תיאו וון:
האורח שלנו היום הוא רופא מוויסקונסין שחזר לאחרונה משירות רפואי בן שבועיים בעזה, שבו סייע באחד מבתי החולים האחרונים שעדיין פועלים שם. אנו נדבר על הכל – הטרגדיה, העליות, המורדות, השטניות, התקווה. אני מאוד אסיר תודה על כך שבאת לתוכנית. התוכנית היום עלולה להיות קצת אינטנסיבית או גרפית, אז אם זה לא בשבילכם, זה אכן אולי לא בשבילכם. האורח היום הוא ד"ר עזיז ראמאן.
ד"ר רחמאן, תודה שהצטרפת אלי היום.
ד"ר עזיז רחמאן:
תודה שאתה מארח אותי, במיוחד בהתראה קצרה.
תיאו וון:
כן, אני מעריך את זה, אחי. בוא ניכנס ישר לעניין. אתה רופא, ורק סיימת שירות בעזה.
……
תיאו וון:
באיזה בית חולים היית מוצב שם?
ד"ר עזיז רחמאן:
בית החולים נאצר. בטח שמעת בחדשות שזה בית החולים האחרון שפועל בעזה, וזה באמת כך. יש בתי חולים קטנים אחרים, אבל הם לא מתפקדים בקנה מידה של בית חולים מלא.
תיאו וון:
ואיך נבחרת ללכת לשם? אתה גר במילווקי ועוסק ברפואה שם. האם נסעת לעזה דרך בית החולים שלך?
ד"ר עזיז רחמאן:
לא, זה לא היה קשור לבית החולים שלי. למעשה, אפילו לא סיפרתי לבית החולים שלי שאני נוסע. רק סיפרתי לעמית אחד, שעזר לי עם לוח הזמנים שלי, ואז פניתי לאחד הארגונים האלה. הם חזרו אליי כשהיה מקום פנוי ואמרו, "היי, יש לנו מקום פנוי בעוד חודשיים. אתה מוכן לנסוע?" כשקיבלתי את ההזמנה הזו, הייתי על מטוס חזרה הביתה וכל מה שיכולתי לחשוב היה, "איך אני אספר לאשתי, לילדים שלי, לאמא שלי, לאבא שלי?" הגעתי, הילדים נרדמו, ואז אמרתי לאשתי, " בואי נשתה כוס קפה." סיפרתי לה על ההזדמנות והיא אמרה, "זה עזה." אמרתי, "אלוהים, איך ידעת?" היא ידעה – כי זה נמשך כל כך הרבה זמן, ודיברתי על זה בעבודה ועם חברים. הייתי קורא לזה – ורבים היו קוראים לזה – רצח עם, למרות שזה לא הוגדר מבחינה חוקית. זה כואב, אחי.
מצאתי את עצמי חוזר הביתה אחרי יום עבודה טוב ומרגיש פשוט אומלל. מתים שם ילדים. ואני טיפלתי במבוגרים עם שחמת אלכוהולית – אנשים שקיבלו החלטות שהשפיעו על הכבד שלהם – אבל הילדים האלה חפים מפשע. ואז הייתי חוזר הביתה ורואה את הילדים שלי רצים אליי ומבקשים לשחק משחקי וידאו, לצפות בטלוויזיה, לאכול חטיפים. הדיכוטומיה הזו הייתה כל כך קשה ליישוב. אז כשקיבלתי את ההזמנה הזו, זו הייתה – מוזר ככל שזה יישמע – כמעט הזדמנות להירגע באזור מלחמה. זה פרדוקס: למה שאזור מלחמה יפחית לחץ? אבל הייתי חייב לעשות משהו עם הידיים שלי. אני רופא פרוצדורליסט, אז אני אוהב לעבוד עם הידיים שלי.
תיאו וון:
מה המשמעות של "פרוצדורליסט"?
ד"ר עזיז רחמאן:
אני רדיולוג התערבותי – למעשה הרדיולוג ההתערבותי הראשון בעולם שהגיע לעזה. זוהי אחת ההתמחויות החדשות ברפואה, תחום שבו נעשה שימוש בהנחיית דימות לצורך ביצוע פעולות זעיר פולשניות. לדוגמה, מבחינה היסטורית, אם היה לך זיהום גדול בבטן, הם היו פותחים אותה בניתוח כדי לנקז את הזיהום. עכשיו אנחנו יכולים לעשות סריקת CT ולהכניס ניקוז ישירות דרך העור. במקום הליך של שעה, זה חמש דקות – בלי אשפוז, בלי תפרים. אנחנו יכולים גם להסיר קרישי דם מהעורקים של הרגליים עבור חולי סוכרת, בין היתר. זו התמחות שונה לגמרי – שקיבלה הסמכה רשמית בשנת 2013, בערך בזמן שסיימתי את לימודי הרפואה.
תיאו וון:
אז קיבלת את ברכתה של אשתך. כמה זמן אחרי זה אתה על מטוס לעזה?
ד"ר עזיז רחמאן:
חודשיים לאחר מכן, אני על מטוס לעמאן, ירדן. למרות שהיה לי את אישור המשפחה שלי, עדיין הייתי צריך אישור מהרשויות – וזה אומר ישראל. ישראל מקבלת את כל ההחלטות הסופיות לגבי מי נכנס ומי יוצא. כפי שאתה אולי יודע, עיתונאים בינלאומיים אינם מורשים להיכנס. רופאים ועובדי בריאות הם למעשה האנשים היחידים שמותר להם להיכנס, ואפילו הם נבדקים בקפידה. היו לנו 22 מועמדים למשלחת הרפואית בת השבועיים הזו ורק שישה מאיתנו אושרו.
תיאו וון:
אז היו 22 מועמדים מרחבי העולם?
ד"ר עזיז רחמאן:
כן – 22 רופאים מרחבי העולם שהתכוונו לבוא לשבועיים האלה. הארגון שבחרתי בו, Rahma Worldwide, שמבוסס במישיגן, מקבל במכוון יותר מועמדים בידיעה שיש שיעור דחייה של כ-75%. חלק מהאנשים טסו מבריטניה, חלק ממצרים, והם חזרו מיד לאחר שקיבלו מכתבי דחייה בירדן. אתה מגלה אם אתה בפנים או בחוץ 12 שעות לפני הכניסה. ב –22:00 בלילה שלפני כן, כשהם שולחים לך את מסמך האקסל שמראה את סטטוס האישור שלך. ואפילו לאחר שקבלת אישור, עדיין אתה צריך לעבור דרך מחסום ירדני, מחסום ישראלי, ואז מחסום בעזה. מה שיכול להיות נסיעה של שלוש שעות ללא מחסומים לוקח 14 עד 16 שעות.
תיאו וון:
האם לפלסטין יש השפעה על מי נכנס? האם יש רשות פלסטינית שאתה עובר דרכה?
ד"ר עזיז רחמאן:
אין מעבר גבול בשליטת הממשל הפלסטיני שקובע כניסה או יציאה. הכל ישראלי וירדני. ירדן מעבירה אותך לצד הישראלי, שם הרשויות הישראליות בודקות את התיקים שלך, עורכות בדיקות רקע, בודקות את הדרכון שלך ומנפיקות מסמך המאשר כניסה.
תיאו וון:
ספר לי על היום הראשון שלך כשהגעת לבית החולים.
ד"ר עזיז רחמאן:
עזבנו את עמאן בשעה 7:00 בבוקר והגענו לבית בטוח בסביבות 23:00. הם האכילו אותנו בפיתה וחומוס והתנצלו על כך שלא יכלו להכין לנו ארוחה ראויה. לא הגענו לבית החולים עד למחרת בבוקר – יום שישי בבוקר – כ-24 שעות לאחר שעזבנו את ירדן.
תיאו וון:
האם היה מצב רוח מרומם? האם הייתה התרגשות? או שפשוט הייתם מותשים?
ד"ר עזיז רחמאן:
כל ששת הרופאים שאתם הייתי – זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בעזה. יש אנשים שכבר היו שם מספר פעמים. היינו נרגשים. חשבנו, "אנחנו הולכים להציל את עזה. אנחנו הולכים לעשות את זה." זו הייתה קבוצה נהדרת; כולנו היינו שם לשם אותה המשימה ומאותן הסיבות. היה לי תינוק בן חמישה חודשים שהשארתי מאחור. לאחד הבחורים היה תינוק בן שישה חודשים, ולאחר היה תינוק בן שבועיים. הנשים של כולנו אפשרו לנו ללכת, אז גם בגלל זה התחברנו. האנרגיה הייתה גבוהה.
תיאו וון:
כמה רופאים היו בבית החולים?
ד"ר עזיז רחמאן:
קשה לענות על זה. מאות. הסיבה היא שבית חולים גדול נוסף בחאן יונס – בית החולים הכללי האירופי – נהרס זמן קצר לפני שהגענו. ישראל טענה כי פעיל חמאס נמצא במנהרה שמתחת לבית החולים, והם השליכו פצצת בונקרים בחזית בית החולים, מה שבעצם סגר אותו. כל הרופאים והאחיות הופנו לאחר מכן לבית החולים נאצר, מה שיצר עודף של מומחים. אך ישנה פגיעה שיטתית ברופאים מומחים בעזה, כך שמומחיות מסוימות סובלות ממחסור חמור בכוח אדם. לדוגמה, היו רק שני נוירוכירורגים בכל בית החולים.
תיאו וון:
למה אתה מתכוון ב"פגיעה שיטתית"?
ד"ר עזיז רחמאן:
על פי נתוני האו"ם, כ-500 רופאים ואחיות נהרגו ו-1,000 נפצעו. כ-300 נותרו במעצר. מנהל בית חולים אחד – רופא ילדים בשם חוסאם אבו ספיה – נמצא בכלא מאז דצמבר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. הוא אדם יוצא דופן. אחת התמונות האייקוניות ביותר מראה אותו במהלך מעצרו כאדם האחרון שעזב את בית החולים שלו, משום שסירב לנטוש את התינוקות באינקובטורים. לאחר שעזב לבסוף, הוא הלך לעבר הטנקים בחלוקו הלבן בין ההריסות, ונעצר. הוא לא נראה מאז.
תיאו וון:
(הערה: משרד זכויות האדם של האו"ם פרסם הצהרה ב-16 ביולי 2025, בה דיווח כי לפחות 1,581 עובדי בריאות נהרגו בעזה מאז ה-7 באוקטובר 2023, על פי משרד הבריאות של עזה.)
לעבוד במערכת הבריאות באמריקה זה מכובד מאוד. אז זו הייתה באמת החלטה מסוכנת בשבילך.
ד"ר עזיז רחמאן:
נכון. למעשה כתבתי מכתבים לילדים שלי לפני שעזבתי, כי באמת לא ידעתי אם אני חוזר. קיוויתי שאחזור, אבל כל דבר היה יכול לקרות. באופן ריאלי, אני לא חושב שהם ירצו לפגוע ברופא אמריקאי – זה יהיה סיוט של יחסי ציבור. אבל האם זה קרה בעבר? הם הרגו ילד אמריקאי מפלורידה בחופשה בגדה המערבית. היה גם את כתב אל ג'זירה שנורה ונהרג במקום.
תיאו וון:
אני חושב שזה היה מאוד אמיץ מצדך לנסוע לשם. האם ישנתם בבית החולים?
ד"ר עזיז רחמאן:
כן. יש חדר לרופאים הבינלאומיים בקומה העליונה, שבו ישנים רופאים מארגונים לא ממשלתיים שונים – בין אם אתה מאמריקה, בריטניה או אוסטרליה. לגברים יש חדר משלהם ולנשים חדר משלהן, עם אזור משותף שבו הצוות המקומי הכין לנו אוכל. יש מרפסת קטנה שאליה יכולנו לצאת לנשום אויר בלי מטופלים בסביבה. זה היה מקום טוב להירגע, ואכלנו את האוכל המקומי.
…………………………………..
תיאו וון:
איזה משמרות היו לרופאים?
ד"ר עזיז רחמאן:
זה היה תלוי במומחיות שלך. בתור הרדיולוג ההתערבותי היחיד באזור – היו רק שניים בכל עזה. כשהגעתי, שני המומחים האלה בעצם אמרו לכולם בנאצר, "תפנו אליו את כל המקרים שלכם", מכיוון שהם הגיעו רק פעם בשבוע בערך. רופאי חדר המיון שהגענו איתם, בדרך כלל עובדים במשמרות של שמונה או שתים עשרה שעות באמריקה. כשהם הגיעו לשם, הם אמרו, "אנחנו הולכים לעשות משמרת של 12 שעות". המקומיים פשוט צחקו: "לא, אתם לא. תעבדו משמרת של ארבע שעות, כי אתם לא תחזיקו מעמד יותר מזה". והם צדקו. קחו את מנתח הטראומה המנוסה ביותר בבולטימור – שהוא אחד ממרכזי הטראומה הגדולים ביותר באמריקה – ושימו אותו בעזה, ובולטימור תרגיש כמו משחק ילדים בהשוואה. פה מדובר על זרם של 400 חולים בארבע שעות: 30 הרוגים בעת ההגעה, 30 עם יריות ראש בהגעה, 30 פציעות קריטיות מסיביות – נשים, ילדים, קשישים, גברים, נערים צעירים – הכל. איך מבצעים מיון של כל זה? וזה היה כל יום. זה גבה מחיר נפשי כבד.
…………………………………..
תיאו וון:
מה היה הרגע הראשון שחשבת, "אלוהים אדירים, זה הרבה"?
ד"ר עזיז רחמאן:
היום הראשון, יום שישי, היה למעשה רגוע יחסית. אבל בשבת היה אירוע נפגעים המוני – והם הפעילו אזעקת אש. שאלתי מה קורה ואמרו לי, "כל רופא צריך להגיע לחדר המיון כדי לעזור". ירדתי למטה והיה חומר מוחי שיוצא מאנשים, איברים חשופים מפצעי בטן, רגליים שהתפוצצו. ובן משפחה מחזיק את אחד הגפיים העקורים ליד הפצוע, בתקווה שהרופאים יוכלו לחבר אותה מחדש. כאוס מוחלט. בני משפחה בכל מקום, אנשי ביטחון מנסים לדחוף אותם החוצה כדי שהצוות הרפואי יוכל לעבוד. אנחנו, הרופאים האמריקאים, פשוט הסתכלנו אחד על השני בחוסר אמון. חשבתי שזה בטח מקרה חד פעמי. אבל זה המשיך להתרחש כל יום – לפעמים מספר פעמים ביום. בסופו של דבר שמנו לב לדפוס: האירועים האלה התרחשו במקביל לפתיחת אתר GHF הקרן ההומניטרית לעזה היא יוזמה אמריקאית וישראלית להעברת סיוע לעזה, ובכך היא מחליפה למעשה את כל סוכנויות הסיוע של האו"ם. מאז חודש מרץ, הקרן ההומניטרית לעזה היא הארגון היחיד שהורשה להביא סיוע לעזה.
תיאו וון:
שמענו הרבה על כך בחדשות – תורים ארוכים לסיוע ומזון, דיווחים על רעב ושימוש בהרעבה כאמצעי למלחמה. מה ראית?
ד"ר עזיז רחמאן:
שמענו עדויות מכל מי שהגיע שאתרי הקרן ההומניטרית היו מלכודת מוות. ויש לכך ממד פסיכולוגי. באסלאם, ההתאבדות אסורה. אבל במצב שבו כמעט כולם מדוכאים – חלקם איבדו הכל, את משפחותיהם, את ילדיהם – יש אנשים שכמעט רוצים למות. אז הם הולכים לאתרי הקרן ההומניטרית בחצי תקווה שיהרגו אותם. הסטטיסטיקה מאשרת את זה: ראינו כ-100 מקרי מוות ביום ו-300 פצועים ביום, באופן עקבי, במשך כל השבועיים שהיינו שם.
תיאו וון:
(הערה: על פי דיווח אחד, לפחות 325 בני אדם בעזה נהרגו על ידי כוחות ישראליים בעת שניסו להגיע למזון בשבוע אחד, כולל 24 בשבת אחת ו-14 ביום ראשון שלאחר מכן. זה קרה למרות הבטחות ישראליות להפסקה הומניטרית של התקפות כדי לאפשר כניסת סיוע נוסף, שכן מקרי המוות מתת תזונה היו בעלייה.)
אז אנשים מסוימים למעשה סיכנו את עצמם באתרי סיוע הומניטרי משום שאמונתם אוסרת עליהם לשים קץ לחייהם ישירות?
ד"ר עזיז רחמאן:
לא הייתי עד לכך באופן אישי, אבל אני בקשר עם רבים מהסטודנטים לרפואה, האחיות והרופאים שהם שם כעת. רק בשבוע שעבר אחד מהם אמר לי: "אם אשתי והילד שלי ימותו, אני אלך לאתר של GHF ואני מקווה שייקחו אותי." זה אמיתי. הפסיכולוגיה מפחידה. ישבנו בשולחן עם אחת הסטודנטיות לרפואה שלנו שעושה סיורי רופאים, ודיברנו על מקרים וחולים, ופתאום היא אמרה, "הדוד שלי ו-20 בני משפחה נפגעו מרחפן לפני כשעה." אפילו לא דמעה אחת, אפילו לא שינוי אחד בהבעת פניה. איך בכלל מגיבים לזה? באמריקה, היית אומר לסטודנטית לרפואה לקחת שבוע או חודש חופש. היא לקחה שלוש שעות חופש כדי להשתתף בהלוויה למחרת, ואז חזרה. זה היה הכל. היא הייתה בת 22, סטודנטית לרפואה שעבדה שם כל יום.
תיאו וון:
יש שם סטודנטים לרפואה?
ד"ר עזיז רחמאן:
כן. הסטודנטים לרפואה הם סטודנטים מן המניין – הם באים כל יום והם מהאנשים הכי חרוצים שם. יש להם מבחני הסמכה, וגם התמחות. זה מדהים. יש שני בתי ספר לרפואה בעזה – האוניברסיטה האסלאמית של עזה ואוניברסיטת אל-אזהר של עזה – שתיהן נהרסו. כל הסטודנטים נאלצו לקחת שנת חופש, ובכל זאת הם עדיין מגיעים לבית החולים.
…………………………………..
תיאו וון:
שומעים הרבה בתקשורת על מצב הסיוע – זו אשמתם, זו אשמת האו"ם, חמאס גונב את האוכל. מה התמונה האמיתית? האם חמאס גונב את האוכל?
ד"ר עזיז רחמאן:
הקרן ההומניטרית של עזה (GHF) למעשה השתלטה על אספקת הסיוע, וכמעט אף אחד לא רוצה לעבוד איתם – לא מדינות אחרות, לא האו"ם. לאו"ם יש אוכל מוכן במחסנים ועל משאיות במצרים ובירדן, אבל אי אפשר להכניס את האוכל מכיוון שישראל אישרה רק ל– GHF לפעול. ה GHF מנוהל על ידי קבלנים צבאיים פרטיים. זהו סיוע צבאי, וזה בניגוד לחוק הבינלאומי. אני לא עורך דין, אבל אתה יכול להסתכל על אמנת ז'נבה ועל חוקי רומא – זה ברור. האו"ם לא רוצה להיות מעורב בהפרות של העקרונות שלו עצמו.
תיאו וון:
(הערה: הקרן ההומניטרית של עזה מנוהלת על ידי שילוב של קבלני ביטחון אמריקאים, קציני צבא לשעבר ופקידי סיוע הומניטרי. הארגון פועל בתמיכת ממשלות ארה"ב וישראל אך מנוהל בעיקר על ידי אזרחים אמריקאים. GHF ספג ביקורת משמעותית מצד קבוצות סיוע בינלאומיות ומהאו"ם, שטוענים כי הוא חסר שקיפות, עצמאות והיענות לנורמות הומניטריות קבועות).
…………………………………..
מה לגבי נושא הרעב עצמו – מה ראית?
ד"ר עזיז רחמאן:
ירדתי 7 ק"ג במהלך השבועיים האלה. כל אחד מששת הרופאים ירד משמעותית במשקל. זה היה נחמד בשבילי, מכיוון שחזרתי רזה יותר. אבל עבור האנשים שם, זה לזמן בלתי מוגבל. הם חווים את זה כבר חודשים. יש להם מחסור בוויטמינים. הם חסרי אנרגיה. יש להם אנמיה מחוסר ברזל וחלבון. נשים לא יכולות להניק. הן יולדות תינוקות ואין להן חלב – ואין פורמולה שמגיעה. פורמולה מוחרמת מרופאים שמנסים להביא אותה. זה משפיע על כל היבט בריאותי. גם אם מישהו לא נראה כמו שלד, אם היו עושים לו בדיקות מעבדה, היו מוצאים שהוא חולה מאוד. להרעבה יש שלבים – אתה לא עובר מבריא לעור ועצמות בן לילה. הבטן של חלק מהאנשים מתנפחת בגלל אובדן חלבון, כאשר נוזלים עוברים מכלי הדם לחלל הבטן. ביקרנו ביחידה לטיפול נמרץ לילודים בבית החולים לילדים וראינו תינוקות שהיו באמת עור ועצמות. ולדעת שמה שהם צריכים זה פשוט פורמולה – זה ממש שובר.
תיאו וון:
ושאלת החמאס ששולט במזון – מה באמת שמעת בשטח?
ד"ר עזיז רחמאן:
הלכתי כרופא, אבל שאלתי את כל מי שיכולתי – לא מטופלים, אלא קולגות ועמיתים לעבודה. כולם אמרו את אותו הדבר: "אין שום דרך". כדי להגיע לאתר של GHF, צריך להיכנס לאזור מלחמה פעיל, עם טנקים, אנשי צבא פרטיים וצבא ישראלי. זה לא הגיוני. וגם אם חמאס היה מסוגל לקחת את המזון, הדבר שהיה הכי הגיוני זה להציף את עזה בסיוע – אם אתה מציף את האזור בכל האספקה הדרושה, לחמאס לא תהיה שום השפעה. אם הם לכאורה גונבים ומוכרים אותו, תאפשר שפע בשווקים עד שהמזון מאבד את כל ערכו. זה פשוט הגיוני. אבל לא ראיתי שום ראיות לכך שחמאס שולט במזון. אנתוני אגוילר Anthony Aguilar אישר שמבקשי סיוע אפילו לא נבדקו כדי לקבוע אם הם חמאס. אין שום תהליך בדיקה.
…………………………………..
תיאו וון:
אילו סוגי פציעות הגיעו לבית החולים?
ד"ר עזיז רחמאן:
היו כמה דפוסים ברורים. ראשית, פצעי ירי – והם היו מדויקים מאוד, כוונו כמעט אך ורק לראש ולצוואר, או לאזורים קריטיים. מדי פעם פצע בטן. אחר כך פגיעות פיצוץ: כוויות ופגיעות רסיסים. לעיתים רחוקות, ראינו משהו מקומי כמו דריסה או קטטה פנימית, אבל אלה היו נדירים ביותר. כאשר קבוצות של חולים הגיעו, הם הגיעו לעתים קרובות על חמור – זה היה האמבולנס שלהם. קיימים אמבולנסים, אבל רוב האנשים הגיעו בעגלת חמור או נישאים על ידי בני משפחה שהיו ממהרים פנימה ומניחים את המטופל בכל מקום שמצאו. זרוע שנהרסה בפיצוץ, תינוק עם כוויות של 85%, ללא סיכוי לשרוד, גבר עם פצע ירי בראש. אני לא מגזים, ויש לי תמונות כדי להוכיח את זה, אם כי חלקן עשויות להיות גרפיות מדי עבור הקהל רחב.
…………………………………..
תיאו וון:
מה היה התהליך כאשר החולים הגיעו? האם היה איזשהו סוג של אבטחה או שיטה בכניסה?
ד"ר עזיז רחמאן:
בית החולים היה מוצף לחלוטין – אדם אחד בכניסה ניסה לתת לרופאים לעבור למרפאת הטראומה תוך שהוא מעכב ים של אנשים. ילדים משוטטים ומחפשים מי שתייה נקיים בזמן שאתה מתייעץ עם נוירוכירורג לגבי מטופל. המקומיים היו מגרשים אותם בעדינות. משפחות המטופלים ישנו מחוץ ליחידה לטיפול נמרץ; המסדרונות היו מלאים – לא היה שום חלל ריק לאורך הקירות. אנשים מרגישים בטוחים בבית החולים כי לא מפציצים אותו.
תיאו וון:
איך מבצעים מיון כאשר מישהו מגיע?
ד"ר עזיז רחמאן:
כאשר מטופל נכנס לחדר מיון, הוא מנווט לאזור ירוק, צהוב או אדום בהתאם לחומרת מצבו. ירוק זה פציעות קלות, צהוב זה פציעות בינוניות, אדום זה למצב קריטי. ואז יש את האזור השחור – זה לכל מי שלא ישרוד. מעבירים אדם מהאזור האדום לאזור השחור ואומרים למשפחה שאין עוד מה לעשות. עשינו את זה לעתים קרובות.
ניהול משאבים הוא נושא נוסף שלא נגענו בו. באמריקה יש לנו מכונות הנשמה. בחדר מיון שם, מכונות הנשמה היו נדירות. ואם היה בן 70 ואדם בן 20 שזקוקים למכונת הנשמה, היינו צריכים להחליט מי מקבל אותה. במקרים מסוימים היינו צריכים לומר שלבן ה-20 יש תוחלת חיים ארוכה יותר, כך שבן ה-70 עובר לאזור השחור. אומרים למשפחה. הם לא אוהבים את התשובה הזו, אבל מה עוד אפשר לעשות? לפעמים אפילו נקלענו לוויכוחים עם הרופאים המקומיים, כי באנו מאמריקה וחשבנו שנוכל להציל חולה – אבל בלי המשאבים והתרופות, זה פשוט לא היה אפשרי. אוכל הוא כמובן בעיה ענקית, אבל גם תרופות, ציוד כירורגי וציוד חיוני אחר, שגם כן לא נכנסים לעזה. ניסינו להביא אספקה בתיקי היד שלנו. היה מותר להביא 22 ק"ג, אבל מה זה המשמעות של זה עבור 2.2 מיליון איש? שישה רופאים שמנסים להציל את העולם – החשבון הזה לא עובד.
תיאו וון:
האם יש מספיק דם זמין?
ד"ר עזיז רחמאן:
לפעמים הוא נגמר. מדי פעם ישראל מאפשרת תרומת דם המונית מהגדה המערבית. לנו, לרופאים, ייעצו לתרום דם לפני שעוזבים, בסוף שהותנו, כדי שלא נהיה עייפים מדי לעבודה.
…………………………………..
תיאו וון:
איך היו התנאים בבתי חולים אחרים, כמו אל-שיפא בצפון?
ד"ר עזיז רחמאן:
באל-שיפא, לפעמים ביצעו טיפולים עם פנס, כשהיו הפסקות חשמל, והם ביצעו קטיעות ללא תרופות מרדימות. בית החולים נאצר, כבית החולים הגדול האחרון, קיבל את עיקר המשאבים המוגבלים שהיו. למעשה כל בית חולים אחר בעזה הופצץ. האם אני חושב שחמאס עשה את זה? לא. בהחלט לא.
תיאו וון:
מה עשיתם עם הנפטרים?
ד"ר עזיז רחמאן:
ברגע שהכרזנו על מישהו כמת, המשפחה הייתה אחראית לטפל בכל. הכרזנו על המוות, והמשפחה לקחה את הגופה לחדר המתים – כ-100 מטרים משם. משרד הבריאות היה מתעד את מה שקרה, נשאו תפילה, והמת נקבר באותו היום, בדרך כלל תוך שעה או שעתיים. אבל זה היה כמו פס ייצור. מטופל מגיע, חדר מיון, מת, חדר מתים, תפילה, הלוויה. כל הזמן, כל היום. היית מסתכל מהחלון וזה כל מה שהיית רואה.
ביקרתי בחדר המתים יום אחד. היו שם 15 גופות בשורה, חלקן ילדים – כמעט כולן עם פצעי ראש. הקבוצה הספציפית הזו הייתה מאתר של GHF. הזדעזתי. צילמתי סרטון – מעולם לא חוויתי דבר כזה. בכוונה הלכתי לשם במהלך הזמן הזה כי רציתי להרגיש את מה שהמקומיים מרגישים. אני בבית החולים, בחדר המיון – הייתי צריך לחוות באמת את מה שהאנשים האלה עוברים. אתה שומע את היללות של הנשים כשהן מגלות שאדם אהוב עליהן נפטר. יש מין סוכת גן בבית החולים נאצר שבו הם מניחים גופות שעדיין לא זוהו. היית רואה בני משפחה נכנסים, מסתכלים על עשר גופות, פותחים את הרוכסן של השקיות, מסתכלים על פנים – אם עדיין היה פנים לזהות – ואז היית שומע צרחה.
להכריז על מת מטופל זה דבר אחד. להיות עד לאבל של המשפחה, לראות אותם מתפללים על יקיריהם – זה דבר אחר לגמרי. אני רופא, הוכשרתי לעשות הפרדה רגשית. אבל זה כאילו הייתי צריך לתת לעצמי רשות ללכת לשם ולבכות, כי אין מקום לבכות בבית החולים. אף אחד מהרופאים המקומיים לא בוכה, הם מרוכזים מדי בחולה הבא. אין להם זמן. אז זו הסיבה שרציתי ללכת: רציתי לתת לעצמי להרגיש את זה.
…………………………………..
תיאו וון:
ישנם זמנים שאני מתפלל בעצמי ואני מרגיש אשם שאני יכול לעשות זאת בבטחה, בידיעה ששם המתפלל תוהה אם מישהו ישמע את התפילות האלה. איך הייתה האווירה – האם הייתה הכרת תודה מצד האנשים שם?
ד"ר עזיז רחמאן:
זה היה מדהים. היו רגעים, אחד הבולטים ביותר, שבהם הכרזנו על מטופל כמת ובן המשפחה פנה אלינו ושאל, "אתם מאמריקה?" אמרנו שכן. והוא אמר, "תודה רבה לכם שבאתם לכאן. אתם מסכנים את עצמכם, נותנים את הזמן שלכם, משאירים את המשפחות שלכם כדי לטפל בנו. אנחנו חשים כבוד עמוק." קרוב משפחתו בדיוק נפטר, והוא הודה לנו. הכרת התודה שחווינו לאורך כל שהותנו שם הייתה עמוקה. ולא חיפשנו רגעים כאלה של הרגשה טובה.
לפני שעזבתי, שאלתי אנשים רבים, "מה אתם רוצים שאעשה?" התשובה, כמעט באופן אוניברסלי, הייתה: "אל תפסיקו לדבר. דברו עלינו כמה שיותר." ואולי הבקשה הכי צנועה הייתה זו: תגידו לאנשים שאנחנו בני אדם. זו הייתה הבקשה הצנועה שלהם מהעולם.
תיאו וון:
האם יש רגעים מסוימים שבולטים באמת – דברים שהמחישו את עוצמת הסכסוך והאלימות שם?
ד"ר עזיז רחמאן:
סיפור אחד שבאמת נשאר איתי: אישה בהריון בת 30, בשבוע 15 להריון, הגיעה עם טראומה וירידה בלחץ דם. היה ברור שיש לה דימום פנימי. בדקנו את דפיקות לב העובר – ולא היו. לקחנו אותה בדחיפות לחדר הניתוח, פתחנו את הרחם וגילינו שכדור עבר דרך הרחם ודרך צווארו של העובר. אני לא חושב שבן אדם נועד לראות את זה. רואים מקרי מוות של עוברים מסיבות רפואיות שונות, אבל לא ככה. עובר מתפוצץ עם דם יוצא מהצוואר. אני חושב שזה היה הדבר הכי נורא שראיתי אי פעם. והעובדה שהאם עברה מציפייה לתינוק תוך כמה חודשים, למצב שלעולם לא תוכל ללדת שוב כי הם נאלצו לבצע כריתת רחם –– זה היה אחד הדברים הטרגיים ביותר שראיתי. במיוחד בעזה, ששם להביא ילדים לעולם ולהמשיך את הדור הבא זה כבוד מהחשובים ביותר.
אבל אז היה את אמיר – ילד בן 15 שהגיע עם לחץ דם כמעט אפס. אולטרסאונד הראה דם סביב הלב, מה שמנע מהלב לפעום. הכנסנו צינור בדחיפות כדי להקל על הלחץ, ולחץ הדם שלו זינק חזרה. הוא עדיין היה מחוסר הכרה. יומיים לאחר מכן, הרופא שטיפל בו הביא אותו אליי ושאל, "אתה יודע מי זה?" לא היה לי מושג – מעולם לא ראיתי את פניו. הרופא ביקש מהילד להרים את החולצה שלו, וראיתי את הצלקת מהמקום שבו השחלתי את הצינור. הוא חייך את החיוך הכי יפה בעולם; הוא היה אמור להשתחרר תוך יומיים. אם הייתי נוסע לעזה וחוזר רק עם הסיפור הזה, הייתי חוזר אדם מאושר. זה מה שזה מרגיש להיות רופא.
אבל היה גם ילד בן שנה עם 85% כוויות מפיצוץ – למעשה מוות בטוח. הצוות ניסה ליצור גישה לווריד אבל לא הצליח, ונאלץ להכריז על התינוק כמת ואז הם היו צריכים לספר לאם. היא התמוטטה. אחר כך היינו צריכים לטפל באם. ואז ראיתי את האב – נושא את בנו בן השנה עטוף בנייר כסף לחדר המתים, דקות לאחר ההכרזה. חשבתי, האם אני יכול להיות כל כך חזק? העזתים האלה כל כך התרגלו למוות. ואני באמת מאמין שהאמונה שלהם זה מה שמחזיק אותם. הם מרגישים שהעולם לא שומע ולא מקשיב. וזה, יותר מכל דבר אחר, שובר את הלב.
תיאו וון:
מה היו התנאים של הילדים בבית החולים?
ד"ר עזיז רחמאן:
היה בית חולים לילדים ליד נאצר, אבל כל מקרי הטראומה של ילדים הגיעו לנאצר. מקרי הטראומה של הילדים היו שונים – כל כך קשה לראות, לעבד, לטפל ולדון בהם עם המשפחות. רואים ילדים בני שנה, לפעמים תינוקות. שאלתי ילדה אחת מה קרה לה באמצעות מתורגמן, מכיוון שאני לא דובר ערבית. היא אמרה, "ישבתי באוהל שלי וקראתי את הקוראן, וקוואדקופטר צילם את האוהל, והנה אני כאן." מסלול הכדור היה יוצא דופן, מלמעלה למטה. אנשים בדרך כלל נורים מקדימה לאחור. כשמישהו שנורה מלמעלה בזמן שישב באוהל באזור בטוח לאזרחים, קשה מאוד להסביר את זה אחרת. כמעט כל יום שמענו על אזרחים, בנות ובנים, שנורו על ידי קוואדקופטרים.
תיאו וון:
מהו בעצם קוואדקופטר?
ד"ר עזיז רחמאן:
באופן עקרוני זה רחפן שתוכנן לשאת ולירות רובה סער רכוב, המופעל מרחוק. אמרו לנו שאם אנחנו רואים אחד כזה, סביר להניח שיירו בנו. אני מעולם לא ראיתי אחד בעצמי. נשארתי בתוך בית החולים. אבל אפשר היה לשמוע רחפנים כל הזמן. רחפן זמזם מלמעלה עשרים וארבע שעות ביממה. ככל הנראה הם עוקבים אחרי הפנים של כולם, וסביר שגם כל הטלפונים מנוטרים דרך אנטנות סלולריות ישראליות. הם יודעים איפה כולם נמצאים.
תיאו וון:
מה לגבי חמאס – האם ראית או טיפלת בלוחמי חמאס? מה אמרו עליהם אנשי האוכלוסייה המקומית?
ד"ר עזיז רחמאן:
לא ראיתי לוחמים. אין לנו דרך לדעת אם מישהו הוא לוחם או לא. לא טיפלתי באף אחד שידעתי שהוא חמאס. שאלתי את האנשים המקומיים מה הם חושבים על חמאס, והדעות היו באמת מגוונות. חלקם תמכו בהם, חלקם לא. הם ישות פוליטית בעזה; הם נבחרו באופן דמוקרטי בשנות ה-2000. בדיוק כמו באמריקה, ששם יש פלגים פוליטיים שונים, חמאס הוא פלג כזה. באמריקה הם מוגדרים כארגון טרור, אבל באופן מקומי התפיסה שונה.
באשר ללוחמים המגיעים לבית החולים – אני לא חושב שהם יעשו זאת. הם יודעים שהרחפנים צופים, ואני לא חושב שהם יסתכנו בהפצצת בית החולים בגלל נוכחותם. למרות שכן, ישראל כבר הפציצה בתי חולים אחרים.
תיאו וון:
מה לדעתך קורה עם הרעב? האם זה מכוון?
ד"ר עזיז רחמאן:
אני מאמין שזו קריסה מכוונת ומערכתית של מערכות הבריאות והמזון. הרעב הזה אינו אקראי – הוא תוכנן. רעב לוקח חודשים. הגוף שלך לא קורס בן לילה; לוקח שלושה או ארבעה חודשים לרוקן את עתודות הקלוריות שלך, לרוקן את הגליקוגן המאוחסן בכבד שלך, ואז להתחיל לעכל את השרירים, ואז את העצמות. מה שאנחנו רואים עכשיו הוא הרעב בשלבים מאוחרים של הגל הראשון של אנשים שנותקו ממזון לפני חודשים. זה רק יחמיר באופן אקספוננציאלי, אלא אם כן המצב יתהפך באופן מיידי. וגם אם המצב משתנה, אי אפשר פשוט להאכיל אדם מורעב בסטייק ולצפות להחלמה. תסמונת האכלה חוזרת היא סיבוך רפואי חמור – צריך תזונאים מומחים לצד רופאים וסיוע. ייתכן שאנחנו בנקודת אל-חזור. אלא אם כן הדברים ישתנו מיד, אני באמת מפחד ממה שיבוא אחר כך.
תיאו וון:
מה אנשים אוכלים עכשיו?
ד"ר עזיז רחמאן:
הם מקבלים קמח, והם מגדלים תוצרת מקומית – קישואים, עגבניות, פלפלים. מבחוץ מגיעים קמח וסוכר, אבל הם יקרים מאוד. פעם היה להם אורז; עכשיו זה בעצם קמח, שעועית וחומוס. יש שווקים, שווקי אוהלים, אבל האינפלציה חמורה. העגבניות עלו בערך 3,000% בחודשים האחרונים. שקית קמח של 20 קילו – שמספיקה למשפחה רגילה ל בועיים – עולה בסביבות 500 דולר אמריקאי. זה פשוט לא בר השגה עבור רוב האנשים. זו הסיבה שהם הולכים לאתרי GHF זה לא עניין של אידיאולוגיה. זה עניין של הישרדות.
תיאו וון:
מי מוכר אוכל במחירים כאלה?
ד"ר עזיז רחמאן:
אלה כנופיות פשע בתוך עזה – נושא נפרד לחלוטין, לא חמאס.
…………………….
תיאו וון:
מהן לדעתך ההשפעות ארוכות הטווח של הטראומה הזו על תושבי עזה?
ד"ר עזיז רחמאן:
זה הולך להשפיע במשך דורות. ילדים רואים את מוחות אבותיהם מותזים. קשה לי כרופא להיות עד לזה בחדר מיון. דמיין שילדים צופים בבן משפחה מת מולם. כל ילד שם יישא טראומה שאולי לעולם לא יתגבר עליה. אני לא חושב שיש פסיכיאטר בעולם שמסוגל לטפל במה שהאנשים האלה חוו. זה כמו השואה – מה שקרה שם היה כל כך הרסני עד כדי כך שאנחנו עדיין מדברים על זה, דורות אחר כך. זה יהיה אותו הדבר, לדעתי.
ומעבר לנזק הפסיכולוגי, גם ההשפעות הפיזיות ארוכות הטווח מפחידות. אנשים שורפים רהיטים להסקה כי אין חשמל. האדים הרעילים חמורים. בעוד 15 שנה אנו נראה סרטנים מתפתחים ממה שהם נחשפים אליו עכשיו. אני חושש לגבי מה שהדור הבא יצטרך להתמודד אתו.
תיאו וון:
האם יש תקווה? האם האנשים שם מרגישים שעדיין יש להם תקווה?
ד"ר עזיז רחמאן:
אנשים רבים רוצים לעזוב, במיוחד אלו עם ילדים. הם רוצים את ההזדמנויות הטובות ביותר עבור ילדיהם. סטודנטים רבים רוצים ללמוד בחו"ל, בבריטניה או בקטאר, וזו הדרך שלהם לצאת. אבל יש גם חלק גדול שאומר, "אנחנו לא עוזבים את מולדתנו, ושום דבר לא ישנה את זה."
תושבי עזה הם כנראה האנשים הכי עקשנים שתפגשו אי פעם – בצורה הטובה ביותר. הם לא מוותרים. אתה מגיע לשם והם מחייכים, ואפילו לא תדע שהם חווים רצח עם עד שתתחיל לדבר איתם. נסעתי לשם כרופא פרוצדורליסט. אבל מה שהבנתי זה שאני סתם עוד אדם, אח, שיכול להניח יד על כתפו של מישהו ולומר, "דבר איתי. ספר לי מה קורה". לקח כמה ימים לבנות את האמון הזה, אבל ברגע שעשינו זאת, אנשים נפתחו.
היה רופא שנכלא לחודשיים – ללא כתב אישום, ואז שוחרר ונאמר לו לחזור לחייו הרגילים. היה מנתח שנכלא לשנה – ללא כתב אישום. הם סיפרו לי שהיו קשורים, עיניהם מכוסות, 200 איש במקום אחד, ולא הורשו לדבר אחד עם השני, והוכו אם דיברו. הם קיבלו מחלות עור בגלל התנאים שם. לא היה להם שום קשר עם המשפחה. אני לא יכול להבין איך אנחנו מנרמלים את זה – עוצרים רופאים, אחיות, עובדי בריאות חפים מפשע – ואיך כבני אדם אנחנו מקבלים את זה?
תיאו וון:
(הערה: לדברי ראש מחלקת ההסברה של משרד הבריאות בעזה בראשות חמאס, למעלה מ-365 עובדי בריאות הוחזקו בבתי כלא בישראל נכון לתחילת 2025.)
ד"ר עזיז רחמאן:
פגשתי שניים מהרופאים ששוחררו – הם גרים באוהל עכשיו.
בחאן יונס יש עיר אוהלים – מחנה מוואסי. שליש מעזה גרים שם. אתה פשוט מוצא חלקת אדמה, מקים את האוהל שלך, ו-20 בני משפחה חולקים את החלל. אתה רואה ילדים משחקים על טרמפולינות. אבות יושבים, מנסים להבין מה לעשות. אימהות באוהלים שלהן מטפלות בקטנטנים. סבים וסבתות מתאספים יחד. זה נראה, במובנים רבים, כמו ניסיון לחיים נורמליים. אלה אזרחים נורמליים, שפשוט חיים.
כולם מבשלים עם עצי הסקה – אין חשמל. הם שורפים רהיטים ישנים. קשה לתאר את האדים הרעילים. האנשים האלה הולכים לסבול ממחלות כרוניות למשך שארית חייהם.
ביקרתי באוהל גדול יותר ששימש כבית ספר. כל הילדים היו בפנים, שרים. שאלתי את המנהל אם אני יכול לצלם. כשאמרתי לו שאני מארה"ב, הוא אמר, "בבקשה תצלם ושתף את זה עם אנשים." זה מה שהם רוצים – שאנשים יראו שהם אנושיים. התחלתי להקליט ואז הפסקתי בפתאומיות, כי לא יכולתי להתמודד עם זה. אתה רואה את אותם הילדים אחרי שנפגעו במחלקת הטראומה, ואתה מבין שאלה הם האנשים שאותם מפגיזים. שישים אלף הרוגים, 50% מהם נשים וילדים. והנה הם – פשוט שרים. סתם ילדים. בני אדם רגילים שנראים שונה, מדברים שפה אחרת, ואיכשהו הפכו למטרות.
תיאו וון:
האם היית חוזר?
ד"ר עזיז רחמאן:
בהחלט. הייתה השפעה חיובית לשהות – החברויות, החברויות הרפואיות, הכרת התודה של עמיתים שפשוט שמחו לראות אותנו שם. אני שומר איתם על קשר כל יום. אני רוצה לחזור.
הדבר האחרון שאני רוצה להגיד לאנשים זה: תושבי עזה לא מבקשים ממך וממני להיפטר מהפצצות, מהרחפנים או מהטנקים. הם לא מצפים מאיתנו להציל את המצב. הם רק רוצים שקולם יישמע. הם רוצים שנספר לאחרים שהאנשים האלה הם בני אדם. שהם לא כולם חמאס. שמגיע להם לחיות, לקבל חינוך, לחייך, לראות את ילדיהם גדלים. בסופו של דבר, מדובר בהומניזם.
אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה. אבל כשהייתי בעזה, הרגשתי את זה בבירור. לא היו ענייני תשלומים, ביטוחים, ניגודי אנטרסים. זה היה אך ורק טיפול רפואי בחולים. וזה היה הדבר היפה ביותר שחוויתי אי פעם. מתוך אולי 2 מיליארד אנשים על פני כדור הארץ, רק כ-500 רופאים היו שם בשנתיים האחרונות. ואני הייתי אחד מהם, והרגשתי באמת מבורך.

אם תדבר עם כל 500 הרופאים האלה, הם יגידו לך את אותו הדבר: ילדים מתפוצצים, נשים נורות, אבות נהרגים. יש רעב. יש הרעבה. אימהות לא יכולות להניק. אין פורמולה, אין אוכל. דברו עם הרופאים שהיו שם בשלושת החודשים האחרונים, וכולם יגידו את אותו הדבר.

אני מאוד אסיר תודה שאנשים כמוך מדברים על זה. זה כל מה שאנשי עזה מבקשים.
…………………………………..
תיאו וון:
ד"ר רחמאן, תודה רבה לך שבאת. אני באמת מעריך את זה.
ד"ר עזיז רחמאן:
תודה לך על שהזמנת אותי ועל האומץ לדון בזה. לא קל לשמוע שמוח יוצא מראשם של אנשים באופן שגרתי. אבל זה מה שזה. ראינו את זה, ואני רוצה לשתף את זה. אני מתנצל בפני הקהל אם משהו מזה היה קשה מדי – אבל זו המציאות.