מגיש: אנדי קלארק ווהן היא אחות חירום ומתנדבת באיגוד הרפואי הפלסטיני–אוסטרלי-ניו זילנדי PANZMA. היא מצטרפת אלינו עכשיו בשידור חי מעזה. אנדי, אני מבין שאת שם כבר בערך שבועיים. פשוט ספרי לנו על הרושם הראשוני שלך.
אנדי: כן. זה נכון. אני כאן בערך שבועיים. הכניסה הייתה די מסובכת. היו הרבה בדיקות ודרישות, והרבה טפסים למלא. הבקשה שלי הייתה צריכה לקבל אישור מכמה ועדות שונות, האו"ם, ארגון הבריאות העולמי, צה"ל וכו', אז פשוט חיכיתי. יכולתי להידחות עד הרגע האחרון לפני שנכנסתי לעזה. אז זה קצת בעייתי שם, אבל הצלחנו, אני ורופא מאוסטרליה בשם דן. וכן, אני כאן כבר שבועיים, וראיתי כמה חדרי מיון שונים, ומה שעשה עלי רושם חזק זה שחדרי המיון האלה נהרסו לחלוטין – והם בונים הכל מחדש מהיסוד, ואין להם כלום. רוב הציוד היקר נהרס, ציוד כמו מכונות דיאליזה, מכונות אולטרסאונד. כרגע יש סורק CT תקין אחד בבית החולים אל-מעמדאני. אז המטופלים שלנו יצטרכו לנסוע לשם אם הם צריכים סריקת .CT לפעמים הם מחכים יותר משעה לעשות את הסריקה, מה שאומר שטיפולים מצילי חיים נדחים בגלל זה. חסר לנו הרבה מהציוד הסיעודי הבסיסי. למשל, יש לנו מחסור במכונות לחץ דם, ציוד לטיפול בפצעים. אבל בסופו של דבר, אני ממש מתרשמת מהאחיות שאיתן אני עובדת כי הן עושות הכל, גם כשאין להן את מה שהן צריכות.
מגיש: אנדי, איך זה גורם לך להרגיש, כשאת מבינה שלמעשה כל בתי החולים האלה בעזה, ראשית, לא היו צריכים להיהרס מלכתחילה. ושנית, אם ישראל הייתה רוצה, הם היו יכולים בקלות רבה לאפשר כניסה של כל הציוד הזה שדיברת עליו. זה משהו שנכפה על בתי החולים. אז מה את מרגישה כשאת רואה את זה ממקור ראשון?
אנדי: שאלה ממש טובה. התשובה המיידית שלי היא שאני מרגישה זעם. אני מרגישה עצב עמוק. יש כל כך הרבה ילדים כאן. מה הם עשו? אתה יודע, הם צריכים לצחוק, שיהיה להם מקום לרוץ, להיות עם המשפחה שלהם. כלומר, בשלב הזה, אני פשוט צופה בדור אחר דור של שמות משפחה שנמחקים לחלוטין מהרישומים. אני מרגישה עצב רב. ולמען האמת, אני גם מרגישה קצת אשמה כי אני מארה"ב, ואני יודעת בדיוק מה הממשלה שלי עושה. אז היה לי ממש חשוב להצטרף לארגון כמו PANZMA, כי הם באמת עושים דברים בשטח, מביאים ציוד רפואי לחדרי מיון שונים. לדוגמה, באל אקצא, הם התקינו מכשיר רנטגן חדש. אז בשבילי, אני הצלחתי לתעל את הזעם שאני מרגישה ואת העצב העמוק הזה בכך שבאתי לכאן. אני מאוד מעריכה את זה שאני כאן. אני גם לומדת הרבה מהאחיות כאן.
מגיש: אנדי, אני רוצה לשאול אותך שאלה אישית כי נגעת בנושא. את אומרת שחשת זעם על הממשלה שלך ועל התמיכה שלה ברצח העם המתמשך בעזה, וזו הסיבה שבאת לעזה. תסבירי לנו מתי הבנת את זה.
אנדי: מתי הבנתי שאני רוצה לבוא לכאן?
מגיש: כן, מתי הבנת שרצית לעשות משהו בגלל הממשלה שלך.
אנדי: המשפחה שלי תמיד הייתה מאוד פרו-פלסטינית. אנחנו באמת תומכים ברעיון הזה, שאף אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים. ואני חושבת שאחרי ה-7 באוקטובר, כשראיתי את התגובה ואת ההרס שהגיעו אחרי זה, היה לי ברור שאני רוצה לתת בחזרה לקהילה. יש לי הרבה פריבילגיות. יש לי השכלה. יש לי גישה למים נקיים. יש לי גישה למזון. יש לי גישה לטיפול רפואי. ואם אני יכולה לתעל את הזעם שאני מרגישה ולבוא לכאן, ולפחות להיות סוג של שגרירה לאנשים כאן כדי שידעו ש… סליחה, אתה הולך לשמוע את הפצצות הנופלות… רק כדי שידעו שלא כל אמריקאי תומך במה שהרבה מהפוליטיקאים שלנו הצביעו עבורו. זה באמת חשוב לי. יש להם בסיס תמיכה חזק מאוד בארה"ב ואני רוצה שהם ידעו את זה.
מגיש: אנדי, שאלה אחרונה. אני יודע שהפצצות נופלות ואת יכולה לשמוע אותן איפה שאת נמצאת. אבל שאלה אחרונה אליך – ספרי לנו על סוגי הפציעות, סוגי הדברים שראית בשבועיים האחרונים.
אנדי: פציעות מרסיסים, כוויות מהפיצוצים ומחומרי הנפץ. אני חושבת שביום השני שלי כאן בבית החולים אל-קודס, ספרתי מעל 100 פצצות שהוטלו קרוב לאיפה שאני נמצאת בין 4 ל-6 אחר הצהריים. זה די נורמטיבי. וזה רק המספר העצום של הפיצוצים שמתרחשים בעיר עזה. וזה רק חלק קטן מהרצועה. אז זה הרבה – אבל חוץ מזה, גם אם האנשים לא נפגעים מרסיסים או מיריות, הם נפגעים מזה שהאוויר קר, מזה שהכל מלוכלך, הכל מעושן. אני רואה הרבה דלקת גרון, זיהומים בדרכי הנשימה העליונות, צפצופים – אנחנו עושים הרבה טיפולי נשימה בנבולייזר בחדר המיון. על חוסר הדלק אתה יודע. לפני שהגעתי לכאן, הגנרטור נותק. נגמר לנו הדלק ובתי החולים פועלים על גנרטור. וזה מדהים מה שהם עשו. הם שורפים פלסטיק כדי ליצור מקור דלק חלופי, אבל זה גורם לבעיות בריאות, בעיות בנשימה כי שורפים חומר כימי רעיל כדי ליצור דלק. אז יש עשן בכל מקום. אתה יכול לטעום את זה. כל הזמן יש טעם מתכתי, ויש אבק כי הבניינים נכתשים עד היסוד. אני רואה הרבה בעיות של מערכת העיכול, דלקות כיבה, גסטרואנטריטיס, שגם לי הייתה במשך 4 ימים. אנחנו רואים תת תזונה חמורה. מזון זה די נדיר. אני אוכלת ואני אוכלת טוב. אני אוכלת עגבנייה, מלפפון ואורז כמעט כל יום. זה אוכל למיוחסים. אנשים נאבקים להשיג את הדברים הבסיסיים ביותר, כמו אורז. בגלל הפצעים והטראומה לעצמות השבורות, למוח, מה שזה לא יהיה – אנחנו צריכים חלבון. האנשים האלה צריכים חלבון. הם צריכים חומרים מזינים והם לא מקבלים אותם. בלתי אפשרי להביא להם את החומרים המזינים שהם צריכים, כי אפילו כעובדת סיוע, אני מוגבלת מאוד במה שמותר לי להביא. הכלל הוא שמותר לי להביא רק את מה שאני אישית אוכל להשתמש בו בזמן שאני כאן. אני יודעת שיש קצת גמישות עם זה, אבל דברים מוחרמים. ציוד לטיפול בפצעים מוחרם. הדבר שהכי הרגיז אותי היה שכל הזמן מחרימים פורמולה לתינוקות.
מגיש: סליחה. כשאת אומרת מחרימים, מי לוקח את הדברים האלה? מחרימים פורמולה לתינוקות – זה פשוט נשמע לא נכון, למען האמת.
אנדי: כן. אז יש לך שני מעברי גבול. אני באתי מעמאן, ירדן. וסלח לי, אני לא זוכרת את שם הגשר שבו עברתי, אבל כשאתה נכנס לעזה, אתה צריך לעבור דרך ישראל, ובמעבר הגבול הישראלי, הם סורקים את התיק שלך, ואם הם מסמנים אותו, הם בודקים אותו. וכמעט כל התיקים של עובדי הסיוע סומנו או עברו צילומי רנטגן חוזרים. הייתי עם מנתחת פלסטית ידועה, מומחית בטיפול בכוויות, והם הרסו לחלוטין את התיקים שלה, ואנחנו לא ממש יודעים אם הם לקחו משהו. וגם היה עוד בחור בקבוצה שלנו שהביא צנצנת דבש, וכנראה שהוחלט שזה יותר מדי דבש בשבילו. אז, אף פעם אי אפשר לדעת מה יוחרם, אבל כן, פורמולה לתינוקות. במיוחד אם את לא נראית מניקה. אני בטוחה שהם תוהים למה יש לך פורמולה. אז, זה בדרך כלל נלקח. ואם אישה סובלת מתת תזונה, היא לא תייצר חלב לתינוק. וקולוסטרום זה מאוד חיוני לפגים. אז מה שאנחנו רואים כאן זה אימהות שמנסות לעשות כמיטב יכולתן, מערבבות מים, שלעתים קרובות הם מזוהמים, עם שעועית או עדשים רק כדי להכין משהו מזין כדי להאכיל את הילדים האלה ולספק להם חומרים מזינים. עצמות לא מתחברות מחדש, פצעים פשוט לא מחלימים כאן כי צריך חלבון. צריך תזונה יציבה. יש לנו כל יום מרפאה לטיפול בפצעים, כל יום בשבוע, בבוקר, ואני רואה הרבה פצעים שלא מחלימים וכנראה גם לא יחלימו, מה שאומר שיצטרכו קטיעות. אז אנחנו רואים הרבה קטיעות כאן בעזה. כן, מערכת החיסון כל כך נפגעת כאן בגלל התת תזונה. אין לנו חיסונים. חיסון טטנוס, זה מאוד חשוב – אין לנו גישה לזה כאן. אתה יודע, אנשים לחוצים ואנחנו לא ממש לוקחים את זה בחשבון כי אין לנו זמן לזה, כי אנחנו מתמקדים בעצמות שבורות, אנחנו מתמקדים בזיהומי רקמות. אנחנו רואים הרבה פריחות וזיהומי עור שלא היינו רואים בדרך כלל אם המים לא היו מזוהמים ואם האוויר לא היה מזוהם, ואם אנשים היו מקבלים תזונה נכונה. דבר חשוב נוסף שמדאיג אותי, במיוחד כאישה, הוא שיש מחסור מוחלט במוצרים לווסת. נשים משתמשות בבדים, מכבסות אותם במים מזוהמים ומקבלות זיהומים בנרתיק. נשים שמצליחות להניק רואות הרבה פצעים מוגלתיים, כי שוב, זה עניין של היגיינה. אם אישה לא יכולה לשטוף את השד, היא תקבל מורסות שגדלות בגלל שיש שם חיידקים. רואים קנדידה (פטריה) בפה של תינוקות יונקים רק בגלל שיש כאן בעיית היגיינה. זה דבר. מאוד רציני. לפני כמה ימים הגיעה אלי אישה שהביאה את התינוק שלה והחיתול היה בבירור ישן – היו בו שרידי צואה. לא חשבתי מה אני עושה ורציתי לזרוק אותו, אבל האמא קראה, "אל תעשי את זה. אל תעשי את זה." ואז הבנתי שלאישה הזאת אפילו אין גישה לחיתולים. אז, פשוט ריפדתי את החיתול בגזה וקיוויתי שהיא תחזור למחרת בשביל עוד גזה נקייה בשביל התינוק שלה. כי שוב, עור של תינוק הוא רגיש. אי אפשר שייגע בשתן וצואה למשך זמן רב – העור מתפרק ויגרם זיהום נוסף.
מגיש: אנדי, זה היה מאלף. היה מאלף להקשיב לך, וזה היה מדהים שהצלחת לספר את הדברים הללו כשאת תחת הלחץ שאת נמצאת בו. אז תודה רבה.
זוהי אנדי קלארק שמדברת איתנו מהעיר עזה.

אנדי: תודה שהזמנת אותי.