחים, בייחוד ילדים.
5 ביולי
עדכון 14: זה גרוע יותר ממה שיכולתי לדמיין. רסיסים נשלפו מדופן החזה של תינוק בן שנה וחצי [תמונה בה הוא מחזיק את הרסיס בידו מעל התינוק]. כפפות הן מותרות. המוסטאט, עיקור מתקיים באמצעות אלכוהול ובטאדין, אם יש לך מזל. ד"ר נביל וד"ר מוחמד בקושי ישנו ב-48 השעות האחרונות.
אין להם את כל הכלים. החלוקים שלהם אינם עמידים למים. החשמל נופל באופן קבוע, אבל הם עובדים יחד, מקרה אחר מקרה, וממשיכים לנוע. קיבולת בית החולים הייתה אמורה להיות בין 150 ל-200 איש, והיו בו 700 חולים.
6 ביולי
הלילה הקודם היה קשה. שבר בגולגולת [מפנה לתמונת ילד פצוע]. אביו טפח לי על הכתף פעמים רבות ושאל מה דעתי. [מפנה לתמונת ילד יושב אשר מטפלים בגבו] הילד הזה ישב זקוף בלי משככי כאבים בזמן ששטפו את הרסיסים שלו. [מפנה לתמונה נוספת] ילד קטן עם פגיעה מפיצוץ, פגיעה מוחית קשה. הסיכויים שלו לשרוד קטנים.
כתובית – לפחות 10,000 ילדים פלסטינים נהרגו מאז החלה המלחמה לפי הרשויות בעזה.
9 ביולי
בכל פעם שאני לא חושב שזה יכול להחמיר, זה אכן מחמיר. היום, דיר אל בלח, האזור בו אני נמצא, הופצץ, מה שהוביל לאירוע רב נפגעים עצום בבית החולים. [תמונת ילדה] הרמתי בזרועותיי ילדה קטנה גוססת מהרצפה, כשכבר לא יכולתי לחכות לאלונקה והבנתי שהיא הולכת למות על הרצפה לרגליי. הילדה, ששמה פרח, הייתה בת 12, אבל בערך בגודל של בתי בת ה-10. אני עדיין יכול להרגיש את זרועותיה סביב צווארי בזמן שאני מקליד את זה.
היו עוד כמה ילדים שמתו היום. אחד בזרועות אביו. [מתאר תמונה] זהו אב שמנקה את בנו בפעם האחרונה. [מתאר תמונה] אם אוחזת בנעליים של הילד שלה. אני לא יודע אם הוא חי. לא היה זמן לעבד. יש לנו מספר מוגבל של מכונות. יש לנו מרחב מוגבל של מקום. יש לנו כמות מוגבלת של תחבושות. אין לנו מספיק דם לתלות עירויי דם. אין לי מספיק נוזלים כדי להעלות את לחץ הדם של האדם הזה. אבל ההחלטות התקבלו, וניסינו כמיטב יכולתנו.
12 ביולי
[מציין שמות אנשי צוות בתמונות] שמה של האחות הזו היה וואדה, שפירושו פרח. חבר שלי, אניס, תמיד מוכן עם קצת ניקוטין. אלאט, אח ביחידה לטיפול נמרץ והשף של היחידה לטיפול נמרץ. הוא אולי מבין רבע ממה שאני אומר, ולהיפך, אבל אני אוהב אותו. כל נותן שירותי בריאות שם חי בשני עולמות. בכל פעם שאמבולנס עוצר [סרטון פצועים מובהלים החוצה מאמבולנס], השאלה הראשונה שאנשים שואלים היא – מה הייתה השכונה? איפה נפלה הפצצה? האם זה היה המקום שבו המשפחה שלי הייתה?
13 ביולי
תדליקו חדשות. פיצוץ אדיר באזור צפוף בחאן יונס. הולך להיות עמוס.
כתובית – ב-13 ביולי הפצצה ישראלית באזור הומניטרי ליד חאן יונס הרגה לפחות 90 בני אדם ופצעה מאות נוספים.
כתובית – הצבא הישראלי אמר שהמטרה הייתה מוחמד דף, מפקד בכיר בחמאס.
ילדה קטנה שכבה על קופסת קרטון. אני מרים את קופסת הקרטון איתה. ואז אני רואה את פצע החזה החודר. לעזאזל, היא הולכת למות כאן ועכשיו במקום.
היום ראיתי את כל הדברים שלמדתי תיאורטית על חולי כוויות בהכשרה ובהשכלה שלי, קורים ממש מול עיניי תוך יום אחד. לעולם לא אשכח את התמונה הזו למשך שארית חיי. אחים [מפנה לתמונת שני אחים על מיטת אשפוז אחת. משמאל, הגדול מביניהם, ילד, עיניו עצומות, תחבושת על ראשו, מחובר למכשירים. מימין, האח הקטן, פעוט, עיניו עצומות, דם ועפר על פניו, ידו השמאלית מונחת על ידו של אחיו הגדול].