“נשים שהיו מגיעות והן במועד, כבר היו בתת תזונה וללא החומרים המזינים הנדרשים לקיים את ההיריון ואת עצמן. אז הנשים שאושפזו נראו פיזית מורעבות ובתת תזונה, ואז גם ההריונות נפגעו בגלל התת התזונה, ועוברים התפתחו פחות והיו במשקלים נמוכים ממה שהיו אמורים להיות. ”
מתוך הפודקסט The Majority Report בהנחיית סם סדר
סם סדר: מצטרפת אלינו עכשיו, ד"ר אמברין סלימי, רופאה מברוקלין, שהיא המנהלת והכירורגית הבכירה של ארגון International Medical Response. היא רק חזרה – אני חושב שזה היה ביום שני –ואני מעריך את הצטרפותך אלינו היום. אני מניח שאת עדיין מתאוששת במובנים רבים משהותך בבית החולים נאסר בעזה. דוקטור סלימי, ברוכה הבאה לתוכנית.
ד"ר אמברין סלימי: תודה שהזמנת אותי, סם.
סם סדר: ובכן, אז תני לנו מושג, כמה נקודות של נתונים. כמה זמן היית בעזה? האם היית כל הזמן בבית החולים נאסר? כמה פעמים ביקרת בעזה בעבר, וכו'?
ד"ר אמברין סלימי: וודאי. הייתי אמורה להיות שם 3 שבועות, ובמקור, תכננו לעלות צפונה לאחד מבתי החולים שם. אבל המצב הביטחוני הידרדר עד כדי כך שהם שמו אותנו בבית החולים נאסר, שנמצא פחות או יותר באמצע עזה. והייתי אמורה להיות שם 3 שבועות, אבל ביום שהיינו אמורים לצאת, הייתה עלייה משמעותית בהפצצות ובחשש לביטחון. אז העזיבה שלנו בוטלה, ועזבנו רק חצי שבוע לאחר מכן. אז בסופו של דבר, זה היה כמעט ארבעה שבועות. אני חושבת שעניתי על כל השאלות שלך.
סם סדר: האם זו הייתה הנסיעה הראשונה שלך לעזה?
ד"ר אמברין סלימי: כן, זו הייתה. אבל ניסיתי להגיע לעזה כבר יותר משנה. אז הייתי ממש אסירת תודה כשהקבוצה, שלבסוף התחברתי אליה, שאלה, את יכולה להיות מוכנה בעוד 3 שבועות בערך? ואני אמרתי, בטח. ואז הם אמרו, את יכול לנסוע לשלושה שבועות? ואמרתי, בטח. ואז הדבר הבא שקרה הוא שהיה לי כרטיס טיסה והייתי מוכנה לנסוע.
סם סדר: תני לנו מושג מה ראית במהלך השבועות הללו. האם היה שינוי במהלך הזמן ששהית שם מבחינת הנפגעים שראית, בזמן שההפצצות הישראליות נמשכו. היום היו דיווחים על עשרות שנהרגו, ולפחות תריסר מהם הובאו לבית החולים נאסר. תני לנו מושג לגבי מה שראית.
ד"ר אמברין סלימי: אעשה זאת, תודה. ובכן, כמו שאמרתי, זה התחיל עם הלוגיסטיקה המקורית שלנו שהשתנתה מעט בגלל המצב הביטחוני. אז בימים הראשונים בנאסר הסתבר שבעבר אנשים עברו כל יום הלוך ושוב בין בית ההארחה ובית החולים. הסיעו אותם והחזירו אותם, אלא אם כן רצו להישאר לעבוד בבית החולים בלילה. אבל המצב הבטחוני התדרדר בגלל העלייה בהפצצות הישראליות, העלייה בירי המזל"טים, וגם בגלל שהיינו קרובים מאוד לאחד מאתרי המזון העיקריים של GHF והייתה נוכחות צבאית ישראלית רבה ליד נאסר. אז כל התוכניות הלוגיסטיות המקוריות ואיך שהדברים נוהלו קודם, כל זה נזרק מהחלון, ובסופו של דבר נשארנו בבית החולים כל הזמן, וזה גם מה שעשו כל הצוותים הרפואיים האחרים. לא נסענו הלוך ושוב, ולא יכולנו לעזוב את מתחם בית החולים בגלל חשש ביטחוני. בימים הראשונים שהיינו שם, קיבלנו הודעות מכל אחד מהארגונים שלנו. אנשי הלוגיסטיקה אמרו שהמצב הביטחוני באמת הידרדר, שהיו טנקים ממש בחוץ – על הכבישים ממש בחוץ. היו הפצצות כל הזמן ויכולנו לראות שזה מתקרב כי כל בית החולים רעד כל הזמן. אתה יודע, בלילה כשאתה ישן, זה מעיר אותך. במהלך היום כשאתה מטפל בחולים, או במקרה שלי, אני, כאורוגינקולוגית וגינקולוגית, ביליתי את רוב הבקרים ועד אחר הצהריים בבית החולים ליולדות. זה היה התפקיד העיקרי שלי. ובכל בוקר קיבלנו דו"ח יחד עם המתמחים והסטודנטים, והמומחים או היועצים, כפי מכנים אותם. וכל אולם ההרצאות פשוט רעד, וזה היה אחד הרגעים הכי סוריאליסטיים – דו"ח ראשון של בוקר, מביטים מהחלון ורואים ענני עשן של פצצות, וכולם פשוט עוצרים לרגע, ואז ממשיכים עם העבודה. ואני מרגישה שבעוד שבשבילי זה היה חודש של התמודדות עם כל זה – אני לא יכולה לדמיין 20-21 חודשים של התמודדות עם זה כל יום, ועם התקווה שאף אחת מהפצצות לא תפגע באוהל שלך בזמן שאתה ישן. אז אלו היו הסדרי הבטחון שם. חוץ מזה, כבר בימים הראשונים כשהגענו לנאסר, קיבלנו את האזהרות האלה להתרחק מחלונות כי היה ירי, ורחפנים, והטנקים פשוטו כמשמעו התגלגלו ברחובות. האנשים שכבר היו שם, הצוות הרפואי, היו במתח אמיתי, שהורגש מיד, כי בשנה שעברה, אם אתה זוכר, בית החולים נאסר נכבש על ידי הצבא הישראלי. ולא רק שהוא נכבש, הוא חולל וכל דבר אלקטרוני שהיה בו הושמד בצורה מכוונת. וזה מה שראיתי ממקור ראשון. אתה יודע, אני באמת יכולה לדבר מניסיון אישי של מה שראיתי ומה שעמיתיי סיפרו לי ישירות. כל דבר אלקטרוני נהרס. והכל עכשיו נמצא במחסן – מכונות אולטרסאונד, אינקובטורים, מכונות הנשמה, דברים ששומרים אנשים בחיים – הכל הושמד. אז כל מה ששיש בבית החולים נאסר כרגע הובא כתחליף. כל חדר שצה"ל עבר דרכו, אפשר לראות איך סימנו אותו בסימונים ספציפיים. הם פשוט כתבו על הקירות כתובות בערבית שהיו, אתה יודע – אני לא קוראת ערבית, אבל ממה שסיפרו לי, אלה היו הרבה מילות גנאי, אתה יודע, דברים רעים שנכתבו וגם סמלים. והיה מתח אמיתי, כי באותה תקופה, בשנה שעברה, היו בנאסר גם כמה עשרות עובדי שירותי בריאות שנחטפו. חלקם עדיין בכלא, חלקם שוחררו וחזרו לעבודה למחרת. היו אוהלים בחוץ כי באותה תקופה זה הוגדר כאזור בטוח. היו אנשים עם עמודי עירוי וכיסאות גלגלים, ואנשים שלא יכלו להתפנות כי היו חולים מדי, או לא יכלו לזוז בגלל כוויות ברגליים, קטיעות, שברים אורתופדיים. הדחפורים פשוט הגיעו וקברו את כולם וקראו לזה בית הקברות. אז היה מתח אמיתי באוויר שזה עלול לקרות שוב, וזה המשיך בימים הראשונים שהיינו שם. אחרי זה, זה הפך לשגרה. וגם עוצמת הטראומות שהגיעו – כי היינו כל כך קרובים לאתרי חלוקת הסיוע של GHF ושם אנשים נורו והובאו לחדרי מיון ולחדרי ניתוח. בזמן שהייתי שם, הייתה עלייה אמיתית בנפגעים, בתחלואה ובתמותה. ורק לפי המספרים שראינו, אפשר היה להבין שאנשים פשוט היו מותשים מרוב עבודה. ובמקביל היו לנו כמה חודשים של מצור ישראלי, חסימה של כל סיוע במזון, של כל אספקה רפואית, תמ"ל לתינוקות, חיתולים, אתה יודע, כל דבר שצריך כדי לשרוד ולחיות –נחסם בגבול. אז זה היה אלמנט נוסף של לחץ, מתח, ועייפות שהיה בכל מקום ברצועת עזה.
סם סדר: האם זה נכון, נראה לך נכון, לחלק את האנשים שראית לשתי קטגוריות נרחבות של חולים? כלומר, אלה שאת רואה בתפקידך במחלקת יולדות, ואני תוהה אם את יכולה לדבר על המצב באופן כללי של האנשים שראית במחלקות יולדות, ואז קבוצת הנפגעים האחרת שהגיעה מתוך עימות ישיר עם הישראלים, את יודעת, עם הישראלים שיורים בהם. שמענו דיווחים על טנקים שיורים לעבר אנשים, וכמו שאמרת, רחפנים. ואלה שונים מקבוצת הנפגעים הראשונה, שאולי מתמודדת עם המחסור בכל מה שכרוך בטיפול בתינוקות ובטיפול טרום לידתי, וגם, אני מניח, ראית ילדים שונים.
ד"ר אמברין סלימי: בוודאי. מקום העבודה העיקרי שלי במהלך היום היה חדר היולדות, בבית החולים שנמצא ממש ליד בית החולים נאסר הגדול. זה היה חלק ממתחם נאסר, ממש ליד. אז ראינו נשים בהריון שהגיעו, והן כבר מתמודדות עם הלחץ של ההפצצות, וכולן נאלצו לחיות באוהלים. אז עם ההריונות, מה שראינו היה תוצאה ישירה של חוסר המזון והרעב שהיה, כמו גם חוסר בתוספות מזינות, כמו ויטמינים וטיפול טרום לידתי. אז כל הדברים האלה הובילו להריונות מסובכים, שהפכו למסובכים בגלל המצבים האלה. אחת הבעיות הגדולות היא התייבשות, שיכולה להוביל לסיבוכים נוספים וללידות מוקדמות. אז נשים שהיו מגיעות והן במועד, כבר היו בתת תזונה וללא החומרים המזינים הנדרשים לקיים את ההיריון ואת עצמן. אז הנשים שאושפזו נראו פיזית מורעבות ובתת תזונה, ואז גם ההריונות נפגעו בגלל התת התזונה, ועוברים התפתחו פחות והיו במשקלים נמוכים ממה שהיו אמורים להיות. בנוסף לכל זה, הייתה קבוצה שלמה של נשים שסבלו מסיבוכים כתוצאה מלידות מוקדמות. אני יודעת, גם על בסיס מה שראיתי בתקופה שלי שם, וגם מהסטטיסטיקות, שמספר הלידות המוקדמות עלה. סיבוכי הריון כמו זיהומים, צירים מוקדמים, קרע רקמות מוקדם, המספרים של אלה עלה באחוזים גבוהים. גם מספר המומים המולדים ומומי לידה עלה. ראינו גם עלייה בלידות שקטות ואובדן הריון, כמו גם אובדן הריון במועד או מוות תוך רחמי במועד, שבו התינוק או העובר מתים בגיל 9 חודשים. וכל הדברים האלה עלו במספרם כתוצאה ישירה מהמצור, מהלחץ, מהמחסור במים נקיים – כל הדברים הרב-גורמיים האלה, כולל רעלים סביבתיים מכל ההפצצות. אני מתכוונת, ברור שבאוויר שנשמנו היו רעלים. האוויר לא היה נקי, שלא לדבר על ההשפעה של תנאי החיים באוהל. אז כל הדברים האלה הצטברו לכך, שבכל הריון היה סיבוך כלשהו. אז זה הצד של היולדות.
הקבוצה השנייה נמצאת בחדרי הניתוח הכלליים. כשסיימתי את תפקידי עם היולדות, והיה קצת איטי יותר, הייתי הולכת לעזור בחדרי הניתוח עם המנתחים הכלליים, ואורתופדיה ופלסטיקה. אז הם באמת ראו הרבה מהטראומה ששמענו עליה, שהגיעו מאתרי הסיוע ההומניטרי של עזה, הGHF או כפי שכינינו אותם, אתרי שדות הקטל. שם, אתה יודע, בדיוק כמו ששמענו, זה מה שראיתי. נפגעים רבים היו מגיעים מהאתרים. כמעט כמו לפי מערכת זמנים. היו ביניהם הרבה גברים צעירים, בעיקר בגלל שהם היו אלה שיכלו לשאת שק קמח ענק של 25 פאונד, למרות מצבם המורעב, בחזרה למשפחותיהם. אז ראינו פצעי ירי, רסיסים, וגם היו אנשים שנפצעו באוהל שלהם בגלל הפצצות לילה. והייתה לנו קבוצה קטנה של נשים בהריון שגם נפגעו מהפצצה באוהלים. ייעצתי במצבים הללו. אלה היו נשים בהריון עם פצעי ירי ורסיסים. נשים בהריון, שישנו באוהל שלהן ליד הבעל שלהן, עם הפעוט שלהן, והן בחודש השישי להריון, והגיעו עם כוויות של 40% ורסיסים בכל גופן. אז אלו האנשים, אלו הנשים, אתה יודע, שהיו שם, והן בשתי הקבוצות. וזה היה ממש מזעזע ושובר לב לראות שבנוסף להריון – וכבר מלחיץ להיות בהריון – אבל גם להיות באוהל ולאבד את הבעל… וזה היה אחד המקרים שטיפלנו בהם, אישה צעירה שהייתה בחודש השישי להריונה, שישנה עם בעלה ופעוט בן שלוש, ופצצה התפוצצה ממש לידם באוהל. היא סבלה מכוויות קשות, שדרשו ניתוחים נרחבים, השתלות, התערבות אורתופדית עם אובדן עצמות, ואתה יודע, בנוסף לכל זה, היא צריכה להחזיק, לקיים, את ההיריון. בעלה מת, וגם הילדה בת השלוש נפגעה מרסיסים וכוויות והייתה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. אז אתה יודע, היו כל מיני תרחישים שונים, תרחישים הכי גרועים שאפשר לדמיין.
סם סדר: האם במהלך ארבעת השבועות האלו, האם הייתה לך איזושהי אינדיקציה לכך במשך הזמן הזה, ארבעה שבועות של חוסר תזונה, ללא מזון ואספקה רפואית, שהמצב החמיר באופן משמעותי? האם הצלחת לראות שינוי הדרגתי, או שהדברים נשארו באותו מצב מבחינת הטראומה שראית, או שזה היה יותר באקראי, לפי הפעילות שהתנהלה בדרום?
ד"ר אמברין סלימי: מניסיוני, נראה שכל יום הדברים פשוט החמירו. כשעזבתי זה היה היום שבו נחתמה הפסקת אש לכאורה באזורים מסוימים, כדי לאפשר כניסת כמה משאיות והנחתות אוויריות. אז זה היה היום שבו הורשיתי לצאת, ביום ראשון. אבל עד אז באמת זה הרגיש כאילו הדברים פשוט מתדרדרים. ושוב, זה הניסיון האישי שלי, של הפצצות שיכולנו להרגיש ולשמוע, היריות שתמיד הרגישו כאילו הן מתקרבות, מספר הנפגעים ההמוניים שנראה שאין לו סוּף. וגם הייתה נקודה בערך שבוע לפני שעזבתי, שבה אזל המזון אצל ספק המזון בבתי החולים שלנו, המטבח המרכזי העולמי, והם הפסיקו לספק אוכל לצוות וגם לחולים. הייתה אולי ארוחה אחת ביום, וזה מה שרוב החולים היו מקבלים, משהו כמו קערה קטנה של אורז עם עדשים או לחם עם משהו אחר. וזה גם מה שהצוות היה מקבל. אבל אתה יודע, הצוות עצמו, אחרי כמה חודשים של מחסור במזון ותזונה, כולם פשוט היו רעבים. כולם הגיעו רעבים ועייפים, ופשוט אפשר היה לראות את זה לפי המראה שלהם. כלומר, אנשים הראו בשמחה איך הם נראו בעבר, אפילו שנה קודם לכן. וכולם, אנשי הצוות, הצוות הסיעודי, כולם, הרופאים, נראו רזים יותר והיו בהחלט עייפים יותר. אבל אתה יודע, אני חייבת לומר, שכולם הגיעו לעבודה בכל יום שבו היו אמורים לעבוד, עשו את מה שהם היו צריכים לעשות. ואף פעם, מעולם לא שכחו שהם נמצאים שם כאנשי רפואה ומרפאים, במטרה לטפל בחולים. וזה, אני חושבת שזה די מדהים.
סם סדר: זה נשמע מדהים. כלומר, לעבור את כל זה ולשמור על רמת מסירות כזו. האם הייתה לך הזדמנות לדבר עם חולים או עם משפחותיהם? אני מתאר לעצמי שעבדת כמעט כל הזמן, ולא היה לך את הזמן להסתכלות אנתרופולוגית או סוציולוגית, אבל אני סקרן לדעת מה הייתה ההתרשמות שלך מהאנשים שם … אני מתכוון, איך הם היו לאור המצב… אני יכול רק לדמיין, אבל אני סקרן אם היו רגעים שהופתעת בצורה כלשהי, או אולי, למרבה הצער, לא.
ד"ר אמברין סלימי: אתה יודע, אני חושבת שלכולנו יש קשר אינטימי עם המטופלים שלנו, ושיחות עם האנשים שאנחנו מטפלים בהם, מבקרים אותם ופוגשים אותם מדי יום. ואני חושבת שכולם היו מאוד עייפים מההפצצות, עייפים מהמצור, ורצו שלום, רצו שההפצצות ייפסקו. ושמעתי שוב ושוב – אנחנו פשוט רוצים לחיות את חיינו. אז אני מרגישה שזה המסר הכללי, אתה יודע, עשו מה שאתם יכולים לעשות כשאתם חוזרים, לדרוש הפסקת אש קבועה וסיום למצור. אתה יודע, נתנו עירויים לעמיתים שלנו שהתעלפו בעבודה או חלו בנוסף לכל השאר. ואני חושבת שכולם, מהצוות ועד למטופלים, פשוט רוצים סוף להפצצות הנמשכות, סוף למחסור התמידי במזון, למחסור במים וסוף לכל הסבל שהם סובלים כבר 21 חודשים.
סם סדר: השמענו קטע, אני חושב שזה היה מאתמול או שלשום, מדבריו של ד"ר ניק מיינרד. הוא מנתח בריטי. אני יודע שהוא עבד בבית החולים נאסר. אני לא יודע אם הכרת אותו, אבל הוא טען ב-BBC שהישראלים מחרימים פורמולה לתינוקות. מה את יודעת על העניין הזה? האם עבדת עם מיינרד? האם יש לך מושג על מה שהוא מספר ומאיפה הוא יודע אל זה?
ד"ר אמברין סלימי: כן, בהחלט. היינו שם בו זמנית בערך שבועיים וחצי, והיות וכולנו שהינו בחלק מאוד ספציפי של בית החולים, אזור הלינה של הרופאים המתנדבים, ובכל לילה או בבוקר כולם ניהלו את אותן השיחות. היו כללים מאוד מחמירים לגבי מה מותר ומה אסור להביא. אז מצד אחד אנשים אולי אמרו, "טוב, היית צריכה פשוט למלא את המזוודה שלך בחטיפי חלבון או משהו כזה", אבל הייתי באמת מוגבלת במה שיכולתי להביא, וכולנו שמענו מעמיתינו שהיו שם זמן קצר לפנינו, ושניסו להביא תמ"ל וזה הוחרם. כשנכנסת פנימה, בדקו את המזוודה שלך ויכולת להביא רק דברים לעצמך. אז אמרו לנו להביא אוכל לעצמנו למשך הזמן שהותר לנו להיות שם, ולא שום דבר אחר. אז היה חשש גדול מאוד, לפחות על סמך ניסיונם של עמיתינו שבאו וניסו להביא עזרה לאנשים, שדברים יוחרמו, אז זה היה בתודעה של כולנו כשארזנו. הייתי שמחה, כמובן – ידעתי שיש מחסור בתמ"ל, אבל ידעתי גם שהם עוברים על כל התיקים שלך ובודקים הכל, והישראלים היו לוקחים וזורקים את זה.
סם סדר: האם הם הסבירו את זה איכשהו? האם שמעת על הסבר כלשהו לכך חוץ מ–אנחנו פשוט לא נאפשר תרכובת פורמולה לתינוקות להיכנס לעזה?
ד"ר אמברין סלימי: לא.
סם סדר: האם יש דברים נוספים שאת חושבת שאנשים צריכים לדעת על הזמן שהיית שם, על מה שראית? כלומר, את יודעת, אני חושב שדיברנו עם לפחות רופא אחד או שניים אחרים במהלך 21 החודשים האחרונים שהיו בבית החולים נאסר, ונראה שהיו תקופות שבהן המצב היה גרוע יותר, אבל בסך הכל, נראה שבצורה עקבית המצב היה נורא במהלך כל 21 החודשים האלה. האם יש דברים נוספים שאת חושבת שאנחנו צריכים לדעת, שחשוב שאנשים ידעו על מה שקורה שם?
ד"ר אמברין סלימי: אתה יודע, חוץ ממה שכבר דיברתי עליו, אני חושבת שאחד הדברים הוא שכשעזבתי זה היה כל כך מתוק-מריר. ואני בטוחה שהמרואיינים האחרים שלכם אומרים את אותו הדבר, אם הם עבדו בבתי החולים בעזה. מצד אחד אתה שמח לחזור הביתה ומצד שני אתה באמת מודאג לגבי מה שנשאר. כלומר, אחרי שחזרתי, אני לא יודעת את מי מהקולגות שלי אראה שוב, כי באופן עקבי פוגעים בעובדי שירותי בריאות בפצצות, יריות, וחטיפות, ואני חושבת שזה אחד הדברים שנשארו איתי. בנוסף לזה, אתה יודע שאנחנו באמת צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים, כשחזרנו עכשיו, לדרוש הפסקת אש קבועה, סיום הכיבוש, סיום המצור, ולאפשר כניסה לסוכנויות שיודעות איך לחלק מזון בלי להרוג אנשים שמנסים להשיג אוכל כי הם מורעבים. לאפשר להם לחזור לעבודה שהם עשו.
סם סדר: לבסוף, האם נקודת המבט שלך על כל זה השתנתה במהלך… נקודת המבט שלך על ממשלת ארה"ב ועל ממשלת ישראל, ועל מה שקרה בעזה, בהשוואה למה שחשבת לפני 10 חודשים, לפני 21 חודשים?
ד"ר אמברין סלימי: כן. כלומר, חשבתי שאני די מעודכנת במה שקורה, ודיברתי עם רופאים שהיו שם בעבר. אבל שום דבר לא הכין אותי לראות את זה ממקור ראשון. אתה יודע, לראות בני אדם בכל הגילאים, אזרחים פשוט נורו, נשרפו, נפצעו. קטיעות גפיים היה משהו שלא הייתי מוכנה לקראתו – בילדים ובמבוגרים. אז אני חושבת שהנוכחות שם באמת פקחה לי את העיניים, וזה גרם לי לחשוב שאנשים כנראה לא באמת מודעים מספיק למה שקורה. ואני מפצירה בכולם להיות מודעים באמת. ואני חושבת שאם אנשים היו יודעים שהפצצות האלה, וכל מה שגורם לכל הנזק הזה ומשפיע על בני אדם בצורה כזו, על אזרחי עזה בצורה כזו, ושזה כספי משלמי המיסים שלנו שמשלמים על הפצצות ששורפות, על האישה ההרה הזו, שמשלמים על הכדורים שבתוך הילדים האלה או בגברים האלה שמנסים להשיג אוכל. אני באמת רוצה לחשוב שאנשים היו מדברים הרבה יותר ודורשים מהממשלה שלנו להפסיק לממן את זה.
סם סדר: ד"ר אמברין סלימי, תודה רבה על זמנך היום. אני מעריך את העבודה שעשית שם ותודה רבה שבאת וסיפרת לנו על כך. אני מעריך את זה מאוד. חשוב מאוד, כמובן.
ד"ר אמברין סלימי: תודה רבה.