הם בבתי החולים, נאבקים לטפל בפצועים – ילדים, נשים, קשישים,  אזרחים – להעניק טיפול רפואי, ללא חומרי הרדמה, ללא מכשירים, ללא תרופות, בבתי חולים השרויים במצור ואף מופגזים ישירות, תוך שהם עצמם הופכים למטרה. 

רבים מהם נהרגים, נעצרים, נאלצים לברוח ולעקור ממקום לא בטוח אחד למקום לא בטוח אחר, מבית חולים אחד שנהרס לבית חולים אחר שעוד מתפקד בקושי או אפילו שוקם חלקית במאמץ משותף שלהם. 

במשמרת אינסופית, כשהם רעבים וחולים בעצמם, הם אינם יודעים אם בני משפחתם בטוחים. הדבר הראשון שהם שואלים כשמגיעים האמבולנסים הוא מאיפה, שמא חלילה לא יהיו אלה בני משפחתם על שולחן הניתוחים. 

צוותי הרפואה בעזה, רופאים ורופאות, אחים ואחיות וצוותי רפואה אחרים, חווים מהשורה הראשונה את הרס מערכת הבריאות בעזה , נאבקים על עצמם ועל משפחתם אך גם על שליחותם כאנשי רפואה. אלו עדויותיהם וזהו סיפורם, במילים שלהם.