צפון עזה הוא בית קברות פתוח
עבור אלו הלכודים בצפון עזה, מדיניות "כניעה או רעב" של ישראל פירושה אפשרות למוות בצורה כזו או אחרת, בכל רגע.

[תמונה בלינק: גבר מגיב בעודו עומד ליד גופה עטופה בחצר בית החולים אל-ממדאני בצפון רצועת עזה, ב-19 באוקטובר 2024, עומר אל-קטא / AFP דרך Getty Images].

בעוד העולם צופה מהצד, הפלסטינים בעזה חווים אסון הומניטרי מתוכנן בכוונה תחילה, בהיקף עצום, שהולך ומחמיר משעה לשעה. בשבועות האחרונים, ישראל הטילה מצור מוחלט על צפון עזה והגבירה את ההפצצות שלה כאן, עם דיווחים כי ממשלתו של בנימין נתניהו מיישמת מדיניות של רעב כדי לאלץ את הפלסטינים הנותרים [לנוע] דרומה. ישראל כבר החריבה חלק ניכר מעזה, אך אם הקהילה הבינלאומית לא תפעל מיד, לא יישאר דבר ולא יישאר אף אחד בצפון.

השנה האחרונה בחנה את הסיבולת שלנו בדרכים שמעולם לא יכולנו לדמיין. אבל השבועות האחרונים דחפו אותנו לקצה גבול היכולת של כל דבר שניתן לתאר כ"חיים".

עד ה-22 באוקטובר עבדתי בחדר המיון של בית החולים האינדונזי, שהיום הוא חורבה. כרופא שסיים את לימודיו וחזר לעזה בשנה שעברה לאחר עשור בחו"ל, הקדשתי את חיי לריפוי. אך משימה זו נלקחה ממני.

עבדתי בבית החולים במשך שמונה חודשים, עד שנאלצתי לעזוב כאשר חיילים ישראליים כיתרו את המתחם והותירו את בית החולים ללא חשמל. מלאי הציוד הרפואי כמעט אזל, ולא הייתה כל דרך לטפל בפצועים. אמבולנסים התקשו להגיע אל הפצועים, ונהגיהם סיכנו את חייהם בניסיון לנווט ברחובות שהפכו למכתשים והריסות.

בתוך בית החולים, המראות היו יותר מטרגיים. נאלצנו לקבל החלטות בלתי אפשריות: את מי להציל ואת מי להניח למות, לא משום שפציעותיהם היו קשות מדי, אלא משום שהמצור הישראלי גרם לכך שפשוט לא היו לנו את האמצעים הדרושים כדי לעזור להם. צפיתי בילדים מתים כי אזל לנו דבר בסיסי כמו אנטיביוטיקה.

רבים מעמיתיי נהרגו, רק בגלל שעשו את עבודתם. אחרים נתקעו באזורים מסוכנים, מבלי שיוכלו להגיע לבתי החולים שבהם הם כה נחוצים. בכל יום אנו מסכנים את חיינו, בידיעה שאפילו המקומות שנועדו לרפא הפכו למטרות.

צפון עזה הוא בית קברות פתוח. לא נותר עוד מקום מקלט למאות אלפי הפלסטינים שעדיין נמצאים כאן. 72 מבני משפחתי נהרגו. בתי חולים, בתי ספר ובתים – מקומות שנועדו להגן ולתת מחסה – נמחקו מעל פני האדמה. כל חלל שבעבר הבטיח ביטחון הפך לאבק. היקף ההרס הוא בלתי נתפס, ומספר הנפגעים האנושיים הוא מזעזע.

הרחובות שבהם שיחקו פעם ילדים מכוסים כעת בגופות, ואלה מאתנו שנשארו לכודים כאן, מוקפים במוות. אם פיצוץ הפצצות לא ייקח אותנו, השריפות שהן גורמות יעשו זאת.

הפלסטינים כאן מנותקים ממזון, מים ואספקה ​​רפואית. משפחות אוספות כל מה שהן יכולות למצוא כדי להישאר בחיים – קמח רקוב, שימורים שפג תוקפם, כל דבר שניתן לצרוך. ירקות טריים, בשר וחלב הם זיכרון רחוק כבר יותר משנה, במיוחד עבור ילדינו, שגופם הפך שביר מתת תזונה. הרעב הוא כלי נשק, והוא משמש כדי להרוג אותנו לאט לאט. הורים צופים בחוסר אונים בילדיהם מתפוגגים, נחלשים מיום ליום, גופם הזעיר כבר לא מסוגל להילחם בזיהומים המתפשטים במקלטים הצפופים.

איבדתי את הספירה של כמה פעמים אני ומשפחתי נעקרנו מביתנו. נאלצנו לברוח מבניין הרוס אחד למשנהו, בחיפוש אחר ביטחון שאינו קיים.

אנו גרים כעת בבית ספר של האו"ם ליד מחנה הפליטים ג'באליה, אבל אפילו כאן, במה שאמור להיות מקום מקלט, איננו בטוחים. פצצות נופלות כל כך קרוב שאנחנו יכולים להרגיש את הקירות רועדים. כיתות הלימוד, שנועדו ללמידה, מלאות בבכי של ילדים צעירים מדי מכדי להבין מדוע עולמם מתפורר סביבם. הצפיפות בלתי נסבלת, עשרות משפחות דחוסות בחדרים זעירים, נאחזות נואשות בתקווה שנשרוד את התקיפה הבאה.

מה שקורה בעזה הוא מתקפה על הילדות עצמה ומלחמה נגד עצם מהות המשמעות של להיות בן אנוש.

ממשל ביידן והקהילה הבינלאומית חייבים לפקוח את עיניהם, וחשוב מכך, את ליבם. מעשיה של ישראל בעזה מפרים כל נורמה של המשפט הבינלאומי, כל שמץ של אנושיות, ויוצרים תקדים מסוכן. המצור, ההפצצה של בתים, בתי ספר ובתי חולים, ההרג ההמוני של אזרחים הם פשעים הדורשים יותר מגינוי. הם דורשים פעולה מיידית כדי לעצור אותם.

לאחר שנה של זוועה בלתי פוסקת, יש לשים סוף סוף קץ למתקפה הישראלית. נשבעתי שבועה להציל חיים, אך משימה קדושה זו נלקחה ממני. הכלים הדרושים לי לריפוי נהרסים, והחיים שנשבעתי להגן עליהם מושמדים. הפלסטינים בעזה לא מבקשים הרבה. רק את הזכות לחיות בחופש, בכבוד ובביטחון. לראות את ילדיהם גדלים. לקבל מזון וטיפול רפואי. אלה לא מותרות; אלה זכויות אדם בסיסיות. זכויות שנשללות מהם בעוד העולם צופה בדממה.

הזמן לפעול הוא עכשיו. ממשל ביידן וממשלות מערביות אחרות חייבות להפסיק לאפשר את סבלנו.