“בבית החולים יש ילדים שנפגעו מתקיפות אוויריות: ידיים חסרות, רגליים חסרות, כוויות מדרגה שלישית. לעתים קרובות אין מספיק משככי כאבים. אבל הילדים לא צועקים על הכאב, הם צועקים: 'אני רעב! אני רעב!'"”
כשנכנסתי לעזה, לפי הכלל של הצבא הישראלי היה מותר לי להביא רק שלושה קילוגרמים של מזון. בזמן ששקלתי חטיפים עתירי חלבון, בניסיון לרדת מתחת להגבלת המשקל, אמרתי לבעלי: 'כמה שזה מרושע!' אני עובדת סיוע הומניטרי. למה שבכלל תהיה הגבלה על מזון? עבדתי במקומות רבים בהם היה רעב קיצוני, אבל מה שכל כך צורם בהקשר הנוכחי הוא כמה שזה אכזרי, כמה שזה מכוון. הייתי בעזה חודשיים; אין דרך לתאר את הזוועה המתרחשת שם. ואני אומרת את זה כרופאת טיפול נמרץ ילדים, שרואה ילדים מתים כחלק מעבודתי. בצוות שלנו יש רופאים ואחיות שמנסים לטפל בחולים כשהם רעבים ומותשים. הם גרים באוהלים. חלקם איבדו חמישה עשר, עשרים בני משפחה. בבית החולים יש ילדים שנפגעו מתקיפות אוויריות: ידיים חסרות, רגליים חסרות, כוויות מדרגה שלישית. לעתים קרובות אין מספיק משככי כאבים. אבל הילדים לא צועקים על הכאב, הם צועקים: 'אני רעב! אני רעב!'" אני שונאת להתמקד רק בילדים, כי אף אחד לא צריך לרעוב. אבל הילדים, זה פשוט רודף אותך בצורה אחרת. כשהחודשיים שלי הסתיימו, לא רציתי לעזוב. זו תחושה שלא חוויתי במהלך הכמעט עשרים שנה שאני עושה משימות הומניטריות. הרגשתי בושה. בושה לעזוב את עמיתיי הפלסטינים, שהיו מהאנשים הכי יפים והכי רחמנים שפגשתי אי פעם. התביישתי כאמריקאית, כבן אדם, שלא הצלחנו לעצור את זה, כשכל כך ברור שזהו רצח עם. אני זוכרת כשהאוטובוס שלנו יצא מאזור החיץ, מהחלון בצד אחד יכולתי לראות את רפיח, שהייתה כולה הריסות. בצד השני הייתה ישראל – ירוקה ושופעת. כשיצאנו מהשער, הדבר הראשון שראיתי היה קבוצת חיילים ישראלים יושבים ליד שולחן ואוכלים ארוחת צהרים. מעולם לא הרגשתי בחילה כזו למראה של שולחן מלא באוכל.