"אחמד בן ה-13, שסבל מטראומה קשה בצוואר לאחר שביתו הופצץ המשיך לקרוא לאחותו. הוא לא זיהה שהיא הילדה במיטה שלידו, כי היא נכוותה עד לבלי הכר. כשהיא מתה, אחמד נותר היחיד ממשפחתו ששרד. אני זוכרת את מבטו הריק ואת קולו הרך לוחש לי באוזני. 'הלוואי והייתי מת איתם. כל מי שאני אוהב נמצא בגן עדן.'"
(ד"ר טניה חאג' חסן, רופאת טיפול נמרץ ילדים קנדית מעידה בפני האו"ם, 26.11.2024)
אנו מביאים כאן עדויות של רופאים ואנשי צוות בריאות בינלאומיים אשר התנדבו ברצועת עזה. עם פרוץ המלחמה, נאסרה כניסתם של מרבית הגורמים הבינלאומיים לרצועת עזה. בפרט, נאסרה לחלוטין כניסתם של עיתונאים בינלאומיים. במציאות הזו, היוצאים מן הכלל שיכולים לתקשר לעולם את המתרחש בעזה, הם כמה עשרות רופאים ואנשי צוות בריאות בינלאומיים, בעלי ניסיון רב בזירות מלחמה – שכניסתם לרצועה אושרה באופן מוגבל. עדויותיהם מהוות את העדויות הכמעט בלעדיות של גורמים בינלאומיים מתוך הרצועה לאורך המלחמה.
הרופאים וצוותי הבריאות הבינלאומיים מעידים כי להיקף הפגיעה בחפים מפשע ברצועת עזה, לריסוק התשתיות ולהיקף הפגיעה בסיוע ההומניטרי, אין תקדים בזירות מלחמה בהן עבדו בעבר. הם מעידים כי מרבית מטופליהם היו נשים וילדים, כאשר פעמים רבות, מיקום פצעי הירי שלהם העיד על פגיעה מכוונת. הם מעידים על מחסור בציוד רפואי; על ביצוע ניתוחים ללא אמצעי חיטוי והרדמה מינימליים כי כניסתם נאסרת על ידי ישראל; על פגיעה והריגה של למעלה מאלף אנשי צוות רפואי; על רעב וחולי כרוני כתוצאה מהיעדר אספקה ותנאי סניטציה מינימליים. אנשי הרפואה והבריאות שאת עדויותיהם נביא כאן – מצהירים שלא טיפלו בחמושי חמאס ולא נתקלו בהם בבתי החולים.
הרופאים ואנשי צוותי הבריאות פונים למנהיגי המדינות מהן באו ומבקשים: עצרו את המלחמה, הבטיחו הכנסת סיוע הומניטרי, מנעו את המשך הפגיעה במערכת הבריאות העזתית, ושימו קץ לפגיעה בחפים מפשע. הם פועלים בשם הזכות לחיים והזכות לבריאות, והתסכול שלהם עמוק משום שאלו ערכים אוניברסליים אשר באים לידי ביטוי בין היתר בחוק הבינלאומי ובדעת הקהל העולמית. הם אינם מבינים כיצד העדויות המגיעות מרצועת עזה, בין היתר שלהן, אינן מובילות לפעולה נחרצת של הקהיליה הבינלאומית ושל מנהיגי המדינות שמהן הגיעו.
קריטי עבורם לשאת את עדותם של האנשים שפגשו בעזה ולמסור לעולם את זעקתם: "אנחנו לא מספר, יש לנו שם ואנחנו בני אדם, אל תנטשו אותנו". להם, כמתנדבים בינלאומיים, הייתה את האפשרות לצאת מרצועת עזה ולהגיע להעיד באו"ם ובאסיפות נבחרים ברחבי העולם, אבל ברור להם שמוטב היה שתושבי רצועת עזה יוכלו להגיע להעיד בעצמם על מה שקורה להם, וכי ראוי שעדויות תושבי עזה המובאות באמצעי התקשורת והרשתות החברתיות יישמעו ע"י העולם.
העדויות שודרו בערוצי תקשורת שונים ובבמות שונות בעולם, מקצתן הוצגו בתקשורת הישראלית (בעיקר בעיתון הארץ ובאתר שיחה מקומית), אך הציבור הישראלי לא נחשף לרובן. אנו מאמינים שחשוב שעדויות אלו של מי שראו בעיניהם – יפורסמו בעברית ויובאו לידיעת הציבור הישראלי, לצד עדותם של תושבי רצועת עזה והעיתונאים המקומיים שעוד פועלים בה. חשוב לנו לעשות כל מאמץ על מנת שלציבור הישראלי לא תהיה האפשרות לעצום את עיניו ולומר לא ידענו.
העדויות תורגמו על ידינו מאנגלית לעברית בהתנדבות. בגרסה האנגלית של האתר תמללנו את העדויות המצולמות וכאשר היה מדובר בעדות כתובה, כתבנו תקציר שלה והפנינו למקור. אמנם מאגר העדויות שאספנו אינו שלם ועוד נוסיף לו עדויות בהמשך, אך אנו סבורים שהוא נרחב והקריאה בו תורמת ללמידה על המתרחש ברצועת עזה.
העדויות קשות לצפייה ולקריאה ורבות מהן כוללות תיאורים גרפיים קשים ביותר. למרות זאת, אנו מפצירים בכל אחד שמסוגל לכך לצפות בעדויות. חשוב בעינינו לא רק לקרוא את התרגום שלנו לעדויות, אלא גם להקשיב להן, לטון, לסערת הרגשות, לאכפתיות ולדאגה האינסופית של קבוצת אנשים אשר עזבו את תנאי חייהם הנוחים, סיכנו את עצמם וזאת מתוך מחויבות לשליחותם להציל חיים ולהעיד על המתרחש במלחמה.
במובן הזה ברור לנו שהתרומה שלנו, בתרגום וכינוס העדויות, צנועה ביותר. העדויות קיימות וניתן לצפות בהן ישירות, גם אם לא בעברית. עם זאת, בעצם הקריאה והתרגום של העדויות הייתה לנו הזכות והחובה לשאת את העדות ולהעביר אותה הלאה. במובן הזה, מעמדינו כמתנדבים ומתרגמים, אינו שונה משלכם, הקוראים והקוראות של מאגר העדויות. זוהי הזמנה גם עבורכם ועבורכן לשאת את העדות יחד איתנו. עבורנו זוהי דרך של התנגדות.
הייתה לנו הזכות לעבוד יחד על פרויקט עדויות זה. הפעילות מאפשרת לנו לפעול יחד כקהילה וללמוד כי אף שאנחנו מיעוט, ישנם רבים אחרים ששותפים לדרכינו ומחויבים להתנגד למתרחש ברצועת עזה.
אנו מאמינים בחשיבות הבאת סיפורו של אחמד, בן 13, השריד האחרון למשפחתו, המבקש למות כי כל מי שאהב כבר בגן עדן – לצד סיפוריהם של רבים אחרים.
כולם בני אדם, כולם ראויים לחיות.
- צוות פרויקט עדויות:
לואליין בארנס
אורית שורץ
אביתר סלע
רומי פלדי
ג'סיקה נבו
רות בן אריה
מ.א.
מתנדבת אנונימית
אביגיל הורביץ
אורי ד. גלעד
נועם יונאי
עילי ס.
י.א.ל.
מוחמד טוח'י
אלבי שלונסקי
ו.ר.
לי מרדכי
מבוא מאת ד"ר מיכל פלדון, רופאת ילדים וראומטולוגית
בשנת 2025, בעולם המודרני שבו יש גישה להכל, אין לנו – אנשי רפואה ישראלים – גישה לעזה. אנחנו לא יכולים לחצות את הגבול ולעזור, לא יכולים לקבל מטופלים משם ולטפל, ולעיתונאים אסור להיכנס לשם ולחשוף בפנינו מה באמת קורה. בדצמבר 23 ד"ר דייוויד חסאן היה מהרופאים הזרים הראשונים שנכנסו לעזה והחלו לשלוח תיעודים החוצה אל העולם הגדול. מאז, יש בידינו עשרות עדויות של צוותי רפואה זרים על גודל האסון ההמוניטרי והחרבת מערכת הבריאות בעזה. רופאים רבים שהיו שם דיווחו כי יותר מהעשייה הרפואית שלהם, והניסיונות להציל חיים בסיטואציות בלתי-אפשריות, הם הרגישו שעיקר מטרתם היא תיעוד.
העדויות האלה מלמדות אותנו על המחסור בציוד רפואי: "היו לנו ניתוחים שבוצעו בלי כפפות סטריליות, בלי חלוקים סטריליים… ביצעתי קטיעות גפיים על אנשים שנאלצו לקחת פרצטמול אחרי הניתוח כמשכך כאבים", ועל המחסור במזון: " אין תזונה בבית החולים לתת למבוגרים. אין תזונה תוך ורידית. אין כמעט בכלל תזונה נוזלית אנטרלית בשביל צינורות הזנה (תזונה ישירה למעי). הם תלויים לחלוטין בבני משפחותיהם שמביאים מזון, ורבים מהם מורעבים בעצמם. הם לא יכולים להשיג מזון להביא לקרוביהם בבתי החולים."
הן מלמדות אותנו על תנאים לא סבירים של עבודה רפואית: "אחד מעמיתיי הוציא רימות מגרונו של ילד בטיפול נמרץ. היו זבובים בחדר הניתוח שהתיישבו על הפצעים", "קיבולת בית החולים הייתה אמורה להיות בין 150 ל-200 איש, והיו בו 700 חולים."
על מחסור בצוות רפואי מיומן כי "כל כך הרבה אנשי צוות רפואי נעצרו, נהרגו, חלקם עזבו כשהם יכלו לעזוב", ועל צוות מקומי שנאלץ לטפל בבני משפחתם שהובאו גוססים או מתים אל בית החולים.
הן מלמדות אותנו על אובדן צלם אנוש. על ילדים גוססים שכל משפחתם נהרגה, ורק אנשי הצוות הזרים היו שם כדי להחזיק את גופתם, את ידם, ללחוץ על פצע מדמם או להגיד כמה מילים מנחמות.
הן מלמדות אותנו על אובדנות של ילדים שאיבדו את כל עולמם ומשפחתם בהפגזה: "אני זוכרת את מבטו הריק ואת קולו הרך לוחש לי באוזני. הלוואי והייתי מת איתם. כל מי שאני אוהב נמצא בגן עדן. אני לא רוצה להיות כאן יותר.", ועל טראומה נפשית של כל האוכלוסיה, אלא שאין זמן בכלל להתיחס אליה: "אין הזדמנות להתמודד עם טראומה פסיכולוגית, פסיכיאטרית כשאנחנו עדיין מתמודדים עם הטראומה הפיזית, עם חוסר היכולת לשרוד היום, למצוא מים נקיים, למצוא מספיק תרופות כדי לשרוד את היום".
והן מלמדות אותנו על מדיניות מכוונת של הפסקת מזון וציוד: "לא מרשים להכניס מזון לתינוקות לעזה מאז הפסקת האש האחרונה, מזה מספר חודשים. וכמה רופאים אמריקאים שאני מכיר, שעבדתי איתם, ניסו להכניס מזון לתינוקות לעזה, וכל קרטוני המזון לתינוקות הוחרמו על ידי משמר הגבול הישראלי."
במערכת הרפואה המודרנית לכל מטופל יש רשומה רפואית אלקטרונית על מחשב. בעזה אין תיעוד רפואי: "חדר המיון בכאוס רוב הזמן. אין יותר רשומות רפואיות. אתה יודע, היו [רק] פיסות קטנות, פיסות נייר קטנות", ולכן הניתוח הסטטיסטי של מספרי הפציעות, התחלואה ומקרי המוות הוא לא פשוט. יש בידינו רק הערכות של משרד הבריאות הפלסטיני, שהן בודאות הערכות-פחת, ביחס להערכות של הרופאים הזרים, אשר חלקם העריך את מספר המתים כגבוה פי 3-4 מההערכות הקיימות, ושל עד 10% מתושבי הרצועה.
ולבסוף, אחרי שקוראים עמודים-על-עמודים של סבל אנושי טהור מכוון בידי אדם, מבינים את שאמרה ד"ר טניה חאג' חסאן, רופאת טיפול נמרץ ילדים: "איך בכלל נוכל להתחיל לבטא את מה שראינו? אני זוכרת את שתיקתה של האישה שהובאה לבית החולים פצועה. בוהה במבט ריק וחסרת יכולת לדבר. היא ילדה שבוע קודם לכן. היא לא הצליחה למצוא את תינוקה בן שבעת הימים. גם התינוק וגם הפעוט שלה נלכדו מתחת להריסות. אין מילים שיכולות לתאר כראוי את הכאב והרשע של האלימות הזו. אין מילים."
ואני מסכימה. אין מילים שיכולות לתאר את מה שמתרחש בעזה. אבל רק עוד ועוד מילים שינסו לעשות זאת, יאפשרו לנו לדעת ולהבין, ולאחר-מכן לפעול נגד רצח-העם שמתבצע בשמנו ולצידנו.