יומנו של מנתח מעזה: "התנאים מטונפים. הכל מזוהם"
רופא בריטי מספר על הזוועות שראה בבית החולים אל-אקצא, בית החולים האחרון שפעל במרכז רצועת עזה.
חאלד דאווש
(צילום: אנשי צוות רפואי בחדר ניתוח)
כתובית: חאלד דאווש, מנתח בריטי מיוניברסיטי קולג' לונדון, חזר זה עתה משבועיים של טיפול בחולים בבית החולים אל-אקצא, במרכז עזה.
זה היה ביקורו השני בבית החולים, בחסות ארגוני הצדקה "סיוע רפואי לפלסטינים" Medical Aid for Palestinians ו"הוועדה הבינלאומית להצלה" International Rescue Committee, לאחר ביקור קודם בסוף השנה שעברה.
במהלך שהותו שם, הוא תיעד את מה שראה ואת אלו שטיפל בהם באחד מבתי החולים האחרונים שפעלו בעזה. זהו יומנו הערוך:

יום 1
היום הראשון שלי בחזרה בעזה. מעט השתנה מאז שעזבתי בינואר. ישנם כמה מאות חולים דחוסים במחלקות ובמסדרונות בית החולים, כולם שוכבים על מיטות ומזרנים מלוכלכים. לפני המלחמה, בבית החולים הזה היה מקום ל-140 חולים בלבד. עכשיו יש הרבה יותר חולים .
חלקם סובלים מכאבים. הם עברו ניתוח גדול – טיפול באיברים מנוקבים ומדממים, תיקון עצמות מרוסקות ואפילו הסרת גידולים – אך לאף אחד מהם אין גישה למשככי כאבים או אנטיביוטיקה מתאימים. פצעיהם נוטפים מוגלה.
על המשפחות, המצטופפות סביב יקיריהם, מוטלת האחריות לספק ככל יכולתם את הטיפול לאחר הניתוח. הן מנגבות את המצח, מאכילות את החולים חתיכות מזון, ומודיעות לנו, הרופאים, אם החולה מפתח חום, חש אי נוחות בלתי נסבלת או מאבד את ההכרה.
הבדל בולט אחד הוא שכיחות הסרטן בשלב מאוחר אצל חולים רבים. עמיתיי אומרים שהם רואים הרבה יותר ממה שראו לפני כמה חודשים. טיפלתי היום בשני חולים עם סרטן שסביר להניח שהוא סופני.
(צילום: ילד שוכב באלונקה עם מסכת חמצן ותחבושת סביב ראשו)
כתובית: ילד פלסטיני שנפצע בהפצצה ישראלית מקבל טיפול בבית החולים לחללי אל-אקצא בדיר אל-בלח, מרכז עזה.
אחד מהם היה בסאם, גבר בן 45 עם סרטן במעי הגס. המעי הגס שלו היה חסום כל כך מגידול, עד שלא היה מסוגל ללכת לשירותים במשך חמישה ימים. בטנו הייתה מנופחת כמו בלון, והוא סבל מכאבים.
לא היה סורק CT כדי לזהות את המיקום המדויק של הגידול או את גודלו, אז החלטנו לנתח אותו. היינו צריכים להסיר קטע של 30 ס"מ מהמעי ולבצע לו קולוסטומיה. לאחר שסגרנו את בטנו, הוא היה צריך מיד להגיע לטיפול נמרץ. במקום זאת, מכיוון שלא היה שם מקום בשבילו, בסאם הועבר לחדר צדדי קטן, אותו הוא חלק עם כמה חולים אחרים. התנאים מטונפים. הכל מזוהם – כל פצע, כל משטח, כל מטופל. זה מקשה עוד יותר על ההישרדות לאחר הניתוח.

יום 2
היום פגשתי גבר בשנות ה-20 לחייו בשם מוחמד, אשר נפגע בפיצוץ וסבל מפציעות קשות בבטנו וברגליו. שתי רגליו נקטעו. אבל פצע הבטן שלו נותר פתוח, מעיו גלויים לעין, למרות מספר ניסיונות לא מוצלחים לסגור אותו. ומה שעוד החמיר את המצב, זה שהייתה לו פיסטולה: חור במעי שאינו נרפא וגורם לצואה להישפך על העור שלו. זה נראה נורא, הריח חריף, אך אביו חייך אליי, חיוך שהיה יותר כמו קריאה נואשת לעזרה. היינו צריכים להרדים אותו ולהחליף לו תחבושות פעמיים במהלך 24 שעות.
ראיתי גם שלושה חולים עם פצעי ירי מ"רחפנים", רחפנים שלפי סיפורי האנשים, משטרים במחנות הפליטים לא רחוק מבית החולים. אחד מהם היה גבר בן 75, עם דמנציה חלקית, השני גבר כבן 40, והשלישית אישה בת 25. החולים סיפרו לי שזה מתרחש כל הזמן. הם היו חסרי תקווה לגבי חייהם.
(צילום: יד בכפפת בית חולים אוחזת בכדור)
כתובית: כדור שחולץ על ידי חאלד מאחד המטופלים שלו.

יום 4
יום קורע לב. בסאם, חולה סרטן המעי הגס שלי, נפטר אמש.
מאז הניתוח, המשפחה פנתה אליי שוב ושוב בבקשה למשככי כאבים ועזרה, אבל לא יכולתי לעשות כלום. פשוט אין לנו את הנוזלים, האנטיביוטיקה והתזונה הדרושים.
עמיתיי אמרו שמותו היה פתאומי. זה יכול היה להיות תסחיף ריאתי [קריש דם בריאות], התייבשות או אלח דם (ספסיס). אנחנו פשוט לא יודעים.

יום 5
היום טיפלתי בילדה נוספת, ילדה בת 14, שריאותיה היו מלאות מוגלה כתוצאה מזיהום חזה פשוט שהחמיר מחוסר טיפול.
התופעה הזו נקראת אמפימה, וזהו מצב ששייך למאה ה–19. אני לא ראיתי כזה דבר במהלך 30 שנותיי כרופא בבריטניה. ובכל זאת, בתוך חמישה ימים, נתקלתי כבר בשלושה מקרים, כולם בילדים צעירים.
אצל אחד המטופלים, ילד בשנות העשרה לחייו, נוקזו יותר משלושה ליטרים של מוגלה מריאותיו. מטופלת אחרת, ילדה בת 12, נזקקה לניתוח כדי לנקות את ריאותיה. לאחר מכן, היא פחדה ולא רצתה לתת לי להוציא את צינור הניקוז שהוכנס לחזה. הייתי צריך לשחק איתה משחק שבו אמרתי לה שלא יכאב אם היא תעצור את נשימתה.
לאחר ניסיונות כושלים רבים, הצלחתי להוציא את הצינור. היא לא הרגישה דבר ופניה הוארו בחיוך ענק.
זה היה רגע נדיר של תחושת חמימות ואושר שלא חוויתי הרבה עד כה.

(צילום: גבר חובש כובע עם האותיות MAP ומסכה כירורגית סביב צווארו)
כתובית: ד"ר דאווש: "ידעתי למה אני נכנס כשהתנדבתי לחזור לעזה, אבל לאט לאט זה משיג אותי."

יום 6
לפני שבוע, גופותיהם של עובדי הסיוע של המטבח המרכזי העולמי World Central Kitchen Aid שנהרגו על ידי צה"ל הובאו לחדר המתים של בית החולים בחצות ונעטפו לפני שנלקחו על ידי הצלב האדום. שמעתי על זה מנער בן ה–19 שתפקידו לעטוף את המתים. הוא סיפר לי שבתוך חודש אחד, הוא התרגל למראה הגופות, חלקן מושחתות בצורה נוראית.
לעתים קרובות הן מגיעות בגלים, הוא אמר, כאשר משפחות שלמות נהרגות בתקיפה אווירית אחת.
אחרים מובאים אחד אחד, כמה ימים לאחר מותם, כשהם מתגלים בין ההריסות. הוא אמר שהגופות הללו לעתים קרובות כבר מתפרקות, ופניהן בלתי ניתנות לזיהוי.
מה זה אומר שמראות כאלה הפכו לנורמליים עבור מישהו כל כך צעיר?

יום 8
היו הפצצות כבדות בלילה. מאז סוף הרמדאן ותחילת העיד, נראה שהתגברו ההפגזות. זה אומר שהגיעו הרבה יותר חולים ב-48 השעות האחרונות.
אחד שטיפלתי בו, היה נער בן 19 בשם אנאס, שנפגע מפגז טנק של צה"ל בזמן שאסף חפצים מבית משפחתו ההרוס באל-זהרה, צפונית לכאן. הוא היה עם חבר ואימו של החבר. רסיסים ניקבו את עצם החזה שלו והותירו חור חודרני קטן.
הוא סבל מטמפונדה לבבית – מצב שבו דם ונוזלים ממלאים את השק העוטף את הלב, דוחסים אותו ומונעים ממנו להזרים את הדם כמו שצריך. שקלנו בדיקות נוספות, אך הוא היה קרוב למוות, ולכן לקחנו אותו לניתוח. לא היו מנתחי לב בבית החולים, ולכן נאלצתי אני לעשות את הניתוח. פתחנו את החזה, משמאל לימין, ומצאנו חור קטן באבי העורקים שלו. תיקנו את החור, סגרנו את החזה, ותפרנו את הפציעות. האם הוא יצליח להתאושש ––זה עכשיו עניין של מזל. אני מתפלל שהוא לא יקבל זיהום.
(תמונה: נער מתבגר שוכב, חולצתו פתוחה וחושפת צלקת כירורגית על חזהו)
אנס, בן 19, נותח על ידי ד"ר חאלד דאווש וצוותו לתיקון אבי העורקים הקרוע.

יום 9
לילה נוסף של הפגזות כבדות.
המליצו לי לקחת את האוזניות שלי ולהוריד קצת "מוזיקת שינה". זה היה רעיון גאוני ואני מודה לחברתי מצרפת על עצתה. אף על פי כן, קשה לישון עם הרעידות בחדר שלנו. ארבעה מאיתנו חולקים חלל של כארבעה מטרים רבועים. אני על מזרן שצידו הארוך מתיישר עם הצד התחתון של שלושת האחרים.
הצוות הלוגיסטי שלנו מ-IRC ומ-MAP נתן לנו אוכל ומים שיספיקו לזמן שהותנו כאן. ארבעתנו כורעים על הרצפה בכל ערב לאכול את הארוחה שלנו. יש לנו הרבה יותר ממה שיש לרוב האנשים, אבל כולנו ירדנו כאן במשקל.
בית החולים הקצה לנו חדר אמבטיה. שמנו את המפתח תלוי על חוט מאחורי דלת החדר שלנו. כשהייתי בדרך חזרה לחדר, המטופלים ידעו שהתקלחתי והיו מאחלים לי "נא-אימן" [יבורך], כמקובל במסורת הערבית.
העבודה היום החלה בשעה 7:30 בבוקר, כאשר אחד ממנתחי הילדים התפרץ לחדרנו לומר שהוא זקוק לעזרה דחופה: שלושה ילדים הובאו – ילדה בת 11, אחיה בן השבע וילד בן 10. כולם נזקקו לניתוח בעקבות תקיפה על מה שנאמר לנו שהוא בית ספר מקומי שבו הם מצאו מקלט.
פאטימה, הילדה, הייתה במצב קשה במיוחד. היא איבדה 80 אחוז מנפח הדם שלה. נראה שמקור הדימום היה באזור הבטן. ביצענו שני ניתוחים נפרדים בניסיון למצוא את מקור הדימום. כשסיימנו, בשעה 11:30 בבוקר, הדימום פסק והיא נראתה יציבה. אך קרישת הדם שלה לא הייתה טובה.
(צילום: חורבות בניין שהתמוטט)
כתובית: אל-אקצא הוא בית החולים האחרון שפועל במרכז רצועת עזה. מאות מסתתרים באוהלים מאולתרים בשטח בית החולים.
בין שני הניתוחים של הילדה, ניתחתי את אחד הנערים שדם ניגר מפי הטבעת שלו. הוא היה מחוסר הכרה. רסיסים חדרו דרך הישבן הימני שלו וקרעו כלי דם שעובר מהאגן לרקטום. הניתוח ארך 90 דקות, אך הצלחנו לייצב אותו, אם כי הוא נותר עם כאבים עזים היות ולא היו משככי כאבים.
כשסיימתי, הייתי צריך לחזור לפאטימה כיוון שהדימום מפצעי הבטן שלה לא נפסק. הוצאנו את הטחול שלה. כשסגרנו אותה שוב, הרגשנו נואשים ולא היינו בטוחים שעצרנו את הדימום.
כל זה הרגיש חפוז ולא וודאי, אבל לא היה שום דבר אחר שיכולנו לעשות. היא מאוד שברירית, אחרי שאיבדה כל כך הרבה דם. אבל אני מקווה שהיא תשרוד.

יום 10
נותר יום שלם אחד אחרון בבית החולים, ואני מרגיש יותר ויותר נסער. המחסור בתרופות כאן, משמעו כל כך הרבה כאב. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להחזיר חולים מהמוות, אבל התנאים בבית החולים פועלים נגדנו. ידעתי למה אני מתנדב כשהסכמתי לחזור לעזה, אבל לאט לאט זה משיג אותי. אפשר לרוץ רק על אדרנלין ולתפקד על אוטומט, בלי לעבד כראוי את מה שמתרחש, רק לזמן מוגבל.
(תמונה: שתי נשים צעירות ואישה מבוגרת עומדות יחד. על פניהן ,הבעות מצוקה).
כתובית: נשים פלסטיניות מקוננות על קרובי משפחה שמקבלים טיפול לאחר ההפצצה הישראלית בבית החולים אל-אקצא בדיר אל-בלח, מרכז עזה.
במובן מסוים אני דואג שהייתי יותר מדי חסר רגש, רובוטי מדי. כנגד זה, ניסיתי ככל האפשר לדבר עם החולים שלי ומשפחותיהם.
פגשתי עשירים ועניים, אבל כולם כאן בבית החולים סתורים למראה. הם מספרים כמה הם מרגישים מושפלים, נאלצים לחלוק אוהלים ושירותים עם מאות אנשים אחרים. עבור הנשים, זה קשה במיוחד. ובכל זאת, לא כל המטופלים שלי מתדרדרים. הצעיר עם הקרע באבי העורקים מתאושש ואפילו יושב ומחייך במיטה. אני חייב להזכיר לעצמי שאני כאן בשביל אנשים כמוהו.

יום 11
הלילה השקט ביותר עד כה בנסיעה זו.
היעדר ירי והפגזות הרגיש מאיים והותיר אותי מפוחד מהעתיד לבוא. כולם דואגים בשתיקה.
רק מאוחר יותר, כשקראתי על כך שאיראן פתחה במתקפה, הבנתי מדוע הרעש נרגע.
למרות זאת, יומי האחרון בבית החולים היה טרגי. פאטימה, בת ה-11 שאת הטחול שלה הוצאנו, נפטרה. היא פשוט איבדה יותר מדי דם.
זה הותיר אותי עם תחושה של חוסר תקווה. עמיתי הישאם ציין שנראיתי חרד. הרגשתי את עיניי מתמלאות דמעות והסתובבתי לכמה רגעים עד שהתאוששתי.
כשעזבנו את בית החולים עצרנו לרגע בחוף הים. לא חשתי אוויר צח על פניי במשך שבועיים. לא נכנסתי לים, אבל כמה ילדים עמדו במים ודגו עם רשת. הם שאלו אותנו אם הפסקת האש מתקרבת. שמעתי שבישראל, לקראת חג הפסח, אנשים שואלים את אותה שאלה.