ד"ר אחמד יוסף: ביום הראשון שהייתי שם בבית חולים אל-אקצא, היינו ביחידת טראומה קטנה בחדר המיון. וכאשר התרחש האירוע רב הנפגעים הראשון, היה אחד כמעט בכל יום שהייתי שם, יכולנו לשמוע את הפצצות מרחוק וידענו שכעבור כ-45 דקות, אנשים יבואו בחתיכות. שילדים יוסעו בחתיכות על ידי יקיריהם. על עגלות חמורים, ובאמבולנסים, ארבעה או חמישה באמבולנס אחד. הייתה שם אישה צעירה ששכבה ממש ליד הנער הצעיר שטיפלתי בו. היא הייתה בת 22 או 23, עם כוויות על כל שטח הגוף. והיא לא יכלה לדבר כי כנראה הייתה לה בעיה בשאיפה, כי אותן כוויות ששרפו את עורה, כנראה שרפו את דרכי הנשימה שלה. ואישה צעקה מבחוץ, "היא בהריון". אז הפכנו אותה במהירות, כי היא הגיעה שכובה על בטנה, ומישהו שם מכשיר אולטרסאונד על בטנה והיה לה הריון בר קיימא של 18 עד 20 שבועות. אבל כשעשינו את הסקר המשני שלנו וניסינו להבין אילו פציעות נוספות היו לה, היתה לה […] שבורה מפיצוץ. היו לה כוויות שכיסו מעל 70% משטח-הפנים שלה, וזה גזר דין מוות בסביבה שבה לא ניתן למצוא גזה, ואין מים נקיים ואין אנטיביוטיקה. כולנו ידענו מה זה אומר, בחדר הטראומה, כבר דקות ספורות אחרי שפגשנו אותה. היא עמדה למות שם, והתינוק שלה עמד למות שם. ולא היה שום דבר שנוכל לעשות בנידון, כי ממשלת ישראל וצה"ל מונעים מאיתנו את היכולת לטפל באנשים במידה שמגיעה להם. לכל אדם מגיעה הזכות לסיוע רפואי במצבים רפואיים. היא לא הייתה לוחמת. היא הייתה אישה בהריון שישבה בביתה כשפצצה נפלה על ראשה. ובסופו של דבר היא עברה ליחידה לטיפול נמרץ. וכל יום שחיה עד מותה, היא סבלה מכאבים. כי לא היה לנו את סוג התרופות שהיינו צריכים כדי לטפל בכאב שלה. באמריקה, הייתי נותן לה שני [משככי כאבים] לפני שהייתי מחליף לה את התחבושות. ושם לא יכולתי לתת לה כלום. וכל בוקר כשהיינו עושים את הסיבוב בבית החולים, היינו עוצרים קודם ליד מיטתה. וכל אחד מאיתנו ומאנשי הרפואה, שהם גיבורים שיום אחד יהיו כאן ויספרו לכם את הסיפורים שלהם בעצמם, כדי שלא אצטרך לספר אותם במקומם – כולנו היינו שומרים על פה סגור ומחזיקים את הדמעות, כי ידענו שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. ידענו שהבלתי נמנע מגיע. עד שיום אחד נכנסתי, והמיטה שלה הייתה ריקה. והסיפור שלה הוא רק אחד מעשרות אלפים. ומשפחתה התאבלה עליה בדיוק כמו שאנחנו היינו מתאבלים על בני משפחתנו. והיא וכל אדם בעזה ראויים לכבוד ולתמיכה שהאחריות לה מוטלת על האנושות בכללותה ומחובתה לספק. אני עומד כאן, ואסיים במחשבה האחרונה הזו, שהיא הסיבה שאני מפסיד שינה. הסיבה שאנחנו בוכים דמעות אינה עוד עצב. זוהי תחושה שאין לנו יכולת, למרות שאנחנו מהמדינה החזקה ביותר בעולם, אנחנו מספקים את הפצצות שנופלות על האנשים התמימים האלה ואין לנו כוח לעצור את הזוועה.