ד"ר פירוז סידהווה: שמי ד"ר פירוז סידהווה, אני כירורג אמריקאי לטראומה וטיפול נמרץ המתגורר בסטוקטון, קליפורניה. אני בא בפניכם היום כדי לדבר על רצועת עזה, שם התנדבתי פעמיים מאז ה-7 באוקטובר, תחילה בבית החולים האירופי מ-25 במרץ עד 8 באפריל בשנה שעברה, ולאחרונה במתחם הרפואי נאצר מ-6 במרץ עד 1 באפריל 2025. שניהם נמצאים בעיר חאן יונס. אני לא כאן כמקבל מדיניות או כפוליטיקאי. אני רופא הנושא עדות על הרס מכוון של מערכת בריאות, פגיעה בקולגות שלי ומחיקת עם.
חוקת ארגון הבריאות העולמי קובעת שבריאותם של כל העמים היא בסיס להשגת שלום וביטחון, ותלויה בשיתוף פעולה מלא של יחידים ומדינות. לקחתי זאת לליבי, וזו הסיבה שאני מתנדב באזורי סכסוך מהאיטי ועד אוקראינה ועזה. בעזה, פעלתי בבתי חולים ללא סטריליות, חשמל או הרדמה. הניתוחים התרחשו על רצפות צפופות ומלוכלכות. ילדים מתו לא משום שפציעותיהם היו בלתי ניתנות לטיפול, אלא משום שחסרו לנו דם, אנטיביוטיקה והאספקה הבסיסית ביותר הזמינה בקלות בכל בית חולים גדול בכל מקום אחר בעולם. לא ראיתי או טיפלתי בלוחם אחד במהלך חמשת השבועות שלי בעזה. המטופלים שלי היו ילדים בני שש עם רסיסים בלב וכדורים במוח, ונשים בהריון, שאגן הירכיים שלהן רוסק, ועובריהן נחתכו עוד ברחם. אמהות ששוכנו בבית החולים בישלו לחם על צלחות חמות במחלקת המיון במהלך אירועי נפגעים המוניים, בעודנו מתמודדים עם גשם האש והמוות שירד סביבנו בכל מקום.
אדוני הנשיא, יסודות החיים בעזה, המשפחה, הבריאות והקהילה התנפצו. מערכת הרפואה לא נכשלה. היא פורקה באופן שיטתי באמצעות קמפיין צבאי מתמשך שהפר במכוון את החוק ההומניטארי הבינלאומי. אזרחים מתים כעת לא רק מהתקיפות האוויריות המתמידות, אלא גם מתת תזונה חריפה, אלח דם, חשיפה וייאוש. בין שני ביקוריי בעזה, הייתי עד לירידה חדה בבריאותם של החולים, שנגרמה לא רק מפציעות, אלא גם מהחמרת הרעב ותת התזונה שהותירו את גופם חלש יותר, את פצעיהם איטיים יותר להחלים, ואת הישרדותם פחות ודאית בהרבה. ובל נשכח שזו קטסטרופה מעשה ידי אדם. היא ניתנת למניעה לחלוטין, לאפשר לה לקרות זו בחירה. זוהי מניעה מכוונת של התנאים הדרושים לחיים, מזון, מחסה, מים ותרופות. מניעת רצח עם פירושה סירוב לנרמל את הזוועות הללו. פירושה סירוב לדה-הומניזציה של הפלסטינים, סירוב לראות אותם כמספר קלוריות או מספר משאיות שנוסעות. אנו רואים כעת שדרך חשיבה זו הביאה למשבר בכבוד האדם שמביא עם שלם אל סף ההישרדות.
ב-18 במרץ, ישראל הפרה את הפסקת האש. באותו יום הייתי עד במתחם הרפואי נאצר לאירוע הנפגעים ההמוני הקיצוני ביותר בקריירה שלי. 221 נפגעי טראומה הגיעו בבוקר אחד. 90 היו מתים עם הגעתם, כמעט מחציתם היו ילדים פצועים קשה. אף מערכת בריאות על פני כדור הארץ לא תוכל להתמודד עם זה, ובוודאי שלא כזו שנמצאת תחת מצור וחסרת אספקה. בתי חולים נועדו להיות מקלט. עובדי בריאות וכוחות חירום אמורים להיות מוגנים. ילדים אמורים להיות מוגנים. בעזה, ההגנות הללו פשוט נעלמו. כל יום, ההבחנה בין לוחם לאזרח נמחקת. רוב המטופלים שלי היו ילדים טרום גיל ההתבגרות, גופם התנפץ מחומרי נפץ ונקרע ממתכת מעופפת. רבים מתו. אלה ששרדו התעוררו לעתים קרובות וגילו שכל משפחתם איננה.
בשנה שעברה פרסמתי בניו יורק טיימס סקר של 65 עובדי בריאות אמריקאים ששירתו בעזה. 83% מהם דיווחו שראו ילדים נורים בראש או בחזה. טיפלתי באופן אישי ב-13 מקרים כאלה בשבועיים שלי בבית החולים האירופי. על פי ברית ילדי המלחמה, כמעט מחצית מילדי עזה נוטים להתאבד. הם שואלים, "למה לא מתתי עם אחותי, אמי, אבי?", לא מתוך קיצוניות, אלא מתוך יגון בלתי נסבל.
אני תוהה אם מישהו מחברי המועצה הזו פגש אי פעם ילד בן חמש שכבר לא רוצה לחיות. שלא לדבר על לדמיין חברה שבה כל כך הרבה ילדים צעירים מרגישים כך. ומה שמדהים אותי הוא לא שחלק מהילדים בעזה איבדו את הרצון לחיות, אלא שיש עדיין מי שנאחזים בתקווה. חבריי הפלסטינים, רובם עובדי שירותי בריאות, כבר לא מדברים על חוסן או אפילו הישרדות. הורים משננים את בגדי ילדיהם למקרה שיצטרכו לזהות את שרידיהם מאוחר יותר. הם מתפללים לחתיכת לחם אחת לתת להם לפני השינה כדי שילדיהם ימותו פחות רעבים אם ייהרגו בלילה. ובינתיים, חבריי הישראלים והאמריקאים מביעים אימה ממה שנעשה בשמם. רבים מאיתנו אינם יכולים להבין כיצד ממשלותינו ממשיכות לחמש את ההרס חסר ההיגיון הזה, אבל לכם באולם הזה יש את הכוח לעצור אותו.
אדוני הנשיא, אני כאן כי הייתי עד למה שקורה בעזה, במיוחד לילדים, ואני לא יכול להעמיד פנים שלא ראיתי זאת. גם אתם לא יכולים לטעון לבורות. אני קורא למועצה ובמיוחד לממשלתי שלי לפעול בדחיפות בנוגע לאמצעים אלה, הניתנים לאכיפה. ראשית, לדרוש הפסקת אש מיידית וקבועה, כולל הפסקת כל העברות הנשק לכל הצדדים בסכסוך, לצד סנקציות ממוקדות וחוקיות על ישראל. שנית, לדרוש פתיחה מחדש של כל המעברים בעזה והבטחת פינויים רפואיים ללא הגבלה, כולל לבתי חולים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, שם מטופלים פלסטינים יוכלו לקבל טיפול מרופאים פלסטינים, עם הבטחת גישה בטוחה בחזרה לעזה. שלישית, להבטיח גישה הומניטרית בת קיימא ברחבי עזה, שתאפשר לכל האספקה החיונית, מחסה, מזון, מים, דלק ואספקה רפואית להגיע לכל האנשים הזקוקים לה. רביעית, לדחות בתוקף ובמפורש את הפוליטיזציה של הסיוע, כפי שמגלמת הקרן ההומניטרית לעזה, שמנהלה בפועל, יוצא חיל הנחתים האמריקאי, התפטר בפומבי ביום ראשון, תוך ציטוט חוסר דבקותה של הקרן בעקרונות הומניטריים. עלינו לאשר את התמיכה במנגנוני האו"ם הקיימים, לתמוך באונר"א, ולהבטיח שארגונים לא ממשלתיים בעלי מומחיות בהגעה ובמתן טיפול מיוחד לנזקקים יקבלו גישה מלאה ובלתי מוגבלת. חמישית, שחרור מיידי וללא תנאי של כל החטופים. שישית, שחרור מיידי וללא תנאי של כל עובדי שירותי הבריאות, כולל ד"ר חוסאם אבו ספיה, המוחזק כעת במעצר ישראלי למעלה מ-150 יום. ושביעית, ללא דיחוי, לקיים את מגילת האו"ם ולפעול כעת כדי למנוע רצח עם.
יום אחד, ניצולי עזה עשויים לצפות בתיעוד של ההבטחות הריקות שניתנו על ידי חברי מועצה זו, בעוד פצעיהם העמיקו וחייהם אבדו. אם מועצה זו תשתוק ולא תפעל כעת, תיעוד זה יעמוד כעדות לכישלון עולמי במתן טיפול דחוף ולקריסת המצפון הקולקטיבי שלנו. אני מתחנן בפניכם לעשות את מה שהופקד עליכם לעשות, להגן על השלום והביטחון הבינלאומיים ולמנוע נזק בלתי הפיך. הצעדים שהזכרתי הם המינימום הנדרש. אני מבקש מנציג ממשלתי לשמוע את קולם של רוב האמריקאים הקוראים לאותו הדבר. אם זה יימשך, לא יישארו רופאים פלסטינים שידאגו לחולים ולפצועים. לא יישארו פלסטינים שישקמו את מערכת הבריאות. אנחנו מאבדים דור לנגד עינינו, גוזרים על אנשים למות מרעב, מחלות וייאוש, מקרי מוות שניתן היה למנוע בקלות. תודה.