“תת התזונה באזור הזה גרמה לכל אספקת הדם, שבדרך כלל היינו יכולים לקבל מאזרחים רגילים באזור הזה, להתדלדל כמעט לאפס. רמות ההמוגלובין הדרושות כדי לתרום דם בצורה בטוחה, פשוט אינן קיימות. לכן, אנשים שלא מקבלים מזון לא מסוגלים לייצר מספיק דם בריא. ”
רופא שהיה מעורב במתקפה על בית החולים דיבר נגד התקיפות המתמשכות של ישראל כלפי עובדי בריאות.
זהו ד"ר מוחמד סאקר שניות ספורות לפני המתקפה. הוא אומר שעובדי רפואה וחולים חיים בפחד מהתקיפות הישראליות הללו: "כולנו מרגישים מפוחדים מאוד. כולנו מרגישים שהחיים שלנו מאוימים. הם הורגים ללא רחמים. אין להם שום שיקולים בנוגע לצוות רפואי או למלחמה הומניטרית. הדבר שבאמת מפחיד אותנו הוא שאנחנו מרגישים שיש להם רצון להרוג. אתם יודעים, כשיש לך רצון להרוג, אתה תוקף בני אדם, אתה תוקף אנשים ללא כל שיקול. כדי להיות ברורים, הם יכולים לקחת לנו הכל בחיינו. הם הרסו את כל העיר. הם לקחו לנו את הבתים. הם לקחו לנו את קרובי המשפחה. הם לקחו לנו את מתקני הבריאות שלנו. אבל אני מבטיח לכם ואני מבטיח לכל הקהל שהם לא ייקחו לנו את האהבה בליבנו. נמשיך להיות בני אדם. נשמור אהבה בליבנו והם לעולם לא יוציאו לנו אהבה מהלב."
הבה נצרף לשידור את אנליז סטפנסון-ון, שהיא אחות טיפול נמרץ בבית החולים נאצר בחאן יונס.
מראיין:
תודה על זמנך. מה המצב בנאצר היום? אנחנו יודעים שההתקפות פגעו בקומה הרביעית שבה נמצאת יחידת הטיפול הנמרץ וגם בחדרי הניתוח?
אנליז סטפנסון-ון:
המצב כאן מתוח מאוד. רבים מהצוות סבלו מטראומה פסיכולוגית קשה. אממ, הם כבר יודעים שישראל לא מכבדת את חייהם וזה באמת חיזק את זה. אממ, תקיפה נגד בית החולים, תקיפה נגד אזרחים, תקיפה נגד עיתונאים, תקיפה נגד עובדי שירותי בריאות. כל אלה פשעי מלחמה והם חזרו על עצמם שוב ושוב ונראה שישראל מסוגלת להמשיך לעשות זאת ללא השלכות. אממ, והם ימשיכו לעשות זאת אם לא תהיה זעקה או אם לא תהיה עמדה חזקה מצד הקהילה הבינלאומית.
מראיין:
מה שלום הרופאים? מה שלום הצוות הרפואי? עמיתיך האחיות, רמות הלחץ כאן גבוהות מאוד?
אנליז סטפנסון-ון:
הם כבר חיים בתנאים קטסטרופליים בעצמם ונאלצים להגיע לעבודה ולחשוש לחייהם כל יום, בעוד שהם כבר חוששים לחייהם מחוץ לבית החולים, אלו תנאים שאינם בני קיימא. אף אחד לא יכול לחיות ככה. הם מגיעים אחרי שלא אכלו. הם מגיעים אחרי שלא היה להם מים ראויים לשתייה. הם מגיעים אחרי שנשארו ערים כל הלילה והקשיבו לפצצות סביבם ותוהים אם הם יהיו הבאים שייפגעו ואם הם יסיימו כחולים בבית החולים שלהם. הם מגיעים לעבודה והם תוהים אם אחת מפגיעות הפצצה לידם תפגע באחד מבני משפחותיהם שנמצאים באוהלי העקירה הפזורים מסביב לבית החולים.
מראיין:
מה לגבי החולים? כי כפי שההתקפה של אתמול אמנם לא לימדה אותנו אלא הזכירה לנו, שייתכן שחולים יהיו בחדר הניתוח ויפגעו מטיל?
אנליז סטפנסון-ון:
בהחלט. חדר הניתוח שנפגע נמצא בשימוש תכוף והוא לא פעל, וגם אחת התקיפות האחרות פגעה באחד מאזורי הטיפול בחולים שלנו עם רסיסים ופצעה רבים מהחולים שהיו באזור. אז אפילו כאשר חולים מגיעים לכאן לאחר שהותקפו מחוץ לבית החולים, הם עדיין חוששים לחייהם כשהם בבית החולים. להיות כאן אינו ערובה לבטיחות ואינו ערובה לעזרה.
מראיין:
אני מבין שהאספקה, בין אם מדובר בתרופות או באספקה רפואית אחרת, חסרה לחלוטין או שאינה מספיקה. יש צורך בדם. לכם בבית החולים, לצוותים הרפואיים אין מספיק דם לעבוד איתו כדי לעזור לחולים. ספרי לנו על זה.
אנליז סטפנסון-ון:
זה נכון לחלוטין. תת התזונה באזור הזה גרמה לכל אספקת הדם, שבדרך כלל היינו יכולים לקבל מאזרחים רגילים באזור הזה, להתדלדל כמעט לאפס. רמות ההמוגלובין הדרושות כדי לתרום דם בצורה בטוחה, פשוט אינן קיימות. לכן, אנשים שלא מקבלים מזון לא מסוגלים לייצר מספיק דם בריא. כאשר מגיעים אזרחים בינלאומיים, מעודדים אותם לתרום דם ברגע שהם מגיעים, כי ברור שאנחנו מגיעים מחוץ לאזור הזה. אנחנו מוזנים היטב. אבל זה לא מספיק. מספר האנשים שיכולים לתרום דם כאן אינו תואם את מספר הטראומות שאנחנו רואים, לדימומים העצומים שאנחנו רואים מההפצצות, מיריות, ממעיכה ממשאיות הסיוע שנוסעות דרכן, אלה הפציעות הנפוצות שאנחנו רואים. כמות הדימום הפנימי העצום שאנחנו צריכים לטפל בו היא פשוט בלתי אפשרית עם אספקת הדם הזמינה. בנוסף לכל זה, אין לנו אפילו אספקה כדי לשמור על ניקיון מטופלים כראוי. אז, אם הם שורדים את הפיצוצים הראשוניים, אם נצליח לייצב אותם ונוכל לטפל בהם בטיפול נמרץ או ביחידות הרפואיות שלנו, אין מספיק סבון כדי לשמור עליהם נקיים, כדי למנוע מהם להידבק. אין מספיק תזונה כדי שנוכל לעזור להם לסגור את הפצעים שלהם. התנאים בבית החולים הם קטסטרופליים. אין דרך לחולים להחלים בסביבה הזו.
מראיין:
אנליז, אני מבין שזו הפעם הראשונה שלך ברצועת עזה אחרי כל ההרס הזה, אחרי כל החורבן, אחרי 22 חודשי מלחמה. את נכנסת, אני מניח, נגררת לתוך רצועת עזה בפעם הראשונה, ורואה את כל זה. מה הרושם הראשוני שלך?
אנליז סטפנסון-ון:
זה היה… אין לי מילים לתאר את מה שראינו לראשונה, במיוחד אחרי שנסענו דרך ישראל וראינו שיש שדות מלאים בגידולים, אולי חצי שעה ממעבר כיסופים שדרכו נכנסנו ואז הניגוד החמור בין החוץ בישראל ואז המעבר דרך הגדר לעזה, שם היא פשוט נהרסה. נראה כאילו מישהו פשוט נכנס וריסק את כל האזור. אממ, זה נראה אפוקליפטי. אממ, והניגוד החמור בין שני הצדדים, ישראל לעזה, זה מדהים. אממ, וזה מחריד. העובדה שזה נעשה בצורה כל כך ממוקדת וכל כך מדויקת, אממ, רק כדי להרוס את עזה ואת כל הבניינים האלה, היא מחרידה.
מראיין:
אנליז סטפנסון-ון, את אחות טיפול נמרץ בבית החולים נאצר, אותו בית חולים שהותקף אתמול, בשתי התקיפות שהרגו לפחות 20 בני אדם שם, בחאן יונס בדרום עזה. תודה רבה שהצטרפת אלינו ל"שעת החדשות של אל ג'זירה".