הליברליזם הישראלי, הכחשות ורצח עם

אבי-רם צורף

בינואר 2024, בעקבות העתירה של דרום אפריקה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג והאשמתה ברצח עם מספר שבועות קודם לכן, מונה נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק לשמש כשופט מטעם ישראל בהרכב שידון בעתירה. ממשלת הימין לא הססה למנות לבא לכוחה את מי שאך לפני רגע סימנה כאויב מושבע במסגרת הרפורמה המשפטית שיזם יריב לוין בינואר 2023. ברק מצידו, לא היסס למלא את התפקיד שהוטל עליו – לייצר משענת משפטית ליברלית שתצדיק את פעולות ההשמדה הישראליות. 

התפקיד שמילא ברק – שמאחוריו מורשת של הצדקות משפטיות לכיבוש הישראלי –  שיקף את המקום המרכזי שתפס הציבור המזוהה ומגדיר עצמו כליברלי בביצוע רצח העם ובהצדקתו. בהתגייסות האקטיבית להחרבת  רצועת עזה; ביצירת השיח שהתייחס לפשעים נגד האנושות שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023 כיוצאי דופן ונעדרי הקשר; ומאוחר יותר בהכחשה, היה המחנה הליברלי לשותף פעיל במעשה ההשמדה. כל זאת, תוך שהוא שומר מרחק ברור מהימין, שתמיכתו ברצח העם סומנה בעגה הליברלית כ'משיחית' וכמונעת מ'הזיות'. עבור מחנה זה, דווקא המחויבות לערכים ליברליים, לסדר הפוליטי הליברלי הגלובלי ולהתנהלות רגשית מהוגנת, היא זו שיצרה את התשתית להגדרתה של ההשמדה כ'מלחמה מוצדקת', המובלת בידי מייצגי ה'ציביליזציה'. היא ביססה את העליונות המוסרית היהודית הישראלית על מי שתוארו כ'חיות אדם' וכ'ברברים'. עבור המחנה הליברלי, פלסטינים היו ראויים לחמלה כל עוד נותרו בגדר סוגיה הומניטרית, מאחורי החומות שנבנו סביב רצועת עזה. זו היתה חמלה שלא סיכנה את העליונות היהודית. האלימות שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 חשפה את הפוליטיות הבלתי ניתנת להכחשה של הקיום הפלסטיני, וסימנה את גבולותיה של החמלה הליברלית. מאותו רגע הפלסטינים כבר 'איבדו אותנו', כעת כבר היה צורך 'לסגור את הלב' כלפי הסבל שלהם.

מה מאפשר לליברליזם הישראלי לתמוך ברצח העם המתמשך? כפי שהראו יגיל לוי ואריה קרמפף, עם עליית הימין הציוני לשלטון ואימוץ משטר קפיטליסטי בעידן של גלובליזציה גוברת במהלך שנות השמונים, התחיל המעמד הבינוני החילוני בישראל לערער על החוזה האזרחי שהתנה זכויות אזרחיות בשירות הצבאי. הערעור על מודל זה לווה בהטלת ספק במדיניות הפעלת כוח צבאי, ואף במתן לגיטימציה לסרבנות. זאת, בין השאר בשל היציאה למלחמת לבנון, שהוגדרה באופן מפורש כ"מלחמת ברירה" והובילה דפוס חדש של לחימה שכללה הרג מאסיבי וברוטלי של אזרחים. ערעור והטלת ספק באו לידי ביטוי גם בתרבות הפופולרית שייצגה בעיקר את מעמד הביניים החילוני. שלום חנוך כינה את שר הביטחון ואדריכל המלחמה בלבנון אריאל שרון כ"רוצח" ב"לא עוצר באדום". דמויותיהם של פועלי בניין וניקיון פלסטינים שמילאו את תל אביב ובנו את בנייניה החלו לעלות בשירים כמו "ערבב את הטיח" של אהוד בנאי ו"יורים ובוכים" של סי היימן, ושירה של נורית גלרון "אחרינו המבול" הציב זו מול זו את תל אביב האדישה למול רצועת עזה הבוערת של ימי האינתיפאדה הראשונה. להקת משינה מצאה ש"האויב כבר לא מפחיד, הוא רק זקוק לרחמים" – אבחנה שייצגה את הפוליטיקה הליברלית הישראלית של שנות האינתיפאדה.

ליברליזם זה חרג מגבולות השיח הציוני המסורתי, אך הוא נותר תחום בגבולות ברורים שנבעו מהקרקע ממנה צמח – הקפיטליזם המאוחר. הוא התאפיין בהתעלמות משאלות של כלכלה פוליטית וחלוקת הון, וביחס לפלסטינים, העביר את מוקד הדיון מסוגיית חלוקת הכוח והמשאבים המטריאליים לשאלת הרגישות האנושית ולהיבטים סמליים בלבד של הסוגייה הלאומית. הערעור על הלגיטימציה להפעלת כוח לא נבע מהכרה בצורך בסיום הכיבוש ובפתרון פוליטי לדיכוי הפלסטינים ששורשיו בגירוש של 1948. אדרבה, הוא נבע בעיקר מתפיסת עצמי חדשה, משרטוט חדש של דיוקן איש המעמד הבינוני החילוני כסובייקט רגיש. דמות זו עוצבה דרך ערנותה הרגשית לסבל הפלסטיני אך לא כתביעה לשינוי מבנה הכוח הקיים. ערנות רגשית זו לוותה בשאיפה להשתלב בבורגנות הגלובלית ולנוע בחופשיות ברחבי העולם, כאזרחיה של מדינה דמוקרטית – בגבולות 67'.

עבור ישראלים, הסכמי אוסלו מימשו את שאיפות אנשי המעמד הבינוני – פתיחה של שווקים ויעדי תיירות חדשים ואישוש תודעתם העצמית הליברלית. השיח על ההסכמים אירגן במידה רבה את הדיון הפנימי בישראל בין ליברלים המעוניינים בנסיגה משטחי הערים הפלסטיניות כבסיס ל'היפרדות',  לבין המתנחלים שביקשו להעמיק את הקולוניזציה הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה. עם זאת, גם המחנה הליברלי לא ראה בהסכם בסיס למימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית והכרה בדיכוי הישראלי – לכל הפחות לא מעבר להיבטים סמליים בעיקר. הסירוב הישראלי לכלול בהסכם את הפסקת הבנייה בהתנחלויות, והתפשרותו של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, בעניין זה, שיקפו את העובדה שההסכם היווה ניצול של החולשה הפלסטינית ומיקסום אפשרויות הרווח הישראליות. ואכן, חל זינוק בבנייה בהתנחלויות בעקבות חתימת ההסכם. 

הנרקיסיזם של הליברליזם הישראלי השתקף גם, בראשית שנות האלפיים, בהטלת האחריות הבלעדית על הפלסטינים לפרוץ האינתיפאדה השנייה, שכללה את רציחתם של 13 פלסטינים אזרחי המדינה באוקטובר 2000. המוטיבציות הפלסטיניות להפעלת אלימות באינתיפאדה השנייה ומאז הוסברו כשאיפות השמדה וכביטוי לכך שלא היה להם כל עניין במימוש ההסכם מלכתחילה. נסיגת הכוחות הצבאיים הישראליים מפנים רצועת עזה ופינוי ההתנחלויות במסגרת תכנית ההתנתקות, ללא הסכם, תוך המשך השליטה הישראלית בדרכי הכניסה והיציאה לרצועה, שיקף את ההמשכיות של אותו היגיון נרקיסיסטי. הדיון בישראל על ההתנתקות התקיים כאילו הצדדים בסכסוך הם ה'שמאל' הישראלי למול הימין המתנחלי, וביטא בעיקר את תודעתו העצמית של המחנה הליברלי. ההשלכות של קיום ההתנחלויות על חיי פלסטינים ברצועה לא נדונו כלל. על היותה של רצועת עזה מובלעת שאליה נדחסו מאות אלפי פליטים בעקבות הנכבה של 1948, ומשמעותם של מחנות הפליטים, לא היה מה לדבר.

ההתנתקות אמנם נתפסה כקו שבר עבור הימין הציוני-דתי, אך למעשה בישרה את ניצחונו הטוטאלי בשיח הפוליטי בישראל. בשיח הליברלי שהתגבש לאחר האינתיפאדה השנייה כבר לא היה מקום לערעור על השליטה בפלסטינים ועל הפעלת כוח צבאי. במקום זאת עבר השיח הליברלי להתמקד בזכויות הפרט היהודי בישראל – נשים, להט״ב, ואל מול הממסד הרבני. בכל הסוגיות הללו נתפס השירות הצבאי כזירה מרכזית לקידומן של זכויות אלה. אף שראשיתם של תהליכים אלה כבר בשנות התשעים, הבולטות הציבורית לה זכו  וניתוקם המוחלט מסוגיית הכיבוש קיבלו משמעות יתירה בתקופה שלאחר האינתיפאדה השנייה. פמיניזם וזכויות להט"ב יוצגו בתמונותיהם של טייסות קרביות וכן קצינות וקצינים להט"בים, והזיקה בין מאבקים אלה לזכויותיהם של פלסטינים, שהיתה לה נוכחות בלתי מבוטלת בשנות התשעים, נדחקה לשוליים. אלה סללו את הדרך ללגיטימציה של שיח זכויות גזעני – התביעה לשוויון הפכה לשוויון בזכות לדכא ולהרוג פלסטיניות ופלסטינים.

שיח זה ייצג את "המחנה הליברלי" גם בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית ב-2023. הקריאה ד-מו-קרט-יה שיקפה את השאיפה לשימור העצמי הליברלי, שבג"ץ והמנהל התקין היו רכיבים מרכזיים של תודעתו העצמית. הכיבוש והמצור על עזה – כמו גם דיכוי מעמדי בתוך ישראל – סוגיות הליבה של אותה 'דמוקרטיה' שמעולם לא התקיימה בין הנהר לים, הודרו כמעט לחלוטין מבמות המחאה המרכזיות. כך ביטאה המחאה את תחומי הליברליזם הישראלי, זה המכונן את עצמו דרך הנגדתו לימין מבלי לצאת נגדו.  

כך גם ברגע שלפני ה-7 באוקטובר: הליברליזם הישראלי לא ביקר את צעדי הימין, אלא את הצורה שבה ננקטו – ודרש מהוגנות במקום אכזריות גלויה. אלה התנאים שאיפשרו את היווצרות הליברליזם הג'נוסיידי בישראל. רגע זה סימל את השלמת השינוי. הליברליזם הישראלי שצמח בשנות השמונים, עם כל מגבלותיו, ראה בסוגיית הקיום הפלסטיני והכיבוש רכיב מרכזי של עצם התפיסה הליברלית, גם אם באופן אינסטרומנטלי ומתוך חשש מן המחירים שיאלץ לשלם בזירה הגלובלית. כאשר התברר שהמחירים הגלובליים אינם כה גבוהים, וכי גם המדינות הערביות מוכנות לזרוק את הפלסטינים לגורלם תחת גלגלי הנורמליזציה והקפיטליזם הגלובלי, שאיפת ההיפרדות שגילמה הנוסחה "אנחנו כאן והם שם", הפכה להתעלמות. הנרקיסיזם הפך לליברליזם מובחן ועיוור, שעצם הממד הפוליטי – קרי, התביעה לסיום הכיבוש – זר לו.   

עבור המחנה הליברלי, ההתקפה של חמאס והפשעים שבוצעו במסגרתה אינם אלא עוד אלימות לשם אלימות המכוונת ליהודים באשר הם. כך התגייסו בחדווה למלא את פקודותיה של הממשלה לחרב ולהפגיז את עזה. מקריאות לדמוקרטיה הופנו משאבי המחנה הליברלי לעבר הכחשה, לצד האשמת ה'משיחיים' בהתמשכות ה'מלחמה' ובהפקרת החטופים. ההבנה של תפקיד הליברליזם ביצירת תשתית ההצדקה לרצח העם היא חיונית על מנת למצוא את הדרכים לעצור אותו. היא מלמדת כי האופק הפוליטי חייב לנוע מעבר לגבולות הנרקיסיזם והעיוורון הליברלי המבוססים על התביעה להיפרדות, לעבר הכרה כוללת בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, בצורך בחלוקת כוח ומשאבים מטריאליים, ובתביעה לקיום דו-לאומי משותף.

אבי-רם צורף הוא היסטוריון, מלמד באוניברסיטה הפתוחה, מכללת ספיר ואוניברסיטת בן-גוריון. חבר ועד אקדמיה לשוויון, וחבר תנועת ארץ לכולם, קולקטיב מזרחי-אזרחי ובעמותת זוכרות.

לקריאה נוספת:

לב גרינברג, שלום מדומיין-שיח מלחמה: כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל 1992 – 2006 (תל אביב: רסלינג, 2007).

יגיל לוי, יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים (רעננה: למדא, 2023).

אורלי נוי, "ברק בהאג: שוב ד"ר ג'קיל מתבקש להגן על פשעי מיסטר הייד," שיחה מקומית, 8 בינואר, 2024

אמנון רז קרקוצקין, "תהליך שלום המבוסס על הפרדה אינו הפיתרון", שיחה מקומית, 26 באוקטובר, 2020

Arie Krampf, "Israel's Neoliberal Turn and its National Security Paradigm", Polish Political Science Yearbook 47:2 (2018): 227-241. 

Amnon Raz-Krakotzkin, "A Peace Without Arabs: The Discourse of Peace and the Limits of Israeli Consciousness", in After Oslo, edited by G. Giacaman and D. J. Loenning (London and Chicago: Pluto Press, 1998), pp. 59-76.