“ניתחנו בסביבה לא סטרילית שלא הייתה ניתנת לדמיון בארצות הברית. הייתה לנו גישה מוגבלת לציוד רפואי חיוני: ביצענו קטיעות ידיים ורגליים באופן יום-יומי באמצעות מסור ג׳יגלי, מכשיר מתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית, למעשה פשוט מקטע של חוט תיל. קטיעות רבות היו יכולות להימנע אם הייתה לנו גישה למכשור רפואי סטנדרטי.”
בסוף ינואר, עזבתי את ביתי בוירג׳יניה, שם אני עובד כמנתח פלסטי ומשחזר, והצטרפתי לקבוצת רופאים ואחיות שנסעו למצרים עם קבוצת הסיוע ההומינטרי MedGlobal על מנת להתנדב בעזה. עבדתי כבר באזורי מלחמה. אבל מה שחזיתי בעשרת הימים שלי בעזה לא הייתה מלחמה – זו הייתה השמדה. לפחות 28,000 פלסטינים נהרגו בהפצצות הישראלית בעזה. מקהיר, בירת מצרים, נסענו 12 שעות מזרחה לגבול רפיח. עברנו קילומטרים של משאיות עם סיוע הומינטרי שנותרו חונות ליד הגבול כיוון שלא הורשו להיכנס לעזה. חוץ מהקבוצה שלי ועוד שליחים מהאו״ם ומארגון הבריאות העולמי, היו מעט מאוד אנשים בגבול.
הכניסה לדרום עזה ב-29 בינואר, למקום אליו רבים ברחו מהצפון, הרגישה כמו עמודים ראשונים בספר דיסטופי. האוזניים שלנו קהו לנוכח הזמזום הבלתי-פוסק של מה שנאמר לי שהיו רחפני מודיעין אשר חגו מעלינו ללא הפסקה. האף שלנו התמלא בצחנה של מיליון בני אדם עקורים חיים בצפיפות רבה ללא תברואה מספקת. עינינו נאבדו בים האוהלים. נשארנו בבית הארחה ברפיח. בלילה הראשון היה קר, ורבים מאתנו לא הצליחו לישון. עמדנו על המרפסת, מקשיבים לפצצות וצופים בעשן מיתמר מעל ח׳אן יונס.
כשהתקרבנו לבית החולים האירופי ביום למחרת, היו שורות על גבי שורות של אוהלים שחסמו את הרחובות. פלסטינים רבים נעו לכיוון בתי חולים כאלו ואחרים בתקווה שהם יהוו מחסה מהאלימות – מה שהסתבר כלא נכון. אנשים גם נשפכו לתוך בית החולים: חיים במסדרונות, בחדרי המדרגות ואפילו בארונות אחסון. המסדרונות, שהיו בעבר רחבים על פי תכנון האיחוד האירופי, על מנת לאפשר תנועה ערה של צוות רפואי, אלונקות ומכשירים, הפכו כעת למעבר ברוחב של אדם אחד בלבד. בשני צדי המסדרון, שמיכות נתלו מהתקרה על מנת לסמן אזורים קטנים שאיכלסו משפחות שלמות וסיפקו טיפת פרטיות. בית חולים שתוכנן לאכלס בערך 300 מטופלים מצא עצמו נאבק לטפל ביותר מאלף אנשים ובעוד מאות שחיפשו מחסה.
היה מספר מוגבל של מנתחים מקומיים פנויים. נאמר לנו שרבים נהרגו או נעצרו, מקום הימצאותם ואפילו קיומם בלתי ידועים. אחרים היו לכודים באזורים שנכבשו בצפון או במקומות סמוכים, שמהם היה מסוכן מדי לנסוע אל בית החולים. נותר רק מנתח פלסטי מקומי אחד, והוא פעל בבית החולים 24/7. ביתו נהרס, ולכן הוא גר בבית החולים, והצליח לדחוס את כל חפציו האישיים לשני תיקי יד קטנים. סיפורים מעין אלו היו נפוצים מדי בקרב שאר הצוות בבית החולים. המנתח הזה היה בר מזל, כיוון שאשתו ובתו היו עדיין בחיים, בעוד כמעט כל יתר חברי הצוות עדיין התאבל על אובדן יקיריו.
התחלתי לעבוד באופן מידי, וביצעתי 10 עד 12 ניתוחים ביום, עובד 14 עד 16 שעות ברצף. חדר הניתוחים הרבה לרעוד מההפצצות הבלתי פוסקות, לפעמים בתדירות של פעמיים בדקה. ניתחנו בסביבה לא סטרילית שלא הייתה ניתנת לדמיון בארצות הברית. הייתה לנו גישה מוגבלת לציוד רפואי חיוני: ביצענו קטיעות ידיים ורגליים באופן יום-יומי באמצעות מסור ג׳יגלי, מכשיר מתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית, למעשה פשוט מקטע של חוט תיל. קטיעות רבות היו יכולות להימנע אם הייתה לנו גישה למכשור רפואי סטנדרטי. זה היה מאבק לנסות ולטפל בכל הפצועים בתוך הגבולות של מערכת בריאות שקרסה לחלוטין.
הקשבתי למטופלים שלי כאשר הם לחשו לעברי את סיפוריהם בזמן שהכנסתי אותם לתוך חדר הניתוחים. רובם ישנו בבתיהם כאשר הופצצו. לא יכולתי שלא לחשוב שברי המזל הם אלה שמתו באופן מיידי, אם מעוצמת הפיצוץ ואם מהיקברות תחת ההריסות. הניצולים עמדו בפני שעות של ניתוחים וביקורים רבים בחדר הניתוחים, בעודם מתאבלים על אובדן ילדיהם ובני ובנות זוגם. גופיהם היו מלאים ברסיסים שהיינו צריכים להוציא מתוך בשרם, חתיכה אחר חתיכה.
הפסקתי לעקוב אחרי כמות היתומים הטריים אותם ניתחתי. אחרי הניתוח הם הועברו למקום מסוים בבית החולים, ואני לא בטוח מי יטפל בהם או איך הם ישרדו. היה מקרה אחד בו כמה ילדים, כולם בגילאי 5 עד 8, נסחבו אל תוך חדר המיון בידי הוריהם. לכולם היה פצע בודד מירי צליפה בראשם. המשפחות האלו היו בדרכן חזרה לבתיהם בח׳אן יונס, בערך 2.5 קילומטר מבית החולים, לאחר שהטנקים הישראליים נסוגו משם. אבל הצלפים כנראה נשארו. אף אחד מהילדים הללו לא שרד.
ביום האחרון שלי, כשחזרתי לבית ההארחה שבו ידעו המקומיים שמתארחים זרים, ניגש אליי ילד צעיר ומסר לי מתנה קטנה. זו הייתה אבן מהחוף, עליה כיתוב בערבית שסומן עם מרקר: ״מעזה, באהבה, למרות הכאב״. בזמן שעמדתי על המרפסת, מסתכל על רפיח בפעם האחרונה, יכולנו לשמוע את הרחפנים, את ההפצצות ואת ירי המקלעים, אבל משהו היה שונה הפעם: הרעשים היו חזקים יותר, ההפצצות קרובות יותר.
השבוע, כוחות ישראליים פשטו על בית חולים גדול נוסף בעזה, והם מתכננים מתקפה קרקעית ברפיח. אני מרגיש אשמה נוראית על כך שאני הייתי מסוגל לצאת בעוד מיליונים מוכרחים לשאת את הסיוט בעזה. כאמריקאי, אני חושב על כספי המיסים שלנו שמשלמים על כלי הנשק שככל הנראה פצעו את המטופלים שלי שם. לאחר שנעקרו מבתיהם, לאנשים הללו אין עוד אף מקום ללכת.