חמלה כמעשה פוליטי של התנגדות

לואליין בארנס

לרוב אני לא מצליחה לבכות כשאני מתרגמת עדויות רופאים מעזה. חשוב לי להנגיש את העדויות, לגשר בין מי שיש להן ידע לבין מי שרוצות לדעת. בת הזוג שלי מעודדת אותי לבכות, אומרת שבכי משחרר. אני יודעת שזה נכון, אבל לא מצליחה. בעדויות יש סיפורים קטנים: פצועה שביקשה עזרה, ודיממה למוות לפני שהגיעו אליה בגלל מחסור בצוות רפואי; ילדה שנקברה בחיים למשך 12 שעות ליד הוריה המתים.

בעצמי הייתי מאושפזת לפני כמה חודשים. בית החולים הישראלי הריח מחומרי ניקוי שהעלו בי זכרונות של בריכה. הצוות היה זמין כל כך – לסדר לי את הכרית כשלא יכולתי לזוז, לעזור לי לשטוף את הגוף במקלחת. חוויות אינטימיות, חושיות, של חמלה ושל טיפול, שאני מלאת תודה עליהן. האשפוז היה  חוויה טראומטית וקשה. אבל הטיפול שקיבלתי הפך אותו גם לחווייה של ביטחון והכרת טובה. 

בעזה, בתי חולים מופצצים שוב ושוב. לפעמים הרצפה מכוסה בדם ואין מים לשטוף אותה. אין מים לשטוף ידיים, אפילו. או לשתות. אין מיטות, וחולות מטופלות על הרצפה. אני מדמיינת את הבעתה שחוויתי כשחשבתי מה אם תהיה אזעקה בגלל טיל שירו החות'ים בזמן הניתוח שלי. מה אם מישהו יעשה טעות בגלל זה. לא חשבתי מה יקרה אם בית החולים כולו יקרוס.

אני מתרגמת עדויות והן מצטרפות לסיפור מחריד, קוהרנטי. אני רוצה לספר ולספר לכולם כל מה שנאמר בהן. במקביל אני מווסתת את כמות העדויות שאתרגם בשבוע. מצד אחד, חשוב לי לא להיות מוצפת בזוועה עד כדי כך שאצטרך להפסיק. מצד שני, כשאני מרגישה חוסר אונים אני מתרגמת. וזה עוזר לי.

בימים האלה, רגשות, תחושות, ואכפתיות נדחקים וממוסגרים כשליליים. ככשלון, או כפגם באופי. לדוגמא, הציטוט של בן גביר, על פיו "במלחמה צריכים לכתוש את האויב ולא כל הזמן להתייפייף". הוגות כמו קרול גיליגן ואווה קיטאי כתבו על הכוח שבחמלה ובטיפול, הכוח שברגשנות רכה, השונה מזה שבכעס ובאלימות. לתפיסתן, חמלה ואכפתיות נמצאות בלב הקיום האנושי, והן המשאב האנושי יקר הערך ביותר כיוון שהן מביאות לבנייה וריפוי ולא להרס. גיליגן וקיטאי הציעו גישות שונות לחלוטין מהגישה השלטת כרגע. גישותיהן בעלות חשיבות מיוחדת בזמן קשה כמו זה הנוכחי. הן מסבירות שללא חמלה וטיפול, אין לאנושות סיכוי לשרוד. מינקות ולמשך כל חיינו, אנחנו תלויים זה בזה, בחמלה ובטיפול. קיטאי כתבה על המשמעות והשמחה שהיא מוצאת בטיפול בבתה הנכה. לפי קיטאי, טיפול ואכפתיות הם בעלי ערך למטפל.ת, וראוי שנודה על הזכות לטפל. 

כך אני מרגישה לגבי תרגום העדויות. ככל שהוא קשה, הוא תורם לתחושת הסוכנות שלי, ועוזר לי לעמוד מול חוסר האונים והיאוש של התקופה. אני רוצה שנחייה בחברה שבה חמלה מופנית כלפי כל מי שחי.ה, כלפי כולנו. חברה שיש בה מקום וערך לחמלה, שמסוגלת להכיר באנושיות משותפת, היא חברה שבה יש לכולנו רשת ביטחון של קהילה תומכת. היא חברה שבה שוני וגיוון משגשגים, על פני אוניברסאליות מעושה. היא חברה שבה קשה לשכנע בשקרים אודות הצד "האחר", המפלצתי כביכול. היא חברה שבה ג'נוסייד אינו אפשרי. 

גיליגן כתבה על מאפיינים של מה שהיא קראה לו "אתיקה של דאגה", או בתרגום מעט שונה, "אתיקה של חמלה", כלומר תפיסה מוסרית המתמקדת בטיפול ובאכפתיות. היא שייכה את התפיסה הזו לנשיות, וקראה לגברים לאמץ אותה גם הם. אחד המאפיינים של אתיקה של דאגה הוא הכרה בכוחה ובמשמעותה של חמלה, וביתרונותיה על פני תחושה מרוחקת של עליונות מוסרית. קל מאוד לתרגם אתיקה כזו למצב בו אנו ניצבות עכשיו כחברה. פירושה להרגיש חמלה כלפי אנשים שמתים מצמא ומרעב, בלי גישה  לתרופות, או בגלל משלוחי מצרכים שאינם מגיעים. להרגיש את הזעזוע על כך שחיילים יורים באנשים בנקודות חלוקת מזון. זו אתיקה של חמלה, באופן הבסיסי ביותר. תרגום העדויות, כך שקוראות עברית תוכלנה להישיר אל המציאויות הללו מבט, הוא פעולה שביכולתה, אני מקווה, להביא עוד א.נשים לחוש את החמלה והזעזוע הללו ולפעול  לפיהם.

גיליגן כתבה גם על האתיקה המגולמת בהתבוננות בעולם מתוך נקודות מבט אישיות  וספציפיות, אל מול הכרזות גורפות. עבורי, למשל, זה אומר לדמיין את עצמי ממש בנעלי מישהי.ו אחר.ת. לפני כמה שנים, היו לי בעיות בברכיים. לא משהו רציני, אבל מספיק בשביל לגרום לכאב ולקושי לעמוד. אני מדמיינת את הקושי הדומה, אבל חריף בהרבה, של מי שבעזה במצב רפואי דומה. חברה סיפרה לי על מחשבות דומות שלה, כיצד היא מדמיינת את ההליכות הארוכות והחיים באוהל, עקירה אחרי עקירה, ללא גישה לטיפול. לכל אחת מאיתנו יש ידע אישי של אנושיות משותפת, בעזרתו אנחנו יכולות להבין ולהיות אמפתיות כלפי אנושיות של אחרות.ים. לפי התפיסה הזו, אמירות כמו "אין חפים מפשע בעזה" אינן רק אכזריות, אלא גם שגויות ביסודן. במקומן חשוב להביט בפרטים של סיפורים אנושיים ספציפיים, כמו זה של ילדה בת ארבע שהוריה מתו בהפצצות בהן גם היא נפגעה. ילדה שנשארה ללא הורים שינחמו אותה לפני שהיא מתה מפצעיה.  

מאפיין אחר של אתיקה של דאגה, הוא תפיסה שעל מנת להיות אדם אתי, באחריותי לעשות טוב ולא רק להימנע מעשיית רע. מעצם השותפות במערכת המלחמה, ברצוני או שלא ברצוני, אני עושה רע כלשהו. אבל גיליגן מציעה עוצמה לפיה באחריותי לעשות משהו טוב. יש הרבה דרכים קטנות לעשות טוב, במצב הנוכחי. חיפשתי זמן רב את הדרך שנכונה לי. ומשמעותי לי כל כך שמצאתי אותה.  תרגום עדויות של רופאות שהיו בעזה הוא סוג אקטיביזם שאני יכולה לעשות, כנכה ועם הכישורים שיש לי. התרגום מאפשר לי להשתתף באופן קטן ואישי בשרשרת של אחריות-אישית ואכפתיות. יש לי את הזכות להקשיב עם לב ולהעביר הלאה, את המילים של מי שעושות את העבודה החשובה הזו. 

אל מול התפיסה הרווחת בישראל כעת, הרואה בחמלה בעת מלחמה חסרון או פגם באופי, גיליגן וקיטאי מצביעות על חשיבותה הפוליטית והחברתית. לתפיסת גיליגן וקיטאי, חמלה היא לב העניין. ובכנות, מתי יש צורך בחמלה יותר, מאשר כשמתבצע רצח עם? ומי ירצה להשתיק חמלה יותר, ממי שמבצע פשעי מלחמה שסותרים באופן מוחלט כל חמלה? בעולם שבו חוסר אנושיות והשתקה של חמלה הם הנורמה, לחוש חמלה זהו מעשה רדיקאלי, בעל משמעות. אחרת לא היו מנסים כל כך למחוק אותה. משמעותה המילולית של המילה "רדיקאלי", היא פעולה הנוגעת דבר מה מהגרעין או מהשורש שלו, בהקשר הזה – פנייה אל הגרעין האנושי המשותף של כולנו ושינוי מהשורש של המערכת החברתית הבלתי צודקת. חמלה היא באופן מהותי רגש שמרומם את מי שמוחלשת, את מי שנרמס. חמלה מניעה להתנהג באופנים שמפחיתים חוסר צדק וחוסר שוויון. לא פלא שאנו נדרשים להכחיד אותה, על מנת לקדם מה שנחשב כביכול "שיקולים בטחוניים". הכחדה של חלק מעצמינו, מהאנושיות שלנו, אינה מעשה בטוח. מערכת "ביטחון" שדורשת ממני להיות לא עצמי, אינה מערכת ביטחון כלל. בשבילי, בהשתתפות בתרגום, יש לי את הזכות להשתתף בשרשרת של חמלה, באופן הזעיר שלי.

אחרי שסיימתי לכתוב את הטקסט הזה, נחת טיל ליד הבניין שבו גרתי, והוא נהרס באופן מוחלט. בת הזוג שלי ואני נשארנו בלי כלום. כמעט מייד נעטפנו בעזרה של מתנדבות מדהימות, שהביאו לנו אוכל, בגדים, מוצרי היגיינה וכן הלאה. זה היה אקטיביזם מציל ומשמעותי שאין לי מילים להודות עליו. זה גרם לנו להרגיש לא לבד. הלוואי שבעזה היתה עזרה כזו. הלוואי שכל מי שהיה נהרס לה הבית, היתה מייד מוקפת בכזה שפע. הלוואי שכל מי שהיתה נפצעת או נפגעת היתה מוצאת מייד מענה. הלוואי שלא היו פגיעות כלל ולא היה צורך בכך. הלוואי שייפסק רצח העם הזה מייד.