מראיין: מצטרפים אלינו הבוקר ד"ר אדם חמאוי וחברת הקונגרס בוני ווטסון קולמן, הדמוקרטית מניו ג'רזי. ד"ר חמאוי היה האורח של הנציגה ווטסון קולמן בנאום מצב האומה אמש. הוא גם חזר, אני מאמין, שחזרת לפני כשלושה שבועות מהנסיעה השנייה שלך לעזה בזמן האחרון, מנסיעה לעזה במשימה רפואית. אבל רציתי להתחיל בלשאול אותך, ד"ר חמאוי, איך זה היה, איך זה היה לעבור מלהיות שם לפני שלושה שבועות – ואני מאמין שנתקלת בקשיים לצאת משם, כפי שקורה לעיתים קרובות לאנשי מקצוע רפואיים שיוצאים למשימות לעזה – איך זה היה לעבור משם, ולהיות בצד המקבל של הכוח האמריקאי, הפן הלא נעים של הכוח האמריקאי, ללהיות במסדרונות הכוח הזה (בקונגרס). איך הייתה החוויה שלך אתמול בערב?

ד"ר חמאוי: ובכן, אתמול בערב היה מעניין. כלומר, זה היה מאכזב לראות את הדמוקרטיה שלנו נמצאת במצב שבו אנחנו לכאורה בפסגה, בעצם, אנחנו אמורים להיות המנהיגים של העולם הזה. והרגשתי שאני בחדר מלא בילדי בית ספר. ואתה יודע, סתם חבורה של חנפנים שפשוט מוחאים כפיים לכל מה שנאמר, בין אם זה הגיוני ובין אם לא. כלומר, אתה יודע, יש הרבה דברים טובים ויש הרבה דברים רעים. ואם אנחנו לא יכולים להבחין בין אחד לשני, אז הכל מתחיל להתפרק. וזה היה מאוד מאכזב לראות אותם.

מראיין: וחברת הקונגרס, האם אפשר לקבל מקצת מדעתך על איך הדמוקרטים החליטו שהם הולכים לגשת לנאום שלו? האם אל גרין אמר בפגישה, את יודעת, אני אקום ואנער את מקל ההליכה שלי ואודיע להם, או האם ההנהגה דיברה על מחאות? כאילו, איך זה הסתדר? ומה חשבת את על זה?

אשת קונגרס ווטסון קולמן: כן, אז לא בנוכחותי אל גרין אמר שהוא הולך לעשות את מה שהוא עשה. ההנהגה פשוט רצתה שנכבד. זה הבית שלנו (בית הנבחרים). ושנקשיב. ההנהגה ידעה שתהיה רמה מסוימת של מחאה בצורה כלשהי, וביקשה שלא נשבש נורא. ואני חושבת שלמעט המצב של אל גרין, שיצא משליטה, אבל אני בהחלט מבינה את הרגשות שלו מאחורי זה, אני חושבת שהדברים היו די תקינים. החלטנו שאנחנו פשוט נשב בשקט, נקשיב, לחלקנו היו שלטים שדיברו על תיקון משהו כמו מדיקייד, או אמרו "שקר" כי ההצהרות של הנשיא, לעתים קרובות למדי, ההצהרות שלו לא היו מדויקות. אבל בסך הכל, אני חושבת שבהתחשב ברגע הזה, בהתחשב בחומרת הדברים שהממשל הזה עשה והציע לעשות, אני חושב שהדמוקרטים היו ממש בסדר.

מראיין: וד"ר, כשכותבים עליך מדי פעם בעיתונות, לפעמים על כך שאינך מסוגל לעזוב את עזה, לעתים קרובות מתייחסים אליך כאל הרופא שהציל או טיפל בסנאטורית תמי דאקוורת' כשהתרסק המסוק שלה בעיראק. ואני סקרן לדעת אם, א) הצלחת לדבר איתה בכלל אתמול בערב? האם אתה שומר על קשר קרוב איתה? והאם זה אפשר לך לדבר בצורה ישירה יותר עם חברי קונגרס על מה שראית בשטח? או שזה פשוט לא משנה עכשיו כשהדמוקרטים מחוץ לשלטון וטראמפ הוא זה שקובע את העניינים?

ד"ר חמאוי: לא יכולתי לראות אותה אתמול. אני חושב שאני, כלומר, אני גאה במה שעשיתי וזה נהדר שיש לנו את הקשר הזה. אבל היכולת שלי באמת לדבר עם מישהו בקונגרס היא הנכונות שלהם להקשיב. אז, הייתי כאן הלוך ושוב פעמים רבות בשנה האחרונה. ואני אדבר עם כל מי שיישב וינהל איתי שיחה. אז, אם הם יפתחו את הדלתות שלהם, ואם אתה רוצה להקשיב, בין אם הם מסכימים ובין אם לא, אני אשב ואדבר. ולצערי, מה שגיליתי הוא שיותר ויותר דלתות פשוט נסגרות. הם לא רוצים לשמוע. וזה מצער כי ככה לא נלמד או נשתנה או נתקדם, אם אנחנו לא מסוגלים להקשיב אחד לשני.

מראיין: אתה יכול, למה אתה מתכוון ב"הדלתות סגורות"? כאילו אנשים פשוט רוצים לעבור הלאה מכל המצב הזה?

ד"ר חמאוי: כאילו, מה הכוונה, הם לא רוצים להקשיב למה שיש לי לומר. הם לא רוצים להקשיב לחוויה שלי. הם לא רוצים לשמוע דעה או מחשבה שונה על מה שקורה בעזה או בישראל.

מראיין: מה ההבדל תחת ’הפסקת האש’ לכאורה הזו, שתחתיה ראינו מאות אנשים שנהרגו? אבל מה, איך היית מתאר את ההבדל בביקור שלך, במשימה האחרונה שלך, בהשוואה לזו בזמן שהמלחמה החמה, אם אפשר לומר כך, התנהלה?

ד"ר חמאוי: זה היה כמו יום ולילה. כלומר, זה היה יום ולילה. נכנסתי בערך שבוע אחרי תחילת הפסקת האש. וזה היה, אתה יודע, זה היה, זה היה רף כל כך נמוך. פשוט להפסיק להטיל פצצות על כולם. אתה יודע, עדיין יש שם הרבה הרס. יש הרבה מחסור. יש מחסור במשאבים. אין חשמל. אין מים נקיים. אז התנאים יחסית נוראיים, אבל בהשוואה לשנה שעברה, זה היה, אתה יודע, כאילו השמש סוף סוף זרחה על האזור. ומצער שעכשיו, כשאנחנו מדברים, ישראל כבר מפרה את הפסקת האש. וביומיים-שלושה האחרונים, לא הורשתה כניסת סיוע הומניטרי. ואפילו לפני היומיים האחרונים, היה אפילו קשה יותר לרופאים, אחיות ועובדי בריאות להיכנס לישראל ולעזה כדי לספק את הסיוע הזה. הם מקשים יותר ויותר. הם דוחים עוד ועוד אנשים. והם מציבים יותר הגבלות. אז זה אתה יודע, אתה יודע, זה נמשך כבר בששה השבועות האחרונים, אפילו, אתה יודע, במידה רבה יותר משבעבר.

מראיין: וישראל כן אפשרה להכניס אספקה נוספת, אתה יודע, (ציוד) רפואי ומזון ודברים אחרים בתחילת ה"הפסקת אש" לכאורה. האם הייתה לכך השפעה ניכרת על תנאי העבודה שלך בבית החולים?

ד"ר חמאוי: כן. כלומר, הגיע אוכל. המחירים ירדו בצורה אדירה, בערך פי 10. כמו, אתה יודע, למשל, אחת האחיות הראתה לי שקית עגבניות ואמרה ששקית העגבניות הזו בשבוע שעבר עלתה 50 דולר אמריקאי, ועכשיו זה חמש. וחמש זה עדיין הרבה, אבל עכשיו זה לפחות במחיר שאפשר לקנות. וזה אוכל שאפשר לשים על השולחן. אז, הסיוע הזה שמגיע הוא קריטי. וזה משפיע על הטיפול שלנו. כלומר, כדי שאנשים יוכלו להחלים, הם צריכים להיות מסוגלים לאכול ולקבל תזונה. וזה חשוב. כלומר, אנשים ממש גוועו ברעב. אפשר לראות אנשים שירדו בערך 40 פאונד, 50 פאונד. אתה רואה את התמונות שלהם ואתה לא יכול לזהות על פי איך שהם נראו פעם. והילדים, הם פשוט כאילו, אתה יודע, אתה יודע, אתה יכול לראות את תת התזונה בכל מקום שאתה מסתכל. ועכשיו עם הרמדאן, זה אפילו חשוב עוד יותר כי, אתה יודע, אנשים אוכלים רק ארוחה אחת ביום. ואני בטוח שעם ההגבלות החדשות האלה, המחירים האלה פשוט קופצים בחזרה. ושוב אנשים, לא יכולים, אפילו אם יש אוכל זמין, הם לא יכולים לקנות את מה שיש בשוק כי המחירים כל כך גבוהים.
מראיין: האם טיפלת בשבויים פלסטינים ששוחררו כחלק מהחילופים ואיזה סוג של חולים ראית הפעם לעומת הפעם הקודמת?
ד"ר חמאוי: אז לא הייתי בבית חולים שקיבל את השבויים, אבל טיפלתי בהרבה חולים שחיכו בשל העומס, אתה יודע, אנחנו קיבלנו חולים שחיכו בשנה וחצי האחרונות. הרבה ילדים שנולדו עם עיוותים מולדים, רגל קלובה וחך שסוע, בשנתיים האחרונות, שלא קיבלו שום טיפול. הרבה פציעות מלחמה שאנשים ספגו מרסיסים, התכווצויות, צלקות שהצריכו ניתוחי תיקון כדי שאפשר יהיה לטפל. אז זו הייתה חוויה יותר נורמלית ממה שחוויתי בשנה שעברה, כשאלו היו רק טראומות אחת אחרי השנייה. אבל עדיין כמות עצומה של עבודה שצריך לעשות.

מראיין: נציגת הקונגרס ווטסון קולמן, כשאת רואה את זה, את יודעת, את רואה את ישראל עכשיו מפרה את הפסקת האש, מאיימת, את יודעת, מנתקת את החשמל, את יודעת, משתמשת בהרעבה כנשק כדי לסחוט ויתורים נוספים מעבר למה שהוסכם במקור. ואת רואה את טראמפ מדבר על בניית ריוויירה של טראמפ בעזה. האם את מרגישה חרטה כלשהי בקרב עמיתיך בקונגרס על כך שהם לא עשו כלום כדי לעצור את זה בזמן כשהייתה להם הזדמנות והאם הם חושבים שזה עלה להם פוליטית? במילים אחרות, האם אכפת להם או שהם פשוט עוברים הלאה?

אשת קונגרס ווטסון קולמן: אתה יודע, אחת הסיבות שרציתי שהרופא יבוא ויהיה האורח שלי היא בגלל שעם כל כך הרבה הסחות דעת עם כל מיני תכסיסים מרושעים ודברים כאלה שטראמפ הוציא, והבלגן של DOGE והשקרים וכל זה, ואפילו עניין אוקראינה – פתאום לא שמענו כלום, אחרי שהוא דיבר על הפיכת פלסטין לריוויירה של המזרח התיכון, לא שמענו כלום, די הגברנו מאמצים על זה, כי זה מגוחך. חשבתי שזה ממש חשוב להביא את הרופא לכאן שוב כדי שהוא יוכל באמת לדבר על מה שקורה שם בזמן אמת. אני לא מבינה למה אתה מתכוון כשאתה אומר שיכולנו להשפיע יותר. ברור שלא, מנקודת המבט שלי לא היינו מספיק אסרטיביים כדי לגרום לישראל לסגת בשלב מסוים. לישראל הייתה זכות להגן על עצמה כשזה קרה לראשונה, אבל ראינו את סוג האכזריות שלא נראתה נחוצה ולא נראתה כאילו היא מתקדמת לעבר פתרון שתי מדינות או פתרון של שלום. אז זה מאוד אכזב אותי. האם הייתי רוצה שהיינו עושים יותר בעניין הזה? כן. אבל זו סוגיה מאוד מסובכת. יש לנו שם מנהיגות מאוד עקשנית בנתניהו. הוא לא חושב שהוא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, ובמקביל, אני לא חושבת שארצות הברית הייתה קשוחה מספיק כלפיו כדי לגרום לו לשנות קצת כיוון, ולהיות מוכן יותר להיפגש וליצור נתיב כלשהו לבטיחות וביטחון. עם זאת, אני לא מאמינה שחמאס היה מוכן באופן לגיטימי להצטרף גם כן. אז אני חושבת שהייתה הסחת דעת וחוסר יושר משני הצדדים.

מראיין: ובכן, אנחנו צריכים פה לסיים. התכוונו לדבר קצת יותר. אבל אנחנו צריכים לתת לצופים להביע מחשבותיהם, וגם דמוקרטיה עכשיו (תוכנית טלוויזיה) רצתה לדבר איתך ועם ד"ר חמאוי. בתקשורת העצמאית, היינו רוצים להיות קצת יותר משתפי פעולה מאשר תחרותיים. אז אני רוצה לשחרר אותכם כדי שתוכלו לעבור אליהם, ואנחנו נשמח לארח אותכם שוב. נוכל לדבר יותר בהרחבה על כל זה. אז תודה לך, ד"ר חמאוי, ותודה לך, חברת הקונגרס ווטסון קולמן.