קולוניזציה במיקור חוץ
מתן קמינר
בוקר אחד באפריל 1956 חצו כמה פליטים פלסטינים את הגבול מרצועת עזה אל שדות קיבוץ נחל עוז והחלו לקצור דורה. היתה זו תקרית אחת בשרשרת ארוכה של חיכוכים שתיעד ביומנו קצין הביטחון של הקיבוץ, רועי רוטברג. מהיומן עולה שרוטברג היה מורגל בהנסתם של "הערביות המצחינות" ו"הערבים המסכנים" הללו; אך באותו בוקר, עת שרכב על סוסו לעבר הקוצרים, רוטברג נורה למוות מן המארב. בהלווייתו, שהתקיימה למחרת, סיכם הרמטכ"ל משה דיין את עבודתו, חייו ומותו של רוטברג במילים שהפכו מפורסמות:
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. […] אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
הרמטכ"ל משה דיין נושא הספד על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, 1956. צילום: דובר צה"ל
במבט היסטורי, הן התנועה הקולוניאלית הציונית והן יריבתה, התנועה הלאומית הפלסטינית, מתאפיינות במה שההיסטוריון סראז' עאסי מכנה "אגרו-לאומיות": אידיאולוגיה המקשרת בין עבודת האדמה לבין מימושה של ריבונות טריטוריאלית. "היכן שחורשת המחרשה את התלם האחרון – שם יעבור הגבול", כמאמר המיוחס ליוסף טרומפלדור. השלכותיה של האגרו-לאומיות בולטות מאד במרחב המקיף את העיר עזה, שהפך לחלק מישראל אחרי הנכבה. על הכפרים החרבים, השדות וכרי המרעה של נפת עזה המנדטורית ניטעו יישובים חקלאיים ישראליים, בה בעת שתושבי האזור הילידים נדחסו אל רצועת עזה הקטנטנה.
בפעם השנייה שהותקפה נחל עוז עם שחר, ב-7 באוקטובר 2023, העובדים המופקדים על שדותיה לא היו עוד מתיישבים אידיאולוגיים שבאו להפוך לנחלתם את אדמת הפלסטינים. הם גם לא היו תושבי עזה הפלסטינים שמצאו באדמות הישובים הישראלים את פרנסתם מאז 1967. זה מכבר, בשנות התשעים, העבודה החקלאית הנדרשת לשם מימושה של הריבונות הישראלית באזור הופקדה בעיקרה בידי מהגרי עבודה נטולי אזרחות ישראלית, שהמקום לא יהיה להם לבית לעולם. שני מהגרים נהרגו בנחל עוז במתקפת "מבול אל-אקצא". ברחבי העוטף נרצחו 45 עובדים, ו-46 נחטפו אל הרצועה.
איננו יודעים מדוע שם חמאס את המהגרים מתאילנד על הכוונת. הם אינם מוזכרים בהצהרותיו הרשמיות של הארגון, מעבר לטענתו הגורפת (והמפוקפקת מאד) שכל פגיעה באזרחים היתה בלתי-מכוונת. אך גם אם הפגיעה במהגרים לא היתה בין מטרות המתקפה, היא חיבלה ללא ספק בפרויקט ההתיישבות הישראלי בעוטף. כפי שאמר אחד מנציגי החקלאים לעיתונאית בימים הראשונים שלאחר המתקפה, "זה חבל ארץ שהעיסוק המרכזי בו הוא חקלאות. אם לא יהיו שם עובדים זרים, לא תהיה חקלאות. אם לא תהיה שם חקלאות, לא יהיה חבל ארץ." במהלך אותם ימים אלפי מהגרים נסו מהאזור בכל דרך שיכלו, ללא הסיוע המדינתי שקיבלו שכניהם אזרחי ישראל. בשבועות שלאחר מכן, כעשרת אלפים תאילנדים שעבדו ברחבי הארץ ניצלו את הצעתה של ממשלת ארצם וטסו הביתה בחינם. המגזר החקלאי, שאיבד בן רגע את כל כוח עבודתו הפלסטיני וחלק נכבד מזה התאילנדי, נקלע מייד למשבר עמוק. על אף דיבורים על חידושה של העבודה העברית וייבוא מסיבי של עובדים מארצות חדשות, בשנתיים האחרונות העמיקה תלותו של המשק הישראלי בעובדים מתאילנד, המועסקים כעת גם בתעשייה, מכונאות, בניין ואפילו מסחר קמעונאי.
כניסתם של מהגרי העבודה התאילנדים לעבודה חקלאית בישראל החלה עקב הרפורמות הניאו-ליברליות של שנות השמונים, שחשפו את היצרנים הישראלים לתחרות גלובלית מצד יצרנים זרים שנהנו מעבודה זולה. בשנים שלאחר כיבוש הרצועה ב-1967, שבו פלסטינים רבים לעבוד בחקלאות בישראל, חלקם בנגב המערבי ובהתנחלויות ברצועה. מספרם אמנם ירד בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, אך לאחר מכן גדל בהתמדה והגיע לשיא ערב האינתיפאדה הראשונה ב-1987.
פועלים חקלאיים בהתנחלות מושב שדות, דרומית לרצועת עזה. 17 בספטמבר, 1973. צילום: יפפ"א. אוסף דן הדני, הספריה הלאומית.
עם פרוץ האינתיפאדה, החלו מעסיקים והציבור הישראלי בכלל לתפוס את עבודתם של פלסטינים מהשטחים הכבושים – אף שהיתה זולה למדי – יותר ויותר כמסוכנת. מדיניות הסגרים שאימצה ישראל החל מ-1991, וביתר שאת לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, הגבילה מאוד את יכולתם של פלסטינים לעבוד בישראל, ואף ייקרה משמעותית את העסקתם. נציגי החקלאים במוסדות המדינה דחפו לייבוא של מהגרי עבודה מתאילנד, מדינה ידידותית שעימה ניהלה ישראל יחסים ביטחוניים במשך שנים. לאחר ה"התנתקות" של 2005, היישובים שנחנכו מחדש תחת השם "עוטף עזה" הגבירו מאד את תלותם בעבודה של מהגרים מתאילנד, כמו עמיתיהם באזורים חקלאיים אחרים בארץ.
המהגרים התאילנדים בישראל סובלים מפגיעוּת מרובה ומרובדת: הם מבודדים לשונית, היות ואינם מדברים את שפות המקום ונמנעות מהם הזדמנויות ללמוד; חברתית, כיוון שנבצר מהם להקים משפחות וכך להיקשר במוסדות קהילתיים; וגיאוגרפית, עקב ריכוזם בחלקים הנידחים ביותר בארץ. בידודם של המהגרים תורם לחולשתם הפוליטית, החושפת אותם לניצול קיצוני. שכרם נופל בממוצע בכ-30% מהמינימום הקבוע בחוק (שחל עליהם לכאורה), הם עובדים בתנאים מסוכנים עם חומרים רעילים, ואיכות מגוריהם לעתים קרובות ירודה מאד. עוד הרבה לפני ה-7 באוקטובר נחשפו עובדים באזורי חיכוך כמו עוטף עזה, בקעת הירדן וגבול לבנון לאלימות במסגרת הסכסוך, וחללים בנפש נפלו הן לפני המלחמה והן במהלכה. שלא כמו ישראלים החיים באזורי "עדיפות לאומית", הנהנים ממגוון הטבות, המהגרים "כבולים" למקומות עבודתם ואינם בוחרים היכן לחיות. רעיעות המבנים בהם הם משוכנים, מיקומם בשולי היישובים, עבודתם בשטחים פתוחים שאינם מכוסים בידי מערכות ההגנה האווירית, והיעדר נגישות לחדשות מקומיות בזמן אמת – כולם מגדילים את פגיעותם לאלימות.
מהגר עבודה מתאילנד בשדה סמוך לנחל עוז. ברקע גדר הגבול עם רצועת עזה והעיר ג'באליא. 2022. צילום: יונתן עומר מזרחי
ביסודו של דבר, נראה כי ישראל החליטה להעביר את עבודת הקולוניזציה החקלאית ל"מיקור חוץ": לידיהם של אנשים שאין להם ברירה אלא לקבל על עצמם את סכנותיה, בעוד שאינם נהנים כלל מההטבות החומריות והחברתיות שנלוו בעבר לעבודה זו. ככל שהעובדים רואים את עצמם כגיבורים המקריבים קורבן למען משפחותיהם, כפי שמראה האנתרופולוגית שחר שוהם, זהו שיח נעלם של מדוכאים, שאינו זוכה להכרה רשמית בתאילנד או בישראל. בהלוויותיהם של העובדים שנהרגו ב-7 באוקטובר, שהתקיימו בכפרים עניים אלפי קילומטרים מהמקום בו מצאו את מותם הנורא, לא נכחו גנרלים שיישאו נאומים שייקספיריים על חשיבותו הטראגית של קורבנם. המשימה של איסוף השברים ומציאת טעם בהמשך החיים בלעדי אהוביהם נותרה בידי בני משפחותיהם, המשלמים את מחירו של סכסוך קולוניאלי שבו אין להם חלק או נחלה.
מתן קמינר הוא אנתרופולוג, מרצה באוניברסיטת קווין מרי בלונדון, ופעיל באקדמיה לשוויון. ספרו Capitalist Colonial: Thai Migrant Workers in Israeli Agriculture יצא בהוצאת סטנפורד ב-2024.