כדי לפתור רעב מעשה ידי-אדם, צריך להפסיק להרעיב

עלמה איגרא

האדם שהקים את ארגון האוכל של האו״ם (Food and Agriculture Organization, FAO), ג׳ון בויד אור, כתב בשנות החמישים שכאשר אנשים מתים מרעב הם לא מתים בשקט. זה לא נכון. גם הוא ידע את זה, ובטח מזיכרון טרי למדי. כל מי שחי בשנות החמישים נשא בזיכרון תמונות של אנשים שמתו מרעב, תמונות שרוב העולם שתק עליהן בזמן אמת והתנגד להן בחריפות לאחר מעשה. מה שאולי נכון הוא שאנשים שמתים מרעב מנסים שלא למות בשקט. הם מנסים להשמיע קול מחאה, והרבה פעמים אף אחד לא מקשיב.

מכל סוגי הרעב שהיו במלחמת העולם השנייה, המקרה המוזר ביותר הוא זה של הרעב ההולנדי. זו לא הייתה ההרעבה הגדולה ביותר או האלימה ביותר של אוכלוסיה אזרחית במלחמה, אבל זה היה מקרה יחודי כי מעולם לא רעבו אל מותם אנשים לבנים כל כך, עשירים כל כך, ומשכילים כל כך. הרעב בהולנד היה רעב רחב היקף. 2.6 מיליון איש רעבו בהולנד בחורף שבין 1944 ל-1945, עשרים אלף מתוכם מתו מהרעבה כבר במהלך אותה תקופה עצמה. הוא התרחש באחת המדינות העשירות ביותר והמקושרות ביותר באירופה, ובאחת מהתקופות הטובות שהיו בה מבחינה כלכלית. זה היה רעב במחלקה-ראשונה. הוא תועד בבתי חולים מתקדמים עם ציוד שאנשים בפולין וברוסיה, שרעבו אף הם במהלך המלחמה, לא יכלו אפילו לחלום עליו.

כמו הרבה מקרים של הרעבה המונית, האירועים בהולנד כללו גם החלטה צבאית להרעיב. הכוחות הנאצים הטילו מצור בן חודשים שקטע את שרשראות האספקה למערב הולנד, בניסיון לשבור כוחות התנגדות מקומיים. במקביל למצור, התרחשה קריסה ממושכת של מערכת המזון, שבחלקה לפחות לא הייתה מתוכננת או ביוזמה גרמנית. שביתת רכבות שהכריזה עליה ממשלת הולנד הגולה בספטמבר 1944, ושהחלה כצעד של התנגדות שנועד לדחוק את כוחות הוומארכט החוצה ממערב הולנד, התגלגלה לכדי משבר תעבורה ואספקה כולל. משבר זה ניתק אזורים עירוניים במערב הולנד באופן מוחלט ממזון, תעבורה, דלק, גז בישול, ואפילו דואר. לכל אלה הצטרפו כשלים בניסיון להתריע מפני הרעב וללחוץ על בעלות הברית לאפשר כניסת אספקה. 

מוות ברעב הוא מוות אכזרי ומכוער. אנשים רוצים שלא למות מרעב בשקט. גם ההולנדים לא רצו למות מרעב בשקט, אבל העולם לא רצה לשמוע. בשלב מסוים המלכה וילהלמינה, מלכת הולנד, עלתה לשידור ב-BBC כדי לפנות ישירות לציבור הבריטי ולנסות לעורר אותו לפעולה. זה לא עבד. לא בריטניה וארה״ב, בעלות הברית, הן אלו שהרעיבו את הולנד, אבל הן ידעו בזמן אמת שמיליוני הולנדים רעבים ולא פעלו כדי לעצור את ההרעבה. בעלות הברית רצו להפעיל לחץ כלכלי על הגרמנים ולמנוע מהם גישה לדלק ולסחורות אחרות שיכלו לסייע ללחימה. כך, חלקים ממערב הולנד מצאו את עצמם תחת מצור כפול, הן מצד הוורמאכט שחשב שרעב יהווה מנגנון לחץ על ההולנדים, והן מצד בעלות הברית שחשבו שהמצור יקשה צבאית על הגרמנים. הולנד סבלה מפשעי המלחמה של הוורמאכט, מההתעלמות הטקטית של בעלות הברית ממצב הרעב ומהכשלונות של המנהיגות שלה שבשלב זה של המלחמה גלתה ללונדון. הגרמנים השתמשו ברעב ככלי לקידום הכרעה פוליטית. המאפשרים והעומדים מן הצד נתנו למערכת המזון לקרוס והתעלמו בזמן אמת מהיקף האסון. 

האפשרות להכניס אוכל להולנד עלתה בדיוני הקבינט הבריטי שוב ושוב במהלך החורף של 1945-1944, אבל ראשיו העדיפו מטרות צבאיות, ובראשן מניעת אספקה מהכוחות הנאצים. זאת למרות שלאורך כל המלחמה היה ברור כי בריטניה מתייחסת אחרת להולנדים מאשר לעמי מזרח אירופה, למשל. במסגרת התפיסה הבריטית שדירגה את עמי העולם על פי היררכיות של גזע וקידמה תרבותית וטכנולוגית, ההנהגה הבריטית ראתה את ההולנדים כשווים. הולנד, כמו בריטניה, הייתה אימפריה אירופית גדולה שפעלה במתכונת של מלוכה קולוניאלית.מבחינת הציבור הבריטי, אלה היו אנשים שעדיף שלא ירעבו. ובכל זאת, כל עוד מטרות המלחמה לא עלו בקנה אחד עם הפסקת משבר הרעב, הבריטים נתנו ל-2.6 מיליון הולנדים לרעוב, בידיעה מלאה.

אנשים רוצים שלא למות מרעב בשקט. אבל מי שמרעיב או מאפשר הרעבה מוצא דרכים יצירתיות לא לשמוע. אחת הדרכים לא לשמוע הייתה הצנחת סיוע מהשמיים. הצנחת מזון היא דבר יפה. היא מצטלמת נהדר. הזיכרון הלאומי ההולנדי מלא תמונות של אוכל מוצנח מהשמיים ואנשים מריעים ברחובות, אוחזים מטפחות ודגלים. הזירה העשירה במערב אירופה הייתה זירה עם מצלמות מתקדמות ועם עיתונות, ותמונות המן הנופל מן השמיים היו שובות לב, הן עבור האוכלוסייה ההולנדית הנואשת והן עבור בעלות הברית שרצו להפסיק לשמוע על רעב. בריטניה אכן קראה למבצע הצנחת המזון הזה ״מבצע מן״, והמימד התנ״כי של המבצע מופיע גם בזכרונות ובשיח על המלחמה. אוכל שנופל מהשמיים זה פלא.

אבל הצנחת מזון לא באמת עבדה. כמויות המזון לא היו מספיקות, והתשתיות הדרושות להאכלה לא היו קיימות או כשלו. אל הצנחת המזון לא התלוותה מערכת החלוקה הנדרשת במצבים של רעב, כזו שתאפשר תעדוף של אוכלוסיות פגיעות במיוחד, כמו קשישים וילדים. כשאדם גווע ברעב הוא צריך ליווי רפואי, לא רק כמות אוכל בלתי מוגבלת. לעיתים המעבר מרעב לזלילה יכול להכניס את הגוף לשוק ולהרוג אותו. באופן אירוני, האמריקאים קראו למבצע הצנחת המזון שלהם בהולנד ״מבצע זלילה״, Operation Chowhound, ואכן האכילה המהירה גבתה קורבנות. הצנחת המזון הייתה מרגשת מאוד והצטלמה מצויין, אבל ההשפעה שלה הייתה זניחה. זה לא מנע ממנה להפוך לאייקונית. ממילא, כשבוע לאחר המבצע המתוקשר הגרמנים נוצחו, והאוכלוסייה במערב הולנד אכן נכנסה לתהליך של שיקום, שכלל טיפולים רפואיים המהותיים לגוף המצוי במצב של רעב. 

למעשה, אין אף מקרה מתועד בהיסטוריה האנושית שבו לזרוק לאנשים אוכל על הראש, מהשמיים, בזמן שיש מי שפועל להרעיב את אותם האנשים ממש על הקרקע, הציל מרעב. הסיבה היא פשוטה: אוכל משמעו מערך שלם של לוגיסטיקה, בישול, קירור, שינוע וחלוקה. כדי שמזון יהפוך לאוכל, כלומר יגיע למי שזקוקים לו, נדרשות רשתות רחבות של יחסים אנושיים, טכנולוגיים, ואקולוגיים. הרעבה מכוונת פוגעת במכלול הזה על כל היבטיו. 

זו הסיבה שהצנחת מזון מהאוויר, כפי שנוסתה ברצועת עזה מספר פעמים בשנתיים של מלחמה, היא לא פתרון – היא תרגיל ביחסי ציבור. יצניחו קמח ולא יהיה מקום לאפות את הלחם. יצניחו אבקת תמ"ל ולא תהיה גישה למי שתייה רתוחים. יצניחו במקום אחד ובמקום אחר אנשים ימותו. יצניחו על מי שנמצאת ברעב כל כך מתקדם שעצם האכילה בשלב זה תהרוג אותה. מה אמורה משפחה לעשות אם מצניחים עליה פסטה מהשמיים, אבל אין מטבח ואין איך לחלק למשפחה, אין חשמל ואין שולחן ואין צלחת ואין מים זורמים ואין איך לתכנן כמה לאכול היום, כי אין ודאות שיהיה מה לאכול מחר.

אוכל הוא דבר שקיים ככזה רק בתוך מארג שלם. לכן כשמחסלים מרקם חיים שלם, כשמבצעים מתקפה ברוטלית באמצעות הפצצות, מחלות, ירי המוני, השמדה של כל בתי החולים, רצח עובדי סיוע, שריפת הבתים ושיטוחם, המן הנופל מן השמיים לא משנה את הרעב. רצח באמצעות הרעבה הוא אכזרי במיוחד כי בשלב שכבר הורסים כל דבר, אוכל לבדו לא יציל. בטח שלא במובן המהותי, אבל גם לא מהרעב.

צה״ל הודיע לפני מספר שבועות שלמרות שלא קיים רעב ברצועה, הם יאפשרו הצנחת מזון. עוד אירוניה מעייפת מבית היוצר של ״החטופים סובלים, אבל הם לא מתים״ ושל ״כפסע מהניצחון המוחלט״. יכול להיות שהצנחת המזון היא לא יותר מאשר פעולת יח"צ לשינוי דעת הקהל העולמית, ויכול להיות שגם בהנהגה הצבאית תמונות הרעב זעזעו לא מעט אנשים. בכל אופן, צריך לומר בכנות, שהסיכויים שהדבר הזה יועיל לאנשים רעבים נמוכים מאוד. למעשה, הוא משרת בעיקר את מי שמנסים להרוויח זמן ולא לשמוע. סיוע הומניטרי בזמן מלחמה הוא דבר מסובך מאוד לוגיסטית (המטבח, המים, החלוקה, הקירור, השינוע) אבל עוד יותר מזה הוא מסובך פוליטית. אי אפשר בו זמנית לנסות להרוג את כולם וגם לנסות שלא להרוג אותם.

חורף הרעב בהולנד מלמד אותנו שאפילו כשמדובר היה לא בקולוניות רחוקות, ולא באנשים שחורים, חומים, אסייתים, או באנשים עניים במזרח אירופה – מי שרוצה לתת לאנשים רעבים למות יגיד שהוא לא שומע. הוא מלמד אותנו גם שצבאות המנהלים מלחמות יעדיפו תדיר שיקולים טקטיים על פני שיקולים אחרים. במבחן המציאות, גם הגרמנים וגם הבריטים בחרו להמשיך את הרעב ההולנדי עד שהוא לא התאים להם יותר מבחינה צבאית. אותו דבר יקרה גם בעזה. משעה שהרעבה הפכה לאחד מכלי המלחמה, והעולם לא עשה כמעט דבר מלבד לנופף באצבעו, אף אחד מהציר הישראלי-אמריקאי שמעולל את זה לא יוותר על הכלי הזה. לכן, הדרך היחידה לעצור את משבר הרעב בעזה היא לעצור את המלחמה אותה הוא משרת.

ד"ר עלמה איגרא היא מרצה בכירה בחוג ללימודים אירופאיים באוניברסיטת אמסטרדם. מחקרה מתמקד בהיסטוריה של רעב, תזונה ורגולציות בינלאומיות של אוכל.

לקריאה נוספת:

Zwarte, Ingrid de. The Hunger Winter: Fighting Famine in the Occupied Netherlands, 1944-1945. Cambridge University Press, 2020.

Zwarte, Ingrid de, and Miguel Ángel del Arco Blanco. “The Allied Blockade and British Politics of Food and Famine during World War II.” In The Politics of Famine in European History and Memory. Routledge, 2025.