“הרבה מהסרטונים בהם אנחנו צופים ממה שנקראים מרכזי חלוקת מזון הם כמו מעין, את יודעת, ״משחקי דיונון״ מעוותים בהם ניתן להם פרק זמן מסוים לקבל את הסיוע. ואם יש כאוס כלשהו הם פשוט מתחילים לפתוח באש. ואז אנחנו רואים את זה בתוך המתקן שלנו כעבור 20 או 30 דקות.”
איימי גודמן: שוב אנחנו מדווחים, מאז חצות, 41 פלסטינים נורו. אתמול, יום שני, כוחות ישראליים הרגו לפחות 71 פלסטינים, כולל 50 אנשים שחיכו לקבל סיוע. אתה יכול להסביר, אתה טיפלת בחלק מהאנשים שנפצעו. מה היו הפציעות שלהם? מה קורה?
ד״ר מארק בראונר: תודה, איימי. את יודעת, אנחנו רואים דפוס מאוד צפוי. זמן קצר לאחר שמה שנקראים מרכזי הסיוע נפתחים, אנחנו פשוט שומעים אמבולנסים טסים לכיוון בית החולים, רכבים פרטיים, עגלות רתומות לחמורים שמביאות אנשים, זרם אחר זרם של אנשים. לעתים קרובות יש להם פצע מירייה בודדת בראש, בצוואר, במרכז החזה. יש קטלניות מאוד גבוהה, אז אחוז גדול מהמטופלים שמגיעים כבר מתים. ואז אנחנו פשוט זזים במהירות, עוברים במהירות למטופל הבא. אנחנו רואים הרבה ילדים, מתבגרים, בני נוער, לפעמים אנחנו רואים אנשים יותר מבוגרים, אבל זה באמת יותר בסגנון הוצאה להורג בהשוואה לפציעות הפיצוץ שאנחנו רואים, שהן נוטות להיות יותר רב מערכתיות: [פציעת] ראש, צוואר, חזה ובטן עם רסיסים. וכאן סוגי הפציעות הם של פציעות מאוד מבודדות ומוכוונות, מה שעקבי הרבה יותר עם הדיווחים שאנחנו מקבלים ממקור ראשון. והרבה מהסרטונים בהם אנחנו צופים ממה שנקראים מרכזי חלוקת מזון הם כמו מעין, את יודעת, ״משחקי דיונון״ מעוותים בהם ניתן להם פרק זמן מסוים לקבל את הסיוע. ואם יש כאוס כלשהו הם פשוט מתחילים לפתוח באש. ואז אנחנו רואים את זה בתוך המתקן שלנו כעבור 20 או 30 דקות.