Skip to content
“הילדים שראיתי סבלו מפגיעות צוואר. פגיעות של כמה מילימטרים בלבד מרסיסים שנכנסו במהירות עצומה. אפשר היה לראות חור זעיר בצוואר, אבל בסריקה התברר שהגרון, המפשעה, עמוד השדרה נהרסו. אלה רסיסים קטנים.”
פרופ' כריסטוס גאורגאלאס, מנתח ראש וצוואר. זמן בעזה: אפריל - מאי 2025
מקור: 25/05/2025

"זו אינה מלחמה!" עד ראייה מתוך בית חולים נאצר.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון היווני Η εφημερίδα των συντακτών ב- 25 במאי 2025.
כריסטוס גאורגאלאס, מומחה בעל שם בכירורגיה של ראש וצוואר, הוא אחד מהרופאים היוונים הבודדים שהתנדבו בעזה בחודשים האחרונים. הוא שהה בבית החולים נאצר, ח'אן יונס בדרום עזה כחודש ימים, כחלק ממשימה של הארגון הבריטי Medical Aid for Palestinians, מ־21 באפריל עד 21 במאי 2025, יחד עם כירורג כלי דם וכירורג פלסטי. בהמשך יש קטעים מראיון מטלטל שהעניק עם שובו לקוסטאס ספירופולוס, עדות שנוגעת ללב:
"מבין המטופלים שטיפלתי בהם, אחוז הילדים היה גבוה בהרבה מזה של המבוגרים. מדובר בילדים בני 6, 8, 9, 11… הילדים שראיתי סבלו מפגיעות צוואר. פגיעות של כמה מילימטרים בלבד מרסיסים שנכנסו במהירות עצומה. אפשר היה לראות חור זעיר בצוואר, אבל בסריקה התברר שהגרון, המפשעה, עמוד השדרה נהרסו. אלה רסיסים קטנים. לאחרונה נערכה תערוכה של ציוד רפואי ביוון – הילדים האלה יכלו להיות 'מוצגים' בה להמחיש עד כמה הנשק הזה אפקטיבי: כשהוא מתפוצץ, הוא שולח עשרות רסיסים קטנים שמכסים שטח עצום. וכל מה שנמצא בטווח, מחורר אותם. הרסיסים הללו הם פשוט קללה לילדים. ראינו כמובן גם ילדים מתים בחדר המתים. מדי יום הגיעו 200 עד 300 פצועים לבית החולים. אפשר לחשב בערך שהיחס בין מתים לפצועים הוא אחד לשלושה. זו מלחמה שמכוונת בעיקר נגד ילדים, ואי אפשר להסביר אותה בטיעון הידוע ש-'יש הרבה ילדים בעזה, ולכן סטטיסטית יהיו הרבה קורבנות ילדים'. לדעתי זו מתקפה מכוונת. חבר כנסת ישראלי אמר גם כי 'הילדים הם העתיד שלהם, ולכן חשוב פי שניים לפגוע בהם מאשר במבוגרים'. לא שיערתי שאראה יישום כה ברור של מדיניות כזו. אני לא יכול לומר שהלכתי למלחמה. מלחמה זה דבר אחר. לא הייתה מלחמה בטרבלינקה, לא הייתה מלחמה באושוויץ. במלחמה יש שני צבאות. כאן יש אוכלוסייה בעיקר של אזרחים ונשים, שאין להן שום אפשרות לברוח. הפצצות נופלות עליהן באופן שיטתי מהשמיים. פוגעים בבתי חולים, פוגעים בעיתונאים. התנאים של עמיתיי שם היו טרגיים. ובכל זאת היה גם רגע אופטימי: תארו לכם שאפילו עשינו שיעורי בית! הסטאז’רים הייתה להם בחינה. אז בזמן שהייתי שם, קיימנו בחינות אמריקאיות למחזור הסטאז’רים, כדי שיוכלו להתקדם לקראת התואר ולקבל את הדיפלומה שלהם. בית החולים נאצר הופצץ פעמיים בזמן שהייתי שם. אחת הדאגות שלנו לפני שהגענו הייתה העובדה שהמקום הופצץ כבר במרץ, כאשר טענו שכיוונו לראש חמאס, אך למעשה נפגעה קומת הניתוחים. שלושת השבועות הראשונים עברו בלי שבית החולים היה מטרה. אבל בשבוע האחרון לפני שעזבתי בית החולים הופצץ פעמיים. ביום רביעי ,14.5.25, ישנו בפנים, כל היום בבית החולים למען ביטחוננו. לא יכולנו לצאת. בקושי הגענו לחצר. שהינו בקומה הרביעית, שם חדרי הניתוח, טיפול נמרץ וחדרי מגורי הרופאים הזרים. הקומה השלישית הופצצה, ממש מתחתינו, בשלוש וחצי בבוקר נפגעה מחלקת הכוויות. המטרה הייתה עיתונאי. הוא נהרג, [המטופל] במיטה הסמוכה לו נפגע וגם אחיות נפצעו. חמישה ימים לאחר מכן הותקפה שוב חצר בית החולים, ליד בית המרקחת. המכה הראשונה הייתה משני רחפנים, השנייה מטיל.
מתנדב ספרדי סיפר לי שכאשר הגיעו הישראלים לבית החולים שבו היה MRI, הם ניסו להרוס הכול. אבל MRI הוא מכונה ענקית, כמו מכונית. גם אם יורים בה, אפשר לתקן. לכן הביאו מהנדס מומחה כדי להרוס אותה סופית. כי גם אם פצצה הייתה נופלת לידו, היה ניתן לתקן. נדרש מומחה שמכיר את 'הלב' של המכשיר כדי להשבית אותו לצמיתות. וזה בדיוק מה שנעשה בפברואר האחרון. בבית החולים שלנו הישראלים עברו בין החדרים שבהם היו אינקובטורים ושברו אותם אחד אחד, באופן שיטתי. שברו את האינקובטורים עם מכשירים יעודיים. הדברים הללו תועדו על ידי עמיתיי.
בית החולים שבו עבדתי היה תחת כיבוש ישראלי במשך חודשיים, בפברואר–מרץ 2024. הרופאים שנותרו שם עונו. העמידו אותם בשורה והכו אותם בזה אחר זה. בסך הכול נחטפו כ־80. לגבי 40 מהם לא יודעים מה עלה בגורלם ואם הם בחיים. רבים נרצחו במקום. אם מחפשים להבין מדוע חלק מהרופאים הותקפו יותר מאחרים, יש לכך היגיון פנימי. זה לא היה מקרי. לרוב אלו היו הרופאים הטובים ביותר בתחומם. לדוגמה, היה רופא שהתמחה בהשתלות. הוא היה מטרה מהיום הראשון. בדיוק משום שיכל לשקם, ולכן היה מפתח למתן טיפול. לפי האוניברסיטאות, אלו שהיו בעלי הישגים אקדמיים בולטים במיוחד היו המטרה הראשונה. ההיגיון היה: 'אנחנו רוצים לכתוב מחדש את העתיד של עזה' – ולכן היעד היה מי שיכל לשקם אותה, מבחינה אקדמית, רפואית או אפילו אמנותית.
המצב החמיר מאוד עם הסגר המוחלט. זו התקופה הקשה ביותר בכל תקופת רצח העם. אנחנו היינו יחסית 'מועדפים' – כזרים וכרופאים – היה לנו מזון כלשהו מובטח. אורז, למשל, לחודש. ארוחת הצהריים שלנו הייתה אורז בלבד. לעיתים נוספו שעועית עם אורז. לא היו ירקות. לא היה חלבון, לא דגים, לא פירות, בשר כמובן שלא. אומר זאת בפשטות: עמיתיי איבדו 12 קילו מתחילת רצח העם. אני עצמי בתוך חודש ירדתי כ־8 קילו.

ילדיםמצב בתי החוליםאזרחיםעיתונאיםרחפן / קוואדקופטרחומרי נפץפגיעות נפץתינוקותציוד רפואיחסימת סיוערצח עםעובדי בריאותMAP (Medical Aid for Palestinians)בית החולים נאסרחאן יונס