ישראל פועלת להקרסת הרשות הפלסטינית – ולריסוק אפשרויות החיים בגדה

אביב טטרסקי

מזה שנתיים שהכלכלה הפלסטינית בגדה המערבית הולכת ומתדרדרת. אחוזי האבטלה גבוהים מאי פעם והרשות הפלסטינית נמצאת בגירעון תקציבי חריף שבגינו עובדי המגזר הציבורי מקבלים משכורת חלקית (אם בכלל) והגופים הפלסטינים המספקים שירותים חיוניים מתקשים לתפקד.

המשבר הכלכלי חסר התקדים הזה הוא תוצאה של שורה של צעדים ישראלים מכוונים. מיד אחרי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר החליטה ישראל לאסור על פועלים פלסטינים להגיע למקומות העבודה שלהם בישראל. בתחילה אפשר היה לייחס את המהלך הבעייתי הזה לחשש הישראלי מאלימות פלסטינית נרחבת. אולם עם חלוף הזמן ובמיוחד אחרי שהמציאות בשטח התבררה כמנוגדת לתרחישים שצפו הסלמה בגדה המערבית, נהיה ברור שבכסות המשבר הביטחוני ישראל מטילה חנק כלכלי על תושבי הגדה המערבית.

עד ה-7 באוקטובר עבדו בישראל כ-100,000 פלסטינים תושבי הגדה המערבית שנכנסו אליה בהיתר. זולת יוצאי דופן יצירתיים במיוחד או בעלי מזל, הם לא הצליחו למצוא מקורות פרנסה חלופיים – בוודאי לא מקורות פרנסה ראויים – בשוק התעסוקה הפלסטיני, שמאז ומתמיד הוגבל קשות בשל השליטה הישראלית. ואכן, אחוז האבטלה בגדה המערבית זינק מ-13% קודם ל-7 באוקטובר ל-32% כיום. משמעות ההחלטה הישראלית היא, שבמשך השנתיים האחרונות נגזל מקור הפרנסה של 100,000 משפחות, או כחצי מיליון בני אדם המהווים 20% מתושבי הגדה. 

האיסור על העסקתם של פועלים פלסטינים מהווה אתגר גם לגורמים ישראלים בעלי השפעה וכוח. המפעלים וחברות הבניה שהסתמכו על אותם 100,000 פועלים לא מצאו להם תחליף ראוי. הממסד הביטחוני הישראלי, מצידו, תמיד ראה בהעסקת פלסטינים אמצעי לשליטה ושמירה על היציבות בגדה המערבית כך שמניעת העבודה חסרת התקדים הזו מסוכנת בעיניו. העובדה שגורמים אלו לא הצליחו להחזיר את  הפועלים לישראל מעידה עד כמה עבור הכוחות הישראלים הלאומניים – ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' בראשם – הפגיעה הכלכלית בתושבי הגדה המערבית היא עניין אסטרטגי. מדובר במהלך משלים לאלימות הצבאית שישראל מפעילה בגדה, שמטרתו ליצור מציאות מייאשת עבור הפלסטינים כדי ש"יבינו" – כפי שנכתב באופן עקבי ברשתות החברתיות של הימין – ש"אין עתיד בפלסטין". יתרה מכך, אם הנחת המוצא של הממסד הביטחוני היא ששמירה על היציבות בגדה מחייבת הימנעות ממצוקה כלכלית חריפה מדי, הרי שעבור הממשלה שרואה בטבח ה-7 באוקטובר "הזדמנות", ערעור היציבות אינו סכנה, אלא להיפך – אמצעי רצוי והכרחי למימוש תכנית ההכרעה. 

ואכן, הממשלה בהובלת סמוטריץ' מטילה על הרשות הפלסטינית עוד ועוד סנקציות כלכליות. על פי פרוטוקול פריז של הסכמי אוסלו, מכסים ומע"מ על יצוא ויבוא בשטחי הרשות הפלסטינית נגבים בידי ישראל ומועברים לרשות הפלסטינית. כספים אלו (ביחד עם כספי המיסים של הפועלים שעבדו בישראל) היוו עד אוקטובר 2023 כ-60% מתקציב הרשות. 

עם הפסקת העבודה של הפועלים בישראל איבדה הרשות את ההכנסות מהמיסים שהם נהגו לשלם. בנוסף, ממשלת ישראל מנכה חלק ניכר מכספי המכסים שהיא אמורה להעביר לידי הרשות הפלסטינית בתואנות שונות. כ-50 מיליון שקלים מנוכים מידי חודש כ"עונש" על כך שהרשות מעבירה קצבאות למשפחות של פלסטינים שנכלאו או נהרגו בידי ישראל (מה שישראל מכנה "קצבאות למחבלים"). פרקטיקה זו לא התחילה ב-7 באוקטובר, אלא כמה שנים קודם לכן, וגם ממשלת בנט-לפיד פעלה על פיה. אולם בשנתיים האחרונות ממשלת ישראל המציאה תירוצים חדשים לתפוס כספים פלסטינים. למשל, הטענה שתשלום משכורות לפקידים בעזה הוא בעצם מימון לחמאס. בצורה זו ישראל הגדילה פי כמה את הסכום שהיא מנכה, כך שהוא עומד כיום על כ-350 מיליון שקלים בחודש, המהווים כ-40% מכספי המיסים של הרשות וגורעים 21% מתקציבה. בסך הכול, בשנתיים האחרונות ישראל ניכתה מכספי המיסים המגיעים לרשות הפלסטינית כ-4 מיליארד שקלים אותם לא העבירה. הגירעון של הרשות הוכפל בתקופה הזו והשנה הוא צפוי לעלות על 6 מיליארד שקלים.

כמו התירוץ הביטחוני למניעת הגעתם של פועלים למקומות העבודה שלהם בתוך ישראל, גם לאחזקת הכספים של הרשות ישראל מציגה תירוצים שונים. אבל על הכוונה האמיתית מאחורי צעד זה אפשר ללמוד מדבריו המפורשים של סמוטריץ', שפעם אחר פעם מכריז שיש לפרק או למוטט את הרשות הפלסטינית. כשהממשלה פועלת לקראת סיפוח הגדה המערבית לישראל היא גם חותרת לטיהור אתני. המטרה היא שליטה בארץ, מבלי האוכלוסייה הפלסטינית החיה בה. הקרסת הכלכלה הפלסטינית נועדה לשרת מטרה זו, בין אם באמצעות לדחוף פלסטינים להגר ובין אם להוביל לקריסה ביטחונית שתהווה תירוץ לגירוש פלסטינים.

הגירעון החמור של הרשות משבש קשות את פעילותה. כבר שנתיים שעובדי המגזר הציבורי – 20% משוק התעסוקה בגדה המערבית – אינם מקבלים את מלוא משכורתם, ובשנה הנוכחית עובדים קיבלו רק מחצית מהשכר המגיע להם. אחרי שבמשך כמה חודשים לא שולמו משכורות למורים, שנת הלימודים לא נפתחה במועדה וגם כיום הלימודים מתקיימים באופן פרונטאלי רק 3 ימים בשבוע וביתר הזמן בזום. 

במציאות כזו היקפי העוני מזנקים ומשפחות רבות מגיעות לפת לחם או לא מסוגלות לשלם חשבונות מים וחשמל. גם מי שאיכשהו מחזיקים את הראש מעל המים, מתקשים מאד לממן הוצאות גדולות יותר כמו טיפולים רפואיים מצד אחד או, להבדיל, רכישה או בניה של דירה לזוג צעיר שזה עתה התחתן. גם מספר הסטודנטים באוניברסיטאות הפלסטיניות צונח מאחר שלמשפחות רבות אין איך לממן את שכר הלימוד. מי שהשלימו את לימודי התואר, מצידם, מתקשים למצוא עבודה. כך למשל רבים מבוגרי הפקולטות לסיעוד ולרפואה אינם נקלטים בבתי החולים, הסובלים מגירעונות.

סנקציות ישראליות אחרות כמעט ומשתקות את הבנקים הפלסטינים. חקיקה שעברה בכנסת בשנה שעברה מקלה על ישראלים לזכות בתביעות נזיקין בהיקף של מאות מיליוני שקלים נגד הרשות הפלסטינית בשל אחריותה לכאורה לפגיעה בישראלים. סקירה מקיפה של הנזקים הכלכליים שישראל משיתה על תושבי הגדה המערבית צריכה לכלול גם את הריסות הבתים – שלא לומר מחנות פליטים שלמים – עקירת המטעים, מניעת המסיק, חסימת הכבישים שמשבשת את חופש התנועה ועוד. התמונה הברורה היא שישראל פועלת באופן מכוון לחנוק את הפלסטינים כלכלית.

בניגוד לכל ההערכות, החברה הפלסטינית בגדה המערבית מתמודדת נכון להיום עם הסנקציות הישראליות והמצוקה הקשה הנלווית להן מבלי להישבר וגם מבלי לצאת לפעולות מחאה, התנגדות או אלימות חמושה נרחבת. יכולת העמידה הפלסטינית מבוססת על רשתות תמיכה פנים קהילתיות, על אורך רוח ועל תעצומות נפש מופלאות. אולם המצוקה היא חריפה ביותר ואין לדעת כמה זמן החברה הפלסטינית תוכל להמשיך ולשאת אותה.

החברה הישראלית עיוורת ברובה למשבר הכלכלי החריף שהוא מעשה ידיה בגדה המערבית. לאורך השנתיים האחרונות התפרסמו מעט מאוד כתבות על הסנקציות שישראל משיתה על הרשות ועל המצוקה הנגרמת מהן. האדישות הזו היא עוד ביטוי לדה-הומניזציה הישראלית לפלסטינים. אחד הביטויים החריפים של הדה-הומניזציה הזו כלפי פלסטינים מהגדה הוא היחס לפועלים אשר נוכח המצוקה הכלכלית נכנסים לעבוד בישראל ללא היתר. לעתים המשטרה מקיימת "מבצעים" בהם נעצרים עשרות ומאות פועלים כאלו, ציד אדם שהמשטרה מתגאה בו בהודעות דוברות המתפרסמות אחת לכמה שבועות. הדברים הגיעו לשפל בחודש ספטמבר, כאשר שני פלסטינים טיפסו מעל חומת ההפרדה בצפון ירושלים ורצחו 6 ישראלים בשכונת רמות. במהלך השבועיים שלאחר מכן שוטרים או חיילים ישראלים החלו לירות אל עבר פלסטינים שניסו לחצות את הגדר והרגו לפחות אחד מהם. כך בשם תירוץ ההרתעה כוחות הביטחון הישראלים, שלא הצליחו למנוע את רציחתם של הישראלים ברמות, מרשים לעצמם לירות ולהרוג פלסטינים שכל חטאם הוא שהם מנסים לפרנס את משפחותיהם.

הקטל הזה מגלם את המשמעות של המדיניות הישראלית כולה. חייהם של פלסטינים שווים כקליפת השום. האלימות הישראלית מתקיימת בכל היבט של החיים ואף פלסטיני אינו יכול לחמוק ממנה. התירוץ הוא תמיד ביטחונם של ישראלים יהודים אבל אפילו חייהם של אלו לא באמת חשובים לשלטון הישראלי שעבורו השמדת הקיום הפלסטיני הפכה לחזות הכל.

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים, עמית בפורום לחשיבה אזורית ופעיל סולידריות בקבוצת דהרמה מעורבת חברתית.