“יש מעט מאוד שאתה יכול לעשות כעובד רפואי או הומניטרי בתנאים כאלה.”
ד"ר ג'יימס סמית':
מעולם לא עבדתי במקום שהיה אלים, מפחיד ולא יציב כפי שעזה הייתה אז, וכפי שעזה עדיין עכשיו. חזרתי שוב באפריל ובסופו של דבר נשארתי כמעט חודשיים. זו הייתה תקופה לא מתוכננת של חודשיים, ואני אומר לא מתוכננת כי בתקופה זו כוחות הכיבוש הישראלי פלשו לדרום עזה. באותה תקופה, כמובן, היו הרבה דיונים סביב מה שנקרא הקו האדום, שאמור היה להוות המנעות מפלישה לרפיח, העיר שאליה נמלטו עשרות אלפי, מאות אלפי, למעשה, פלסטינים מהאזורים הצפוניים והמרכזיים, והצבא הישראלי פלש לעיר הזו וכעת כבש אותה לחלוטין. לא יכולנו לעזוב כמעט חודשיים כי מעבר הגבול בין מצרים לעזה נהרס לחלוטין.
כתב:
קשה לקרוא את המכתב הזה, כפי שכל מי שמקשיב היה מצפה:
"למעט יוצאים מן הכלל, כולם בעזה חולים, פצועים, או שניהם. זה כולל כל עובד סיוע לאומי וכל מתנדב בינלאומי, וכל גבר, אישה וילד. כמעט כל ילד מתחת לגיל חמש שנתקלנו בו, בתוך ומחוץ לבית החולים, היו גם עם שיעול וגם שלשולים מימיים, צהבת, הפטיטיס A. זה היה נפוץ בבתי החולים שבהם עבדנו. סיבוכים כירורגיים כמעט בכל המקרים. כולנו טיפלנו בילדים שנראו כאילו נפגעו במכוון מאלימות צבאית, פצעי כדור בראשי ילדים ובפלג גופם העליון וקטיעות גפיים ועיניים של ילדים היו דבר שבשגרה."
וזה נמשך. זה נמשך ונמשך ונמשך ונמשך. זו הסיבה שהשאלה הבאה שאני שואל אותך עשויה להיראות מוזרה, אבל כמה טוב אתה באמת יכול לעשות לנוכח זוועות כאלה?
ד"ר ג'יימס סמית':
אני חושב שזו למעשה שאלה חשובה מאוד, כי התשובה הפשוטה לכך היא שיש מעט מאוד שאתה יכול לעשות כעובד רפואי או הומניטרי בתנאים כאלה.