אין צוות, אין ציוד, אין תרופות: רופא חוזר לעזה לאחר 665 ימים בכלא ישראלי
ד"ר אחמד מוהנא, אחד מיועצי שירותי החירום הבכירים ביותר במדינה, אומר שהיקף ההרס שראה עם שחרורו הביא אותו עד דמעות.
הדבר היחיד שהחזיק את ד"ר אחמד מוהאנה בחיים במהלך 22 החודשים שלו בבתי כלא ובמתקני מעצר בישראל היה החלום על שובו למשפחתו ולעזה. כשהשתחרר לבסוף לאחר 665 ימים כאסיר, הוא חזר הביתה וגילה שכל מקום שאליו חזר בזיכרונו נמחק.
בזמן שהותו בכלא, הוא ושאר האסירים היו "מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון", הוא אומר. כשהשתחרר הוא נסע מעבר לגבול ודרך עזה לבית החולים שלו, אל-עוודה. היקף ההרס שראה "גרם לי לרעוד… חזי התכווץ ודמעותיי החלו לזרום".
מוהנא, מרופאי ההרדמה ויועצי טיפול דחוף הבכירים ביותר בעזה, נעצר על ידי כוחות ישראליים בדצמבר 2023, כאשר בית החולים אל-עוודה היה תחת מצור.
כעת, בקושי שלושה חודשים לאחר שחרורו, למרות שהפסקת האש עדיין בתוקף באופן רשמי, הוא אומר שהוא ועמיתיו מתמודדים עם מתקפה נוספת כאשר מערכת הבריאות ההרוסה נאבקת להתמודד עם גל של מחלות ומקרי מוות שניתן היה למנוע.
מוהנא אומר שהוא חזר לבית חולים ריק מצוות, ציוד רפואי ותרופות. בזמן מעצרו, נהרגו 75 מעמיתיו באל-עוודה, הוא אומר. מאז ה-7 באוקטובר 2023, 1,200 עובדי בריאות פלסטינים נהרגו ו-384 נעצרו על ידי הצבא הישראלי, כך על פי ארגון Healthcare Workers Watch.
"אני מרגיש כאב וצער רב נוכח מה שאנחנו מתמודדים איתו", אומר מוהנא.
למרות הפסקת האש, 77% מהאוכלוסייה, כולל כ-100,000 ילדים, עדיין מתמודדים עם "רמות גבוהות של חוסר ביטחון תזונתי חריף", על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO). מוהנא וצוותו ממשיכים לטפל בילדים הסובלים מתת תזונה קשה אשר מפתחים בעיות רפואיות מורכבות כתוצאה מכך.
ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, כולל ועדה של האו"ם, הגיעו למסקנה שישראל ביצעה רצח עם בעזה, תוך התייחסויות תכופות אל חסימת הסיוע ההומניטרי על ידי ישראל והרס שיטתי של מערכת הבריאות.
"הפגיעה הצבאית המכוונת במערכת הבריאות הצליחה לא רק להרוס את התשתיות, אלא גם למנוע מהאנשים טיפול רפואי ולהגדיל את שיעורי התמותה", אומר מוהנא.
על פי משרד זכויות האדם של האו"ם (OHCHR), 94% מבתי החולים בעזה ניזוקו או נהרסו, מה שהותיר חולים, כולל תינוקות שזה עתה נולדו, ללא טיפול חיוני. הדו"ח מאשר כי למרות הפסקת האש, ישראל מנעה את הכנסת האספקה הרפואית וחומרי הזנה "החיוניים להישרדותם של אזרחים". מוהנא אומר שזה מוביל למקרי מוות שניתן היה למנוע.
כעת, המצב מחמיר עוד יותר, לאחר שישראל הודיעה כי תבטל את רישיונותיהם של 37 ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים הפועלים בעזה ובגדה המערבית הכבושה, בטענה כי לא עמדו בדרישות על פי כללי הרישום החדשים. אלה כוללים ארגוני סיוע רפואי כמו רופאים ללא גבולות (MSF).
"כיום, אין מכשיר MRI אחד מתפקד בעזה. יש רק סורק CT אחד", אומר מוהנא, מה שמקשה על רופאים, המסתמכים על מכונות קריטיות אלה, לקבל החלטות מושכלות במקרים מסכני חיים.
הוא אומר שחולי סרטן סובלים כתוצאה מהתפשטות גידולים, בעוד שהטיפולים הזמינים חסומים, וחלה עלייה באי ספיקת כליות עקב היעדר מכונות דיאליזה.
"אני רופא אבל אני חסר אונים ולא מסוגל לעשות דבר כדי לעזור לאנשים", אומר מוהנא. יחד עם זאת, הוא אומר שזה מדרבן אותו להמשיך לעבוד.
מוהנא, שהחל לעבוד מיד לאחר שחרורו, לא הצליח לנוח או להתחיל לעבד את הטראומה שחווה במתקני המעצר הישראליים. הוא אומר שעונה, הושפל ונמנע ממנו מזון וטיפול רפואי. דו"ח של האו"ם קבע לאחרונה כי לישראל יש "מדיניות דה פקטו" של עינויים מאורגנים .
תחילה הוא נלקח למרכז המעצר הידוע לשמצה שדה תימן, שם במשך24 ימים נותר כשעיניו מכוסות וידיו כבולות כל הזמן. במהלך העברתו למתקן מעצר באל- נקאב, מוהנא הוכה על ידי הכוחות הישראליים בצורה כה קשה עד שאחת מצלעותיו נשברה. הוא מספר שביקש משככי כאבים אך לא קיבל. "לא היו שירותים רפואיים כלל".
הוא אומר שראה שני גברים מתים עקב חוסר טיפול רפואי – מקרי מוות שלדעתו היו ניתנים למניעה לחלוטין, כולל זה של גבר בן 37 שהיו לו סימנים של חסימה במערכת העיכול.
"הלכתי לסוהרים ואמרתי להם שצריך לקחת אותו למרפאה בדחיפות וייתכן שיצטרך התערבות כירורגית דחופה", הוא נזכר. מוהנא אומר שהסוהרים לא עשו דבר. "הוא סבל מכאבים כל הלילה… הבטן שלו התנפחה והוא התחיל להקיא צואה בגלל חסימת המעיים".
מוהנא אומר שהוא היה "תמיד רעב" מכיוון שהם קיבלו אוכל מינימלי. בשלב מסוים, הוא הוכנס עם 40 עצורים לאוהל קטן מוקף בגדר, שם לא הייתה להם גישה לשירותים בין השעות 16:00 ל-5:00 בבוקר מדי יום. "זו הייתה לא פחות מטרגדיה".
מוהאנה מעולם לא הואשם.
כשהוא שוחרר, הוא נלקח חזרה לעזה. "האדם הראשון שחיפשתי הייתה אמי", הוא אומר. "חיבקתי אותה חזק. דאגתי לה כל כך… נשארנו בחיבוק הזה במשך חמש דקות לפני שמישהו הביא את עצמו להפריד בינינו".
כשראה את אשתו וילדיו שוב "הרגיש כאילו החיים חזרו אליי", הוא אומר. "זה היה רגע של אושר בל יתואר". בתו האמצעית סלמה, שהייתה רק ילדה קטנה כשהוא נעצר, הייתה עכשיו כמעט גבוהה כמוהו.
בעודו מתאושש מהטראומה של חוויותיו במעצר ומתמודד עם המשבר הרפואי העצום שעזה מתמודדת איתו, הוא אומר שהוא חש מעט תקווה לעתיד.
"אין עתיד לילדים שלי כאן. אני רוצה שהם יהיו בטוחים, שיהיה להם עתיד, שילמדו באוניברסיטאות טובות ויעבדו בעבודות טובות", הוא אומר. "כשאני לא בבית החולים, אני מנסה לחשוב על מקום שאוכל לקחת אותם אליו, לצאת יחד אבל אין לאן. אין מרחבים ירוקים. פעם בעזה היו חיים; מסעדות, חופים. עכשיו לא נשאר כלום".