ד"ר אחמד סיאם: פתאום אני שומע מטוס, ריח של אבק, אש. אני לא רואה כלום. ילדים לעולם לא צריכים לסבול את המצב הזה. אפילו כשאני נותן להם משככי כאבים, הם סובלים. הם מסתכלים עליי בעיניים שמבקשות נחמה, לא תרופה.

גלוריה ג’אנג: שלום, חברים יקרים. הייתי רחוקה מהפודקאסט ומרשתות החברתיות מסיבות אישיות. אבל האורח והנושא של היום פשוט חשובים מדי, אז אני חוזרת רק כדי לשחרר את הראיון הבלעדי הזה ששודר בשידור חי מעזה. הסיבה שהצלחנו לעשות זאת עכשיו היא בגלל הפסקת האש הנוכחית, זה נתן לנו הזדמנות סוף סוף לראיין את חברי היקר ד"ר אחמד סיאם, שהוא מנתח פלסטיני ב"רופאים ללא גבולות", שנמצא כעת בעזה במהלך המלחמה עם אשתו ושלושת ילדיו. "רופאים ללא גבולות" הוא ארגון הומניטרי המספק טיפול רפואי חירום לאנשים שנפגעו מסכסוך, מגפות ואסונות. בפרק הזה, תשמעו אותו לפעמים מכונה כ-MSF, שהוא ראשי תיבות בצרפתית של "רופאים ללא גבולות". ד"ר סיאם הוא בן אדם מדהים. הוא הקריב את חירותו, בחר באומץ להישאר בעזה במהלך המלחמה כדי לבצע ניתוחי חירום ולהציל חיים רבים, ולמרבה הצער כמה חודשים לאחר מכן אירע פיצוץ ליד ביתו, שהותיר את ילדיו פצועים ואת אשתו משותקת ובכיסא גלגלים. המצב הזה כמעט בלתי נתפס עבור רבים מאיתנו, אך סיפורו של אחמד הוא אחד מאלפים שחוו את המלחמה הזו. אני אסירת תודה שהוא חי ומשתף את סיפורו כאן בפודקאסט "ילד פנימי". ניסיתי לעזור למשפחתו להתפנות, אז אם יש לכם מידע או שאתם רוצים לעזור, אנא לחצו על קישור GoFundMe בהערות התוכנית. כידוע לכם, התוכנית הזו עוסקת כולה בריפוי טראומת ילדות, אך ילדים ממשיכים לחוות טראומה מדי יום באירועים ברחבי העולם. אנשים רבים לא יודעים שכמעט מחצית מאוכלוסיית עזה הם ילדים מתחת לגיל 18. המלחמה הזו הותירה אחריה לפחות 65,000 הרוגים, המספרים מטפסים בינתיים, כאשר למעלה מ-85% מעזה נהרסה. כעת עם יותר קטועי גפיים מכל מקום אחר בעולם. אז בואו נקרא לדברים בשמם. מה שהעולם עד לו הוא טקס הקרבת ילדים המוני לאור יום. אם הרגשתם מבולבלים לגבי מה שקראתם על המלחמה הזו, זו לא אשמתכם, כי המדיה החברתית ומחזורי החדשות שלנו מזוהמים בתעמולה. נחתמו עסקאות של מיליוני דולרים לשינוי האלגוריתמים ואפילו משפיענים מקבלים תשלום של מעל 6,000 דולר לפוסט כדי לקדם נרטיבים מסוימים על המלחמה. זו בדיוק הסיבה שלפני כמה פרקים אמרתי שעלינו להיזהר מאוד ממה שמזינים אותנו בחדשות ואני חושבת שכולם צריכים לרדת מהרשתות החברתיות. אולי אתם לא מסכימים עם הפוליטיקה והאמונות שלי. אבל כולם מסכימים שבסופו של דבר, דווקא האזרחים והילדים התמימים הם אלה שמשלמים את המחיר כשמדובר במלחמה. אנשים רגילים כמוכם וכמוני, בנות, בנים, אמהות, אבות, שרק מנסים לחיות את חייהם, שאין להם שום קשר להחלטות של מנהיגים. אלה שישרדו יצטרכו לשאת את הטראומה הזו לדורות הבאים. היום תשמעו כמה אמיתות קשות אך חשובות ישירות מקו החזית ההומניטרית בעזה ואני ממליצה לכם לצפות בגרסת YouTube או Spotify של זה, שכן אנו כוללים כמה תמונות וסרטונים שאחמד שיתף על משפחתו ועירו. אז בנימה אחרונה, חברים, אנא שלחו אנרגיה טובה או תפילה עם הפרק הזה. שתפו את זה באינטרנט עם חברים כדי שהסיפור הזה לא יישכח. פעלו בקהילה שלכם, השתמשו בקישורים שצירפנו בהערות התוכנית, וחבקו את יקיריכם חזק. כי אם יש משהו שתיקחו מהפרק הזה, זה שאתם לא יודעים מה יש לכם. אתם לא יודעים מה אתם לוקחים כמובן מאליו, עד שזה נעלם. אז בואו נתחיל את הראיון עם ד"ר סיאם, מיד אחרי ההקדמה הזו.

גלוריה ג’אנג: אתה בסדר?

ד"ר אחמד סיאם: כן, אני בסדר.

גלוריה ג’אנג: נהדר. בואו נתחיל. ד"ר אחמד סיאם, כל כך טוב לראות אותך שוב. אני כל כך שמחה שאנחנו סוף סוף יכולים לעשות את הראיון הזה עכשיו כשיש הפסקת אש. טוב לראות אותך.

ד"ר אחמד סיאם: טוב לראות גם אותך, גלוריה, ואני כל כך שמח לדבר איתך ולדבר בפודקאסט שלך, ועכשיו הגיע הזמן להפסקת אש, את יודעת, בעזה. זה זמן נהדר שחיכינו שנתיים.

גלוריה ג’אנג: כן, כן. דאגתי לך ולמשפחתך, וכרגע אתה מתקשר אלינו מבית החולים, נכון?

ד"ר אחמד סיאם: כן, כן, כן. אני במחלקה עכשיו. אני עובד במרפאה של רופאים ללא גבולות באזור. זה אזור הומניטרי , זה ליד העיר רפיח.

גלוריה ג’אנג: תודה. זה מאפשר לאנשים לדעת היכן אתה גר כרגע. אז בואו נעבור לשאלות. עבדת עבור רופאים ללא גבולות ובחרת להישאר כדי לעזור לקהילה שלך, כשאנשים אחרים עזבו את עזה, מה גרם לך להחליט להישאר?

ד"ר אחמד סיאם: באמת, זו לא בחירה קלה להישאר בעזה במלחמה הזאת. כידוע לך, כל דקה כאן, עומדים בפני סכנה רבה כל יום. אבל מכיוון שאני מנתח, אני יודע שמקומי כאן. יש לי הרבה מטופלים כאן שזקוקים לי, כידוע לך. המטופל שלנו תלוי אולי בניתוח אחד, תפר אחד יכול להחיות אותם, או פעימת לב אחת. וגם המטופלים שלנו לא יכולים לעזוב והם ממשיכים להגיע למרפאה שלנו, ממשיכים להגיע לבית החולים, אפילו כשהם יודעים שיש מחסור בתרופות, מחסור במכשירים. אנחנו התקווה היחידה עבורם.

גלוריה ג’אנג: כן, אמרת שיש הרבה אנשים שחוזרים לבית החולים. מה אתה עושה בשביל – מה אתה יכול לעשות בשביל החולים האלה?

ד"ר אחמד סיאם: אני נותן להם את כל הטיפול שהם צריכים. אני מנתח ועובד בחדר ניתוח. הייתי הרופא שאחראי על ניתוחים קלים. במצב הזה, מכיוון שבתי החולים מלאים בחולים, מלאים בפצועים, לא ניתן לבצע אותם בבית החולים הראשי. אז עשינו את זה כאן במרפאה של רופאים ללא גבולות. זו מרפאה כמו אוהל, כמו שאתם רואים, כמו אוהל, אוהל קטן, אבל הוא מוכן לביצוע ניתוחים קלים. כל חולה שנפצע מפיצוץ, מירי, מחומרי נפץ, וזקוק לניתוח דחוף להצלת חיים. ביצענו את הניתוח הזה בבית חולים, אני עובד בבית החולים אל-אקצא באזור האמצעי ולפני כן בבית החולים שיפא בעזה. עכשיו אחרי שנעקרנו שוב, חזרתי לעבוד בבית החולים אל-אקצא, אבל לא במשרה מלאה, רק פעמיים ביום.

גלוריה ג’אנג: כשאתה הולך לעבודה ולובש את מדי הרופא, איך אתה מרגיש? מה מניע אותך להמשיך להתמודד עם כל כך הרבה מצבים קשים?

ד"ר אחמד סיאם: את יודעת, כל מטופל שאני רואה, הוא מזכיר לי למה אני נשאר כאן, למה לא ברחתי מעזה ולא ברחתי לאזור בטוח. אנחנו עובדים כמעט בלי כלום, מערכת הבריאות קרסה לחלוטין. הכל שבור, אין ציוד, אין תרופות, אפילו אין הרדמה. לפעמים אין חשמל או מים נקיים. אבל אנשים, כמו שאמרתי קודם, עדיין באים, עדיין מקווים, עדיין שורדים. את יודעת, התקווה שלנו כאן מדבקת וכל ניתוח מוצלח מרגיש כמו ניצחון על המוות עצמו. לא רק עבור המטופל אלא גם עבור משמעות החיים בעזה.

גלוריה ג’אנג: זה כל כך עוצמתי. אני חושבת שקשה לרוב האנשים לדמיין מה צריך לעבור כל יום.

ד"ר אחמד סיאם : כן.

גלוריה ג'אנג : האם אתה מרגיש שכאשר הוכשרת אצל רופאים ללא גבולות, זה הכין אותך להתמודד עם זה? או שזה הרגיש הרבה יותר ממה שיכולת לדמיין?

ד"ר אחמד סיאם: כן, והעבודה עם רופאים ללא גבולות התחילה מאז תחילת המלחמה. עבדתי במשרד הבריאות בעזה, אבל כשהתחלתי לעבוד עם רופאים ללא גבולות, הכל השתנה מבחינת המנטליות שלי, מבחינת התפיסה שלי. זה הומניטרי. זה לימד אותי להיות סבלני, להיות אמפתי, וגם ההכשרה שלי השתנתה. הבנתי מה זו רפואה הומניטרית. אפילו למטופלים שלי, התחלתי להתייחס אליהם בפנים אחרות, עם פנים של טוב לב, פנים של ענווה. אני חושב שהם צריכים אותי, הם צריכים אותי יותר עכשיו במצב הזה. התחלנו, וגם כאן ברופאים ללא גבולות, התחלנו מכלום. בלי אספקה, בלי מבנה, פשוט הייתה לנו נחישות. כשחבר שלי, עמית שלי התקשר אליי, ביקשתי ממנו לפתוח הצעה לכל ארגון לא ממשלתי בינלאומי, מכיוון שיש הרבה שסבלו מפצע זיהום, פצע מרסיסים, מניתוח ריאות. אז הוא אמר לי שיש חבר שלו שעובד עם רופאים ללא גבולות ספרד. הוא אמר לו שהם עשויים לפתוח מרפאה ונוכל להציע להם הצעה אם הם יאפשרו לנו לעבוד, והם קיבלו את זה. אף ארגון לא ממשלתי לא עבד בהתחלה בעזה כי הם כולם מפחדים מהפיצוצים, מירי, וגם לא היה תיאום עם צה"ל, ואנחנו התחלנו מכלום. אנחנו התחלנו פשוט בנחישות, והם תומכים בנו בלוגיסטיקה, ובמכשירים, ובכל דבר, ועכשיו, אנחנו מטפלים באלפי חולים כל יום כאן במרפאה שלנו. עכשיו יש לנו יותר משלוש מרפאות בעזה בדרום, וגם אנחנו תומכים בבית החולים נאצר, בבית החולים לילדים ויולדות, וזה ניצחון גדול עבור MSF.

גלוריה ג’אנג: זה מדהים איך רוח אנושית יכולה לעשות את זה. אתם עובדים כל כך קשה. אני רק רוצה שאנשים באמת יבינו את המציאות של מה שקורה. מה הייתה הפציעה הכי קשה שראית או המקרה הכי קשה שראית בבית החולים?

ד"ר אחמד סיאם: לכל חולה יש מקרה מיוחד, פציעה מיוחדת, וכל חולה רואה את עצמו כמקרה הקשה ביותר. אבל עבורנו, עבור הרופאים, עבורי, אני תמיד מחשיב את הילדים, ילדים עם כוויות, ילדים עם קטיעות, ילדים עם טראומה, תמיד מחשיב אותם כרגישים ביותר ואני נותן להם כל אמפתיה. את יודעת, ילדים לעולם לא צריכים לסבול במצב הזה. אפילו כשאני נותן להם משככי כאבים, הם סובלים. הם מסתכלים עליי בעיניים שמבקשות נחמה, לא תרופה. לפעמים הם מחייכים אליי, קוראים לי דוקטור ומחזיקים לי את היד. אני מנסה לחייך בחזרה גם כשאני שבור לב, אני נשבר מבפנים. ילדים, אולי גם המטופלות הנשים, כי, את יודעת, הן מאבדות מכבודן. מאבחנים אותן במצב הזה בזמן שעובדים באוהלים, אנחנו עובדים עם מעט פרטיות, לא פרטיות מלאה של המטופלת. הדבר שהכי נוגע בי הוא ילדים, הדבר שהכי מנגן על הרגשות שלי, אולי בגלל שאני אבא, יש לי שלושה ילדים וגם שלושה ילדים פצועים, אני יודע איך כל אבא, כל משפחה מרגישה כשיש להם ילד שאולי סובל מכוויות, שאולי סבל מפגיעת גוף, שאולי עבר קטיעה, איך הם סובלים מלהיות משפחה של ילד פצוע.

גלוריה ג’אנג: כן, שלושת ילדיך ואשתך נפצעו במלחמה הזו. אני יודעת שדיברנו על זה. האם אתה מרגיש בנוח לשתף את מה שקרה למשפחתך?

ד"ר אחמד סיאם: כן, כמובן, אשתף אתכם בסיפור. במקום שבו הסיפור התחיל, הוצע לי לעזוב את עזה באפריל 2024. יכולתי לעזוב את עזה, אבל איבדתי את ההזדמנות כי החלטתי להישאר עם המטופלים שלי, וגם אני מרגיש שלא אוכל לעזור בשום מקום, בשום מקום בעולם מלבד עזה. אבל אחרי זה, אני קצת מאשים את עצמי. ביוני 2025, ב-27 ביוני, הייתי מחוץ לתפקיד. הגעתי הביתה בשעה 12, ואז אחרי שנחתי קצת, ישנתי קצת, ואחרי שעתיים של שינה, פתאום היה מטוס מתקרב, טיל מתקרב אלינו. פקחתי את עיניי, פתאום הכל היה שחור, ריח של אבק ואש. הכל מבולגן. אני לא רואה כלום. נגעתי בטלפון שלי כדי לחפש את הפלאש, כדי לפתוח את הפנס. ניסיתי למצוא את אשתי, היא ישנה לידי, אבל היא הייתה כמו – ממלמלת ואומרת, "אני בסדר, אני בסדר, איפה הילדים שלנו?". זיהיתי שקודם שמעתי את קולות ילדיי משחקים בבית, אבל אחרי שהכל נהיה שחור – קפצתי ורצתי לראות איפה הילדים שלי. כולם היו תחת הריסות. הם היו מכוסים בספה, בטלוויזיה ובהרבה סלעים. קודם כל הוצאתי את המלאך הקטן שלי, שקוראים לה ג'וליה. היא בת שלוש. ג'וליה היא הנסיכה הקטנה שלי, כמו שאמרתי. גם היא הייתה מתחת להריסות. היא בכתה בקול חנק חלש מעשן ואבק ושאלה איפה אתה אבא? היא דיממה מפצע בפנים. פשוט נשאתי אותה מההריסות והעברתי אותה למקום בטוח. אחר כך חזרתי ומצאתי את שני בני, חליל הוא הבכור שלי. הוא היה בן שמונה לפני כן אבל עכשיו הוא בן תשע. הוא היה בסדר אבל בהלם פסיכולוגי עם פצעים מרובים בכל גופו ואבק שכיסה את כל פניו ושיערו. הוא אמר לי איפה אחיו יושב, וכרים הוא האחרון. הוא נעלם לחלוטין בהריסות. כרים סבל מהלם, דימום תוך-חזי ורסיסים מרובים בפנים ובגוף. היה לו שבר ברגל. בתנוחתו, הוא מלמל, "בבקשה סלחי לי, אמא". אני לא יודע למה. אולי בגלל שהוא שוחח עם אמא שלו לפני הפיצוץ. נשאתי אותו מהבית לבית החולים. הוא אמר את אותה מילה, אבל הוא היה מחוסר הכרה. מצבו היה גרוע. וכרופא שמבין היטב בטראומה, פחדתי כי פשוט דאגתי למוחו, זה סימן לדימום תוך-גולגולתי. נשאתי את כרים וג'וליה, במדרגות מהקומה החמישית לקומה האפס, נשאתי אותם ורצתי לאמבולנס. אני יודע שזה היה מצב קשה מאוד ובכל זאת אני לא יכול לשכוח אף אחד מהפרטים האלה מיום הטרגדיה. אבל את יודעת, המשכתי לעבוד כמנתח. לא בכיתי בכלל. הייתי צריך להישאר חזק בשביל הילדים שלי. הם רואים בי גיבור. כפי שאת יודעת אני אבא שלהם וכך יהיה, אינשאללה, לכל החיים. אבל יום אחד סוף סוף נשברתי, בכיתי הרבה לבד. אני חושב שזה היה כל הכאב שהייתי צריך לשאת רק כדי לשרוד, וזו הסיבה שאני מאשים את עצמי הרבה על כך שערבתי אותם במצב הקטסטרופלי הזה. אני תמיד מאשים את עצמי עכשיו, ובאמת אני מחכה לכל הזדמנות לפנות אותם החוצה, לכל הזדמנות להעביר אותם למקום בטוח יותר. זה הסיפור שלנו.

גלוריה ג’אנג: תודה ששיתפת את זה כאן, כשאני שומעת את זה שוב זה לא מקל על המצב, אבל עשית את חובתך למען המדינה שלך ואנחנו לא יודעים מה יקרה הלאה. אני חושבת שקיבלת את ההחלטה הטובה ביותר שיכולת באותו זמן. אני כל כך אסירת תודה שילדיך טופלו. אז בבקשה אל תאשים את עצמך. אתה גיבור.

ד"ר אחמד סיאם: תודה. כל רופא הוא גיבור. כל מי שנשאר כאן לעבודה הומניטרית הוא גיבור, כי שנתיים היו יותר מדי עבור רצח העם הזה. כל יום עמדנו בפני סכנה רבה, אפילו במעבר שלנו ממקום למקום. לפני הפעם האחרונה שקרתה לנו את התקרית, שלוש פעמים היה פיצוץ בקרבתנו. אבל זו הייתה טרגדיה.

גלוריה ג’אנג: אתה עדיין אב ובעל אוהב, וזה לא משתנה.

ד"ר אחמד סיאם: כן, כמובן. תודה, תודה.

גלוריה ג’אנג: אתה מדהים. איך נראו החיים לפני המלחמה? כדי שאנשים באמת יבינו איך עזה נראתה פעם, מה היה פעם נורמלי.

ד"ר אחמד סיאם: החיים שלנו בעזה לפני המלחמה היו כל כך יפים והכל היה כמו שמחה. התעוררתי מוקדם בבוקר, לקחתי את אשתי לעבודה. היא עבדה בעירייה של עזה. לקחתי את ילדיי לבית הספר, הלכתי לעבודה שלי, ואז אחרי העבודה חזרתי להביא אותם מבית הספר ומהעבודה של אשתי. אלו היו חיים קלים, חיים של תקווה. בילינו הרבה זמן עם ילדינו. תמיד יצאנו איתם החוצה לחוף הים, לקניות. ניסינו פשוט לגרום להם להרגיש מאושרים עם המשפחה הזו. היה לנו בית יפה והכל היה בסדר. כעם בעזה, אנחנו אוהבים את עזה. אנחנו אוהבים את העיר שלנו, וגם אנחנו בני אדם. אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו. אנחנו רוצים שלום. את יודעת, אלו היו חיים פשוטים. עזה אולי קטנה, אבל בשבילנו, היא הייתה בית. ניסינו לבנות אושר בעולם שמלא בדברים אולי שבריריים, ואת יודעת, זו לא המלחמה הראשונה של עזה, זו הרביעית. בכל פעם אנחנו מתחדשים, אנחנו כמו עוף החול. אנחנו באים מהאפר. היו לי שלושה בתים לפני הבית הזה שניזוקו במלחמה. אבל בכל פעם אנחנו יכולים לבנות מחדש את הבית שלנו, לתקן את המכונית שלנו. היו לי שלוש מכוניות לפני כן שנהרסו גם הן מרקטות וחומרי נפץ. הם הרסו את הכל. היום, אנשים שעקרו לאחרונה מעזה לאזור המרכז והדרום, הם חזרו לעזה היום. אחד החברים שלי התקשר אליי ואמר לי, "אחמד, אל תחזור" אמרתי לו "למה?" הוא סיפר לי שהכל שונה מהפעם הקודמת. הכל נהרס. אין עזה עכשיו. אז אני כל כך נסער, כל כך עצוב, כל כך מאוכזב. זו הסיבה שאני לא שמח עד סוף רצח העם, רק בגלל שהפסיקו להרוג, אבל לא שמח בגלל שכל העיר שלנו נהרסה.

גלוריה ג’אנג: אני כל כך מצטערת. זה כל כך טרגי. יש כל כך הרבה מידע ותעמולה מזויפים ברשתות החברתיות ובחדשות. מה אתה רוצה שהעולם ידע את האמת על עזה? מה היית רוצה לומר לעולם?

ד"ר אחמד סיאם: אני רוצה לומר שזה לא מקום למלחמה. האנשים כאן מלאי חיים, מלאי אהבה ורוצים לחיות, להיות מאושרים, לעבוד. לכולם יש תשוקה לעבודה, וכל האנשים שלנו חכמים. אפילו כל העובדים הבינלאומיים שהגיעו לעזה במהלך המלחמה, הם אוהבים לעבוד איתנו. לרובנו יש תואר שני. אפילו דוקטורט. אבל המצב שלנו תמיד מונע מאיתנו לנסוע, לברוח מהעיר הזאת, זה קשה מאוד. אתם יודעים, עזה גם אינה כותרת ראשית או אזור סכסוך. אנחנו חיים באחת המלחמות האכזריות ביותר. או, כמו שאומרים, זו טיהור אתני או רצח עם. את יודעת, מאות פצצות, אפילו חזקות יותר מהירושימה, נופלות עלינו. אבל אנחנו עדיין חולמים. אנחנו רוצים שלום, ביטחון ועתיד לילדינו. בדיוק כמו כל אחד אחר בעולם הזה, יש לנו דם אדום כמו כל אחד מהאנשים מחוץ לעזה. אני רק רוצה שהם ידעו שאנחנו בני אדם כמוהם, כמו כל אחד בעולם הזה.

גלוריה ג’אנג: מהי תקוותך, אחמד? מהו חלומך לעתיד עזה, לעתיד משפחתך?

ד"ר אחמד סיאם: כרגע כל המחשבות שלי, כל החלומות שלי פשוטים. אני כמה לאושר. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי פחד. שישכחו את הפוסט-טראומה הזו. הם מתמודדים עם תקופה קשה. בכל פעם הם חושבים, האם הם יפציצו אותנו שוב? האם נחיה? שוב באבא? האם נצא מחוץ לעזה או שנמות כאן בעזה? הם רק חושבים על זה. הם שוכחים מה זה בית ספר, מה זו למידה. אז כל מה שאני צריך עכשיו זה לפנות אותם החוצה, שיהיו במקום בטוח, שיחיו כמו כל ילד אחר בעולם, שיהיו שוב בחיים. רק זה. שום דבר אחר.

גלוריה ג’אנג: אני חושבת שזה כל כך חשוב שאנשים ישמעו. את ההשפעה של הטראומה הזו על הילדים האלה ועל הדור הבא.

ד"ר אחמד סיאם: כל אנשינו מדווחים כיום על PTSD. קראתי הרבה ספרים במהלך המלחמה על PTSD, כיצד הגוף והמוח מגיבים לאחר טראומה. זה נאמר בדיוק על התסמינים שאנו מתמודדים איתם כיום עם חולים, ובמיוחד עם חולים הסובלים מפיצוצים ויריות. את יודעת, כשטיפלתי במטופל, הוא הרגיש פגוע מכל פעולה לא אוהבת. אם הוא הרגיש שאני כועס כשאני מתמודד איתו או שאני לא שמח כשאני מתמודד איתו, הוא התחיל לצעוק ולבכות. אני רוצה רופא אחר, אני רוצה מישהו שאכפת לו ממני. שלי , וזה סימן לפוסט-טראומטית. זה לא יופיע עכשיו, זה יופיע מאוחר יותר, אחרי שהמלחמה תסתיים לחלוטין, אחרי שיהיו להם חיים רגועים, חיים יציבים יותר, אבל עכשיו כולם רק חושבים על המלחמה, אולי ימותו בכל רגע. אנחנו רק רוצים להילחם על ההישרדות שלנו. אנחנו רוצים להילחם נגד ההרעבה שלנו. אנחנו רוצים למצוא אוכל לילדים שלנו, מקום להציל אותנו. אז הם יתחילו להתלונן על פוסט-טראומה מאוחר יותר. אחרי שהכל יירגע, המלחמה תסתיים.

גלוריה ג’אנג: נכון. כולם במצב הישרדות כרגע. אני רק רוצה לברר איתך – כמעט 23:30 . אתה בסדר עם הזמנים?

ד"ר אחמד סיאם: זה בסדר. אם הם לא קראו לי, זה בסדר.

גלוריה ג’אנג: בסדר. בסדר, רק מוודאת.

ד"ר אחמד סיאם: אין בעיה.

גלוריה ג'אנג: אנחנו הולכים לשתף את הקישור לגיוס התרומות שאחיך ארגן עבורך, ד"ר אחמד סיאם. האם יש משהו נוסף, מה מאזינים ברחבי העולם יכולים לעשות כדי לעזור לשים לזה סוף, לעזור לתמוך באזרחי עזה ?

ד"ר אחמד סיאם: אולי הם יוכלו לדבר עלינו, וגם אם המלחמה תסתיים, המאבק שלנו, הדיווחים שלנו, הסבל שלנו לא ייגמר. אנחנו עדיין צריכים לבנות את העיר שלנו, עדיין יש לנו מערכת בריאות שקרסה, עדיין יש לנו מערכת חינוך שקרסה, ואנחנו צריכים הרבה, אנחנו צריכים הרבה תמיכה מכל אחד בעולם הזה. את יודעת, אולי אם כל קול בעולם הזה ימשיך לדבר עלינו, הם יתנו לנו סולידריות וכוח להמשיך. לאנושות לא צריכים להיות גבולות, במיוחד עם עזה, כי מה שאנחנו מתמודדים איתו הוא יותר מדי. לא הייתה מלחמה כמו המלחמה הזו. כרגע אנחנו צריכים הרבה תמיכה, ולא לשכוח את עזה. אני לא יודע אם יש מישהו עם כוח לפעול שמקשיב. אני מבקש עזרה לפנות את משפחתי, את אשתי. כידוע לכם, אשתי, לא דיברתי עליה. היא נפצעה בצורה הכי חמורה. יש לה שני שברים בעמוד השדרה, שתי חוליות, ואחד מהם היה שבר בחוט השדרה. אני לא יודע, אולי זה יוביל לחולשה מאוחר יותר והיא אפילו לא תוכל להזיז את פלג הגוף התחתון שלה, היא סובלת משיתוק. אבל בינתיים אנחנו בסדר, אנחנו צריכים רק ניתוח לתקן את החוליה, וגם היה לה שבר בירך הימנית. זה היה שבר מסובך. שבר כפול, בפיר ובצוואר הירך. היא עברה ניתוח של תשע שעות. היא סובלת מאוד. היא מתוסכלת מכך שהיא לא יכולה ללכת. היא חכמה, היא היתה מפקחת הנתונים ברופאים ללא גבולות. קראו לה מלכת הנתונים כאן. אבל עכשיו היא נכה, בלי עבודה, וזה משפיע מאוד על הבריאות הנפשית שלה. היא בוכה פעמיים ביום, לפני כן היא בכתה יותר מזה. אני תומך בה. אני ממשיך לומר לה שיהיה בסדר, ניסע בקרוב. אבל עכשיו עברו שלושה חודשים מאז התקרית ואף אחד לא שאל עלינו, אפילו אף מדינה לא שאלה עלינו. רופאים ללא גבולות ניסו רבות לפנות אותנו לכל מדינה, אבל עכשיו אני פשוט – שולח תקווה או צעקה לכל מי שיכול לפעול, לכל מי שיכול לפנות אותנו, לבצע ניתוח לאשתי, וגם לעזור לילדים שלי להיות שוב בטוחים, לעזור לנו לקבל מקלט הומניטרי, זה הכל.

גלוריה ג’אנג: כן, אנחנו נשים קישורים לעמוד האינסטגרם של ד"ר סיאם. אתם יכולים להתחבר אליו שם אם יש לכם מידע נוסף, וגם את הקישור שלכם ל-GoFundMe. אז אנחנו מגייסים כסף כדי לתמוך במשפחתו כדי שתוכל להתפנות ועד שזה יהיה אפשרי, אפילו רק עבור מזון ומשאבים. אז בבקשה, לכל מי שמקשיב, אנא תרמו בנדיבות אם אתם יכולים. נוסיף גם קישור לרופאים ללא גבולות, וכמובן, באופן אישי, אמשיך לעזור לכם ולמשפחתכם ככל שאוכל.

ד"ר אחמד סיאם: תודה

גלוריה ג’אנג: כן, נדבר עוד בוואטסאפ. כל דבר שאוכל לעשות כדי לתמוך בכם.

ד"ר אחמד סיאם: את מדהימה. את אדם טוב לב, גלוריה, ותודה לך על הכל. תודה שראיינת אותי ועל העזרה.

גלוריה ג’אנג: ברצון. מילים אחרונות לפני שאתה חוזר לעבודה?

ד"ר אחמד סיאם: אמשיך לעבוד. אמשיך לעזור לאנשים שלי, לעולם לא אאשים את עצמי על כך שאני כאן כדי לעזור לאנשים שלי, אבל יש אשמה על כך שילדיי ראויים להיות במקום בטוח.

גלוריה ג’אנג: בהחלט, כן, בהחלט. אתה גיבור בעיניי. גם אתה וגם אשתך אנשים מדהימים. אני מתפללת בשבילך וגם בשביל משפחתך. אני מאחלת לך כל טוב ומקווה באמת שמשהו יתחיל לקרות עם הפסקת האש הזו. עם יציאת הפרק הזה, יותר אנשים ישמעו על האמת שלך ועל הסיפור שלך. אז תודה שאתה כאן.

ד"ר אחמד סיאם: תודה רבה לך, ותודה לך על הראיון, ותגיד שלום למשפחתך ממני.

גלוריה ג’אנג: תודה. נדבר בקרוב.