"אנחנו מושמדים": האזינו לאחד הראיונות האחרונים של ד"ר המאם אל-לוח מעזה לפני מותו
איימי גודמן:
אני איימי גודמן באתר Democracy Now!, democracynow.org.
כמעט 200 אנשי צוות רפואי דווחו כהרוגים בעזה מאז ה־7 באוקטובר. במהלך סוף השבוע נודע ל- Democracy Now!, כי ד"ר המאם אל-לוח נהרג ביום שבת, כאשר פגז ארטילריה ישראלי פגע בבית משפחתו והרג אותו, את אביו, את גיסו ואת חותנו. ד"ר אל-לוח היה מומחה לכליות (נפרולוג) שעבד בבית החולים א־שיפא, בית החולים הגדול ביותר בעזה. הוא היה בן 36 במותו, והותיר אחריו אישה ושני ילדים בני 4 ו־5.
ד"ר המאם אל-לוח שוחח עם Democracy Now! ב־31 באוקטובר באחד מראיונותיו האחרונים.
איימי גודמן:
ד"ר המאם אל-לוח, אמרת: "בכל יום אני רואה פחד בעיניהם שאין ביכולתי לעשות הרבה לגביו. זה מאוד כואב. אם יש לך ילדים, אתה יודע כמה נורא זה לא להיות מסוגל לנחם אותם, להבטיח להם שהם בסדר, לגרום להם לקוות למשהו מעבר להישרדות של עוד יום אחד."
האם תוכל לדבר על כך בבית החולים, שכפי שאמרת אינו רק בית חולים לחולים? אלפים תופסים מחסה בא־שיפא, באל־קודס ובבתי חולים אחרים. אנחנו גם מדברים איתך, כאשר זה עתה יצאת מא־שיפא. איך אתה מנחם את משפחתך? מה קורה למשפחתך בזמן שאתה בבית החולים?
ד"ר המאם אל-לוח:
אני אומר להם שלפחות עדיין יש לנו בית עם דלת שאפשר לסגור. אבל אלפי פליטים, אנשים כמונו שחיו בעבר בכבוד, כבר אין להם בתים ואין להם דלתות לסגור כדי להגן על עצמם. הם מוקפים במי שפכים ובאשפה. אין להם אספקה רציפה של מים נקיים לשתייה. לרבים מהם יש בני משפחה נעדרים — הם לא יודעים אם הם חיים או מתים.
אני אומר לילדים שלי שלפחות יש לנו בית לגור בו, אך להם אין. ולמרבה ההפתעה, ילדיי בני ה־4 וה־5 מקבלים זאת כנחמה, כמצב טוב יותר בהשוואה לפליטים האלה. הם למעשה חיים בבתי חולים, אך לא בתוך מחלקות האשפוז. לרבים מהם אין מספיק מקום אפילו במסדרונות, ולכן הם חיים סביב המבנים ובגנים. באופן מפתיע, ילדיי הצעירים מאוד מקבלים זאת.
איימי גודמן:
הצבא הישראלי הפיץ אלפי עלונים המזהירים את התושבים בצפון עזה להתפנות. מדוע אינך עוזב עם משפחתך דרומה?
ד"ר המאם אל-לוח:
ואם אעזוב — מי יטפל במטופלים שלי? אנחנו לא חיות. יש לנו זכות לקבל טיפול רפואי הולם. אנחנו לא יכולים פשוט לעזוב.
איימי גודמן:
ארגון הבריאות העולמי דיבר על הדרישה מרופאים לעזוב את מטופליהם, לבחור בחייהם שלהם על פני חיי המטופלים. תוכל לדבר על הבחירה הזו, במיוחד כאשר מטופלים רבים אינם יכולים לעזוב — למשל תינוקות באינקובטורים?
ד"ר המאם אל-לוח:
את חושבת שלמדתי רפואה ולימודי המשך במשך 14 שנים כדי לחשוב רק על חיי ולא על המטופלים שלי? אני שואל אותך, גברתי — האם זו הסיבה שהפכתי לרופא? לא. זו לא הסיבה.
איימי גודמן:
תוכל לדבר על מה שקורה לבתי החולים? בכותרות שלנו היום דיברנו על התקיפה של בית החולים האינדונזי. בית החולים הטורקי הוא בית החולים היחיד לסרטן?
ד"ר המאם אל-לוח:
כן.
איימי גודמן:
תוכל להסביר את החשיבות של המקומות הללו, גם כמקלט לאלפי אנשים וגם עבור המטופלים?
ד"ר המאם אל-לוח:
בית החולים האינדונזי מספק טיפול רפואי ליותר מ־400,000 אזרחים ברצועת עזה. האזור הזה מנותק משאר הרצועה. אם בית החולים יפסיק לפעול — אלפי נפשות פלסטיניות ייחשפו לסכנת מחלה ומוות.
בית החולים הטורקי, שגם לפני המלחמה פעל ביכולות צנועות מאוד, היה בית החולים היחיד שסיפק טיפול ותרופות לחולי סרטן מכל רחבי הרצועה. הוא הופצץ אתמול מהאוויר. אינני יודע כמה מטופלים ואנשי צוות נפצעו. רבים מהמטופלים מתים כעת משום שאינם יכולים להגיע בבטחה לקבל טיפול ולהמשיך את הכימותרפיה.
לפני שעתיים הכריז משרד הבריאות כי החשמל ינותק מבית החולים א־שיפא — בית החולים הגדול ביותר, המהווה 40% מיכולת מערכת הבריאות בעזה ומספק שירותים לחולים התלויים במכשירים, כגון מונשמים וחולי דיאליזה. אם החשמל ינותק — אנו למעשה מחליטים שמטופלים אלה ימותו. חולים מונשמים ימותו תוך דקות. חולי דיאליזה ימותו תוך שעות עד ימים.
רבים מהמטופלים מטופלים כעת באמצעים הדלים שיש לנו. חולי סוכרת מאושפזים משום שהאינסולין שלהם לא נשמר בקירור ואינו פועל. אזל לנו מלאי של תרופות רבות, כולל תרופות אנטי־פטרייתיות. חולה נפטרה השבוע מזיהום פטרייתי אלים (מוקורמיקוזיס) משום שלא היה לנו אמפוטריצין לתת לה.
התשובה הפשוטה שלי היא: המוות מתקרב לאנשים רבים ברצועת עזה — תוך שעות עד ימים — אם המצב יימשך כך.
איימי גודמן:
ה־Middle East Eye מדווח על תינוק שמת, ואומר: "תעודת הפטירה שלו הונפקה לפני תעודת הלידה שלו." תינוק בן יום אחד נהרג בהפצצה ישראלית בעזה. ישראל טוענת שבית החולים א־שיפא הוא אתר פיקוד ושליטה של חמאס. כיצד אתה מגיב לכך?
ד"ר המאם אל-לוח:
אני עובד בבית החולים הזה יותר משנתיים — ולא ראיתי דבר כזה. אינני עורך דין, אבל זו תשובתי הפשוטה: לא ראיתי לכך שום סימן במשך יותר משנתיים. אם זה היה נכון, הייתי רואה לפחות רמז.
איימי גודמן:
רציתי לשאול על משלוחי הסיוע. בימים רגילים נכנסו מעל 400 משאיות ביום. כעת מדובר בטפטוף — אולי תריסר ביום. האם ראית סיוע שמגיע לבית החולים? ומה אתם צריכים כרגע?
ד"ר המאם אל-לוח:
הכמות שהוזכרה אינה קרובה למה שאנחנו צריכים. המחסור בציוד, במכשירים ובתרופות הוא עצום. הדבר היחיד שראיתי כשעזבתי היום את בית החולים היה ארגז של בקבוקי נוזלים לווריד. אינני יודע אם זה הגיע ממשאיות הסיוע או ממחסני משרד הבריאות.
בנוסף, הנהלת בית החולים ציינה שיש כפפות וגזה — אך זהו הצורך הקטן ביותר שלנו. זה כמעט לא רלוונטי לעומת מה שחסר לנו באמת.
איימי גודמן:
לבסוף, ד"ר המאם אל-לוח — מה המסר שלך לארצות הברית ולעולם?
ד"ר המאם אל-לוח:
המסר לא השתנה מאז תחילת המלחמה. ראשית, המלחמה חייבת להיפסק. אנחנו בני אדם אמיתיים. אנחנו לא חיות. יש לנו זכות לחיות בחופשיות.
שנית, אם אתם ואזרחיכם הייתם חיים בתנאים האלה — מה הייתם עושים למענם? זה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מכם לעשות עבורנו כמעצמה, כארצות הברית, משום שאנחנו אנושיים בדיוק כמו אזרחי ארה"ב.
ציפינו ליותר פתרונות למשבר ההומניטרי והבריאותי. אך מה שאנו רואים — בעיקר דרך כמות המשאיות שנכנסות — אינו מתקרב לצרכים שלנו. אנחנו מושמדים. אנחנו נמחקים בהמונינו. ואתם מעמידים פנים שאכפת לכם מזכויות אדם והומניטריות — וזה לא מה שאנחנו חווים. כדי להוכיח שטעינו, אנא עשו משהו. תודה.
איימי גודמן:
ד"ר המאם אל-לוח, מדבר אלינו מעיר עזה, שם עבד בבית החולים א־שיפא. אנא שמור על עצמך.
ד"ר המאם אל-לוח:
אני מקווה שאצליח. נקווה יחד. תודה.