[ד״ר קלייטון דלטון – קריינות]
ההרס היה מטורף. אני בטוח שמעולם לא ראיתי דבר דומה למה שראינו שם. שמי קלייטון דלטון. אני רופא רפואה דחופה, והקטע הזה ב־The New Yorker עוסק בביקור שלי בעזה בזמן הפסקת האש, כחלק מצוות סיוע רפואי.

הנזק התחיל מיד ברגע שנכנסנו לעזה. לרוב נשארים בבית חולים אחד — משובצים למתקן רפואי מסוים ונשארים בו. מטעמי בטיחות, מסוכן לעזוב את בית החולים. ואז הפסקת האש שינתה הכול. כשהגענו, ההחלטות התקבלו בזמן אמת: איפה נוכל להיות הכי מועילים, ולאן נלך.

את הלילה הראשון העברנו בבית החולים נאסר, שהוא אחד מבתי החולים המרכזיים בח׳אן יונס. הוא היה אתר של מצור ופשיטה של צה״ל, והותקף. על המבנה היו צלקות מרסיסים, חורי ירי, ועל הקרקע אמבולנסים הרוסים ומנופצים. כל אלה היו תזכורות קטנות לכך שזה היה אזור מלחמה. כמעט ליד כל חדר בכל בית החולים היה איקס שנחרט בקיר לידו — סימון שהשאירו כוחות ישראליים כשנעו בתוך בית החולים וטיהרו אותו.

א־שיפא היה בית החולים החשוב ביותר בעזה. לשם הופנו המקרים המסובכים ביותר. הררה, שניהל שם את חדר המיון, לקח אותי דרך מתחם בית החולים המרכזי. להררה היו בטלפון תמונות של איך המחלקה נראתה לפני כן. פשוט אי אפשר היה להאמין לפער. כלומר, בטלפון שלו זה נראה כמו כל בית חולים אמריקאי. זה נראה כמו בית החולים שבו אני עצמי הוכשרתי.

בשטח שמאחורי הבניין המרכזי של בית החולים היה בית קברות מאולתר. ראיתי את זה כמעט בכל בית חולים שביקרתי בו בעזה: לא היה מקום לשים את המטופלים שמתו, ולכן פשוט קברו אותם בחצרות, בכל מקום שבו הצליחו למצוא שטח פנוי.

זה היה בית החולים האינדונזי. סולטאן היה מנהל בית החולים, קרדיולוג. והוא הראה לי את אחת התגליות המטרידות ביותר שגילה. הוא העלה אותי לטיפול נמרץ והראה לי כמה וכמה מכשירים רפואיים שונים. ובכל אחד מהם נראה שהיה חור ירי במסך. הוא אמר: “אני לא מבין.” ואני מבין את זה. גם אני נאבקתי להבין. זה לא נראה לי כמו נזק אגבי. אלה היו מכשירים רפואיים ספציפיים שנראה שהושבתו באופן שיטתי. והתקשיתי לחשוב על דרך שבה דבר כזה יכול להיחשב כמענה לאיום צבאי. כי מדובר בציוד שמשמש רק לטיפול במטופלים, ולא לשום דבר אחר. אי אפשר להפוך מכונת דיאליזה לנשק.

ובעזה לא היה מקום, לא היה כוח אדם, לא היו משאבים, לא היו תרופות — פשוט לא היה מספיק. בבית החולים אל־אקצא אין חלוקים למטופלים. פשוט לא הייתה במערכת הבריאות היכולת, או המשאבים, או מספיק מנתחים, או מספיק גזה סטרילית. אם תדמיינו אדם עם רגל שבורה בעזה: לא היו להם רופאים אורתופדים, לא היה להם הציוד, לא היו להם חדרי ניתוח. אפשר להציע הליך שנקרא קיבוע חיצוני. הדרך שבה עושים את זה חיצונית היא שמחדירים פיני מתכת דרך העור, מבריגים אותם לשני צדי העצם, ואז מחברים אותם מחוץ לגוף למסגרת מתכתית. אחת ההערכות שנמסרה לי הייתה שיש 26,000 מטופלים שפשוט חיים עם מתקן קיבוע חיצוני.

אבל עדיין חיים שם אנשים. מאות אלפי אנשים היו באמת תושבי ח׳אן יונס לפני המלחמה, ורבים נוספים עברו לשם. והם פשוט נאלצו למצוא דרך להמשיך את חייהם שם, בתוך ההריסות. וכך, אתה יודע, אנחנו רואים דברים רגילים כביכול. אנחנו רואים אנשים מטפלים בחלקות קטנות, בגינות קטנות. ובין בניינים מנופצים שקרסו, עושים כביסה . ויש כל כך הרבה ילדים שפשוט רצים בקבוצות ובחבורות, ומוצאים דרכים לשחק, ובונים מבצרים, ומתנדנדים מכבלי חשמל שנפלו.

[בווידאו – ד״ר דלטון] אוי, וואו. [בווידאו – גבר] אני מניח שבכל מקרה אין חשמל.

[ד״ר קלייטון דלטון – קריינות]
אני דואג לביטחונם של אנשים שאני מכיר — חברים, אנשי רפואה ורופאים אמריקאים שעדיין שם, שעדיין נוסעים לשם. ואני דואג גם לאנשים שעבדנו לצידם, אנשי הרפואה הפלסטינים. והעבודה שהם עושים היא כל כך קשה. היא קשה באופן שאי אפשר לתאר במילים. ואני חושב שאנחנו חוזרים משם, ואז אומרים לעצמנו: קשה אפילו לזכור עד כמה זה היה נורא ברגע שעוזבים שוב. זה כמעט מרגיש כמו סיוט שהתעוררת ממנו. אבל עבור האנשים שנמצאים שם וחיים את זה, אין התעוררות. הם לא יכולים להימלט מזה. אלה פשוט החיים שלהם.